אני חושב שבשנים האחרונות איבדתי את הסבלנות למשחקים בלי עלילה. לא, רגע, “עלילה” זה לא בדיוק מה שאני מתכוון. אני לא יודע איך בדיוק לקרוא לזה, אבל אם אין תחושה ברורה של התקדמות, המשחק כנראה לא יצליח להחזיק אותי הרבה זמן. זה מסביר כמעט כל ז’אנר שאני נוטה לא לאהוב באופן קטגורי (למשל אסטרטגיה, sandbox, מירוצים). חלק גדול מהבעיה נובע מהעובדה שבהרבה מקרים זה גורם, בין השאר, לפחות גיוון במשחקיות – כי גם עם הרבה מפות ואקראיות וסגנונות משחק שונים, יש גבול לכמה אפשר לגוון כשהמכניקה הבסיסית היא בגדול זהה. וגם אם המשחק מאוד כיפי, אחרי לא הרבה זמן (בתור חובב RPGs, “לא הרבה זמן” יכול להיות גם משהו כמו 10-15 שעות) אני מתחיל למצות.

חשבתי על כל זה בזמן ששיחקתי לי ב-Torchlight II וניסיתי להבין אם בעצם יש סיבה להמשיך. אני מניח שכבר ניחשתם מה המסקנה שהגעתי אליה – אבל נתחיל מההתחלה. בעצם, אני מניח שכבר מאוחר מדי בשביל זה… נמשיך מההתחלה, אוקיי?

Torchlight הוא חיקוי דיאבלו. אני לא הולך להעליב את האינטיליגנציה שלכם ולהתחיל להסביר כאן מה זה דיאבלו; אם איכשהו יש עוד מישהו על הפלנטה העלובה הזו שלא שמע על המשחק הזה, סיפרתי את הסיפור המלא בקטע הרלוונטי בפרוייקט טוטוריאל. וכמו שאמרתי שם, מבין אינספור החיקויים שיצאו ב-12 השנים (כן, כן) מאז דיאבלו 2, זה בלי ספק הכי מוצלח. היו לו כמה בעיות מהותיות, אבל Torchlight II תיקן את כולן בצורה מעולה, אז נתעלם מהן ונדבר על ההמשך בזכות עצמו.

גם אני, כמו כולם, שיחקתי מאות שעות בדיאבלו 2 בזמנו. גם אני מאוד חיכיתי לדיאבלו 3. וכמו לא-מספיק-אנשים-לצערי, מאוד התאכזבתי לשמוע שהוא מתעקש לעצבן ולעשות מה שאפשר כדי לשכנע אותי לא לשחק בו, אבל אכן השתכנעתי. ואז הגיע Torchlight II רכוב על סוס לבן, עם שיער מתנופף ברוח, תג מחיר של $20, מצב offline נורמלי ובלי DRM. איך יכולתי להגיד לא?

ואני אגיד כבר מההתחלה (טוב נו, לא מההתחלה-התחלה, אבל לא ניכנס לזה שוב) שמדובר במשחק מצוין. הוא לפחות ברמה של דיאבלו 2, ויש לא מעט דברים שהוא עושה אפילו יותר טוב מדיאבלו 3 (לפחות לפי מה שראיתי מהבטא ושמעתי מהביקורות). דוגמה אחת שממש בלטה מבחינתי: Town Portals הם persistent. כלומר, הם שורדים גם אם יוצאים מהמשחק ונכנסים מחדש, עד שפותחים פורטל חדש. זה אומר שאף פעם לא צריך להמשיך לשחק בכוח רק כדי להגיע ל-save point, בלי ספק הדבר שהכי שנאתי במשחקים כמו דיאבלו ו- Final Fantasy.

זה מה שבאמת מרשים במשחק הזה: כמות המחשבה שהושקעה בפרטים הקטנים. כמו המקשים המיוחדים שלוקחים את שיקוי הבריאות/mana שהכי מתאים באותו רגע; או העובדה שאפשר לשלוח את חיית המחמד לעיר (אה כן, כל דמות מקבלת גם חיית מחמד שעוזרת בקרבות ובסחיבות וכו’. זה נשמע מטופש, וזה באמת קצת מטופש, אבל זה עובד לא רע) כדי למכור את כל החפצים המיותרים ולקנות שיקויים; או ששיקויים ו-quest items לא תופסים מקום ב-inventory. יש כל מיני דברים כאלה שנשמעים שוליים אבל ממש ממש עוזרים, במיוחד במשחק כזה שבו הגיימפליי הבסיסי הוא בסופו של דבר, מה לעשות, די רפטטיבי.

ולא שבדברים הגדולים לא השקיעו מחשבה. יש 4 קלאסים עם סגנונות מאוד שונים, שנהיים אפילו יותר מובדלים בעזרת מנגנון חדש שנקרא Charge. זה מין bar שמתמלא בהדרגה כשעושים נזק, ומתרוקן בהדרגה כשעובר זמן, וכשהוא מגיע עד הסוף קורה משהו טוב, בהתאם לקלאס. למשל, כשהקוסם (“Embermage”, אבל למי אכפת) ממלא את ה-Charge שלו הוא מקבל 12 שניות שבהן כל הקסמים לא עולים mana ועושים 25% יותר נזק. אז כן, הדברים האלה די מטורפים, ומעודדים אתכם לרוץ מקרב לקרב ולסדר את הטקטיקות שלכם בהתאם.

מעבר לזה, היכולות מגוונות וכיפיות (וממש מצאתי את עצמי מתלבט מה לשפר בהרבה מקרים), יש הרבה חפצים מעניינים ונשקים מגניבים, מפות גדולות ומגוונות, בוסים מטורפים והרבה מיני-בוסים נחמדים, וכמו שאמרתי זה משחק מצוין. אה, ויש רמות קושי. זוכרים את זה? כשבמהלך הבטא של דיאבלו 3 אנשים התלוננו שהוא מתחיל נורא קל, המפתחים אמרו בתגובה שככה זה תמיד היה ושיחכו בסבלנות עד שיתחיל להיות מעניין. אני התחלתי את Torchlight II ברמה Elite, והקרבות אשכרה היו מאתגרים כבר מהרגע הראשון. ונחשו מה? זה עדיין מצליח להיעשות יותר קשה ככל שעובר זמן.

יש כמובן כמה דברים שהציקו לי (בכל זאת, זה אני), אבל רובם ממש מינוריים ו/או נדירים. חלק מהבוסים מרגישים ממש מלוכלכים – במיוחד אלה שיש להם אספקה אינסופית של minions; הציוד למכירה אצל ה-blacksmith בעיר משתפר ככל שהדמות עולה בדרגות, אבל ככה שבכל רגע נתון אי אפשר להשתמש ברוב הדברים שמוצעים למכירה; אבל כנראה הדבר הכי מעצבן הוא שהמשחק לא טורח ללמד שום דבר. אם אתם משחקים בו, תדאגו לקרוא את הטיפים במסכי הטעינה, כי יש בהם דברים ממש חשובים. את המקשים המיוחדים לשיקויי ריפוי/mana, למשל, גיליתי מטיפ כזה רק אחרי יותר מ-5 שעות משחק. אני אישית כבר הכרתי הרבה דברים מהמשחק הראשון, אז זה רק קצת הפריע לי, אבל כן התעצבנתי מאוד כל פעם שגיליתי דבר כזה שהיה יכול מאוד לעזור לי בכל שעות המשחק עד אז. בכל מקרה, ברמות הקלות יותר אפשר להסתדר בכיף גם בלי הטיפים האלה, אז זה כנראה לא dealbreaker. לא, הסיבה שהפסקתי לשחק רק אחרי 15 שעות (להזכירכם, בדיאבלו 2 שיחקתי מאות שעות. לא, זו לא הייתה הגזמה) היא שפשוט נמאס לי – ופה אנחנו חוזרים לעניין שדיברתי עליו בפיסקה הראשונה.

העלילה ב-Torchlight (שניהם, ולמעשה גם בדיאבלו) היא כמו הטפטים על הקירות של אולם קולנוע: היא בהחלט קיימת, אבל בשום מובן לא מעניינת או בולטת, וכנראה שבכלל לא תשימו לב אליה כי זה ממש לא הדבר שבשבילו אתם שם. ובסופו של דבר, גם עם הגיוון של הקלאסים השונים והאויבים השונים, המשחקיות הכללית לא משתנה באופן דרסטי. מרביצים/יורים/משתמשים ביכולות על אויבים עד שהם מתים, לוקחים את כל מה שנפל מהם וממשיכים הלאה. הנשק הספציפי והיכולות הספציפיות אולי משתנים, ויש קצת הבדל בטקטיקה הספציפית של הלחימה, אבל זה עדיין ממצה את עצמו יחסית מהר, מבחינתי לפחות.

אבל זו לא בעיה ספציפית של Torchlight II. זו בעיה של הז’אנר. ואם אתם אוהבים את הז’אנר, ובמיוחד אם כמוני חיכיתם מאוד לדיאבלו 3 ובסוף החלטתם לוותר עליו כי בליזארד מעצבנים, זה משחק מאוד מומלץ.