אייל רוט, בן 21, מתל אביב, וקורא ותיק של הבלוג, החליט שממש מתחשק לו לכתוב ביקורת על Max Payne 3 אחרי שהוא שיחק בו. בכל מקרה הייתי שמח לתת לו במה לפרסם את הביקורת שלו, אבל מאחר שהסיכוי שהבחור היחיד (דני) מצוות האתר ששיחק במשחק יכתוב עליו פוסט הוא קצת יותר נמוך מהסיכוי שבוזון היגס יקפוץ לביקור אצלי בבית וישאל אותי איך מגיעים למאיץ החלקיקים בגבול שוויץ-צרפת, הייתי שמח אפילו יותר. בכל מקרה – אייל, תורך.

כבר כמה שנים טובות שלא כתבתי ביקורת על משחק מחשב. מעולם גם לא כתבתי אחת מקצועית, אבל זה לא מפחית את ההנאה, אלא אולי דווקא להפך. בימים האחרונים יצא לי לשחק בגרסת ה- PC של Max Payne 3 והתחשק לי להביע את דעתי עליו. אמנם אני לא פאנבוי של הסדרה, אבל כמו הרבה גיימרים, גם אני שיחקתי במשחקי הקודמים של הסדרה לפני עשור, ונהניתי. חשוב לציין שלא שיחקתי במולטיפלייר של המשחק, ולכן ביקורת זו תתייחס אך ורק למערכה לשחקן יחיד.

המשחק התחיל בסצנת מעבר ואני מיד התחלתי לחשוד – איפה ה- Graphic Novel? לאלו מכם ששיחקו במשחקים הקודמים בסדרה בוודאי זכורות סצנות המעבר שהיו בעצם קומיקס עם דיבוב. אבל לא הפעם, לצערי. במשחק הזה אין קומיקס ויש רק סצנות מעבר שדי מזכירות את אלו של משחקי GTA האחרונים. אך הדיבוב הנהדר של מקס המריר נשאר, ולאורך כל המשחק נוכל לשמוע את הסיפור מועבר באמצעות המונולוגים המפורסמים של הסדרה.

לאחר רצף סצנות המעבר הראשונות אנחנו נזרקים מיד ללב האקשן עם רק כמה פאוזות קצרות כדי להראות לנו את המקשים הנחוצים. זה אולי נשמע מאוד מינימליסטי, אבל זה באמת כל מה שהמשחק דורש; מערכת הקרב די פשוטה, ומביאה בפנינו משחק פעולה בגוף שלישי קלאסי, למעט האפשרות לקחת מחסה (אם כי לא ניתן לעבור בין מחסות).

למי שציפה לחידושים במנגנון ה- Bullet Time המפורסם של הסדרה צפויה אכזבה, שכן המכניקה די זהה ואפילו פחות שימושית (קפיצה בהילוך איטי סתם גרמה לי להיהרג כל הזמן). מה שכן, אם מד החיים שלכם התמלא באדום ועדיין נשאר לכם משככי כאבים בכיס, המשחק יעביר אתכם אוטומטית למצב Last Man Standing שבו תוכלו להרוג את הזבל שפגע בכם אחרון בהילוך איטי ובכך להחזיר לעצמכם חיים.

זה אמנם כיף לחזור ולשחק מעט עם Bullet Time, אבל זה טיפה נמאס אחרי זמן קצר; האויבים די טיפשים, הסביבות קטנות ולא מאפשרות לגוון טקטיקות, הנשקים לא מרשימים במיוחד וגם לא הגיוון שלהם, וגם התוספים לנשקים רק מפריעים או די חסרי תועלת (אולי מלבד הכוונת).

כל אלו גורמים למשחק להרגיש כמו FPS די פשטני, כשברוב המקרים מקס מנסה ליירט את כולם מאחורי מחסה כמו פחדן ולחלוטין שובר את תדמית ה- “Bad Ass” שלו, גם אם יש kill cam שמראה בצורה יפה איך הוא חורר את האויב האחרון באזור (אם כי המצלמה לא ברוטלית כמו ב- Fallout 3, למשל).

המשחק דוחף לנו מיני-סצנות מעבר לאורך כל האקשן, מה שקצת קוטע את הזרימה של המשחק ובמיוחד כי אי אפשר לדלג עליהן, כמו גם על סצנות המעבר הרגילות. היתרון בזה הוא אולי שככה לא שמים לב בכלל לזמני טעינה.

אין אפשרות לשמור ידנית וכל השמירות במשחק נעשות בצורה אוטומטית. זה אולי יטריד חלק מהגיימרים, אבל נקודות השמירה פזורות בצורה מעולה, ואני, בתור Quick Saver אובססיבי, ממש אהבתי את השמירות במשחק. רק כדי לתת לכם קצת מושג, אפשר לומר שהן מאוד דומות לנקודות השמירה במשחקי באטמן האחרונים, ששם אחרי כל קרב עם מספר סופי של אויבים מתבצעת שמירה.

עוד דמיון למשחקי באטמן הוא חיפוש האוצרות שהוסיפו למשחק, ובשתי צורות: אחת בה צריך למצוא חלקים של נשקים שלאחר מכן מזהיבים את כלי הנשק ובכך הופכים אותם למעט יותר חזקים, ושניה בה מוצאים רמזים שגורמים למקס לומר כמה מילים, אבל אין להם כל השפעה אחרת. בניגוד למשחקי באטמן, שם ניצול הגאדג’טים בסביבה מרובת האפשרויות הופך את החיפוש למהנה, במשחק הזה תחוו את החוויה ההפוכה: חיפוש רובוטי וחסר מחשבה אחר האוצרות. די מיותר לטעמי.

אלו מכם שחוששים בטירוף מספוילרים מוזמנים לדלג על הפסקה הבאה, שכן היא תעסוק בעלילת המשחק.

תסריט העלילה מאוד הגיוני, אין בו שום deus ex machina ומאוד קל להבין את מהלך העניינים. התסריט כולל סצנות שהתרחשו בעבר, שזה תמיד נחמד אם נעשה בצורה עדינה, ואפילו יש לנו פרסומות טלוויזיה משעשעות לאורך שלבי המשחק. מצד שני, אין סצנות אפיות, אין הזיות, אין חלומות מטורפים, אין מעורבות אישית של מקס ואין טוויסטים בלתי צפויים. כל מהלך העלילה מרגיש בקנה מידה מאוד קטן ואגבי – אולי בגלל שהכל קורה בברזיל, שבה כולם זרים למקס ובהרבה מקרים בכלל לא מדברים בשפתו. בסך הכל, העלילה היא עלילת אקשן סטנדרטית – סטנדרטית ומשעממת.

כמה מילים קצרות לסיום על הצד הטכני של המשחק, שבאמת לא מצדיק התייחסות רחבה: הגרפיקה עומדת בסטנדרטים של היום, אך רחוקה מלהיות מדהימה. הסאונד בולט באיכותם של הדיבובים, אך בשאר הדברים הוא לא מבריק ואפילו קצת משעמם, וזאת מכיוון שפס הקול לא ממש מורגש (בקושי נשמעה מנגינת הפסנתר הידועה של המשחק). הדבר המעצבן היחידי הוא שהמשחק שוקל לא פחות מ- 28 ג'יגה (!). אני לא מבין למה לעזאזל הוא שוקל כל כך הרבה.

לסיכום, המשחק האחרון העוקב אחרי עלילות מקס פיין הוא משחק פעולה מגוף שלישי מהנה, אך לא מלהיב. האכזבה הגדולה שלי היא מההתרחקות של המשחק מהסדרה המקורית – הן מבחינת העלילה והן מבחינת הדרכים שבה היא סופרה – ומחוסר היכולת של משחק לחדש את מנגנון ה- Bullet Time הישן של הסדרה. אם בא לכם משחק אקשן קצר – לכו על זה. אם אתם מעריצי הסדרה אתם עלולים להתאכזב, אך ברגע שתנמיכו ציפיות אין סיבה שלא תהנו – לזכר הימים הטובים.