אמנם כבר כתבנו פה כבר על Max Payne 3 בעבר, אבל גם לי בא. אסור?

עת הנעתי את מד רמת הקושי מ-medium ל-easy, חשתי את הבושה גואה בגופי. בכל זאת, אני גיימר עם אגו, והרמות הקלות במשחקים מיועדות לאחים הקטנים שלנו, להם עדיין קשה להם עם ה-WASD. שאני אשחק על easy? ‘פחח’, הייתי אומר לכם עד לא מזמן.

התגברתי על הבושה. יתר על כן, טוען אני לפניכם ש-easy היא הרמה הטובה ביותר לשחק בה ב-Max Payne 3 (כן, אני פונה גם אליך, עופר. טוב נו, אז לכולם חוץ ממך).

הנה ההסבר: מקס פיין הוא בחיר רגיש, ובמשחק השלישי בכיכובו הוא בעיקר רגיש לקליעים. הוא מת מהר ולעיתים קרובות. Rockstar הפכו את מקס פיין לכל כך רכרוכי, שפתאום מצאתי את עצמי משחק בהתאם. זהיר. משתמש במחסות בלי הפסקה. חוסך ב-Bullet Time כדי שאוכל לנצל אותו במקרי חירום. לא משתמש בכלל ביכולת ה-Shoot Dodge (שבה מקס קופץ בהילוך איטי לעבר הלא נודע) כיוון שהיא מסוכנת מדי ומשאירה אותי חשוף לפגיעות. יכולתי להמשיך כך עד סוף המשחק, לולא הייתי מגיע להבנה הבלתי ניתנת לערעור – זה לא כיף.

כי מקס פיין הוא לא בחור זהיר או פחדן. הוא לא מתחבא. הוא לא חושש להיכנס לתוך קבוצה צפופה של אויבים ולהראות למצח אחרי מצח כיצד נראה כדור קליע מקרוב. כשמשחקים ב-easy מקס פחות פגיע, אפשר להשתמש הרבה יותר ב-Bullet Time, והמשחק הופך מלא-כיף לכן-כיף. כעת אפשר להירגע וליהנות מקרבות ירי יפהפיים.

והם כל כך יפהפיים. לעיתים לא רחוקות הבטתי במסך והיה לי קשה להאמין שהבלאגן המסוגנן הזה של קליעים, ראשים מנופצים ודם קורה ספונטנית בתוך משחק, ולא עוצב על ידי במאי הוליוודי מבעוד מועד. הייתי אומר, שאם נתמקד במכניקה הבסיסית הזו, שלכם כשחקנים יורים באנשים אחרים, אף משחק אחר לא עשה את זה מהמם יותר.

לגבי האלמנטים שמסביב: המצב מעט פחות מזהיר. משחקי מקס פיין תמיד היו לינאריים, אבל גם התרגלנו מאז Max Payne 2 למשחקים פתוחים יותר, וגם הפעם Rockstar פשוט הגזימו לחלוטין עם העניין הזה. השלבים מהווים, פחות או יותר, מסדרון אחד ארוך, עם כמעט אפס מקום למחקר וגילוי. דלתות ננעלות אחריכם ללא שום סיבה הגיונית. רוצים לחזור אחורה? אי אפשר. ברגעים מסויימים המשחק מחליט שאסור לכם לרוץ, אז כפתור הריצה פשוט מפסיק לעבוד ומקס הולך לו באיטיות מרגיזה.

וה-cut-scenes, הו, ה-cut-scenes. הם אמנם יפים להפליא, אך הם רבים מדי, תכופים מדי, וקורים בהם יותר מדי דברים מגניבים. ‘דברים מגניבים צריכים לקרות רק כשהשליטה בידי השחקן’ זה לא בשיעור הראשון של עיצוב משחקים? אני רוצה לברוח מהבניין המתפוצץ בעצמי, ת’נק יו ורי מאץ’.

בכלל, הנטייה של המשחק לשלול מכם את השליטה ברגעי מפתח היא פשוט מרגיזה. כן, אפשר לטעון שכל המשחק הוא הסיפור שמספר מקס על אירועים שכבר קרו: לנו, בתור שחקנים אין השפעה על כך, ואנו רק מצטרפים אליו ברגעים מסויימים. אבל כשמקס מחליט להתנהג בקטע מעבר כלשהו בצורה טיפשית להחריד, קשה שלא להזדעק. “למה לעזאזל הלכת ועשית את הדבר המטומטם הזה בניגוד לרצוני, גוד דאמיט?!” צעקתי, ומבטו המיוסר של מקס נותר ללא תשובה.

אכן, שלא כמו במשחקים הקודמים, מקס הוא דמות מעצבנת קצת יותר. הוא ממורמר יותר מתמיד, מלא ברגשות אשם על דברים שהם בבירור לא באשמתו, שיכור וטיפש. לא היית ככה תמיד, מקס, הזקנה לא היטיבה איתך. למרות הכל, אני עדיין מחבב אותך. תשתדל לקחת את עצמך בידיים לקראת המשחק הבא, טוב? כי נהיית קצת פתטי וקשה להזדהות עם פתטים.

המעבר של המשחק לברזיל הוא הברקה בעיניי. כהרגלם, ל-Rockstar יש נטייה להשקיע בפרטים הקטנים באופן פסיכי, וסאו-פאולו של Max Payne 3 מרגישה אמיתית לחלוטין (לבד מהעובדה שיש שם רק דלת אחת פתוחה בכל פעם). הברזילאים נראים כמו ברזילאים, הם צועקים עליכם בפורטוגזית אמינה (אותה המשחק לא מתרגם, אחרי הכל – גם מקס לא יודע את השפה) והקרבות בבנייני המשרדים של ניו ג’רזי התחלפו במקומות מעניינים הרבה יותר ברחבי העיר השסועה הזו. קשה שלא להעריך כל תלתל מתנועע של ברזילאי שרוצה במותכם, את אנימציית תזוזת הירכיים של הבחורה שעליכם להציל, או את העובדה ש- OMG – רואים את מקס מחזיק את כל כלי הנשק שיש ברשותו כרגע. אמנם אין אלוהים, אבל אם היה, הוא היה בפרטים הקטנים של Max Payne 3.

למרבה הצער, לא הייתי אומר שהם הצליחו למלא את העולם הזה בעלילה מעניינת במיוחד. הכתיבה די טובה, אך הסיפור עצמו מעט מבולבל ובנאלי. לא נורא. לא לשם כך התכנסנו כאן. באנו להמשיך ולהגשים את חזונו הממומש-זה-מכבר של ג’ון וו, ולירות בהרבה אנשים רעים תוך כדי שאנחנו נעים בהילוך איטי ומספיקים להתרשם מהנוף. באנו להאזין לסערות נפשו של הגיבור שלנו. באנו בשביל מקס, והוא סיפק את הסחורה, קרחת או לא. כל עוד משחקים על easy, זאת אומרת.