ושוב הגיע הרגע הזה בשנה שבו כל חברי הבלוג מתכנסים, וכותבים פוסטים לשם שינוי. בימים הקרובים, כל אחד מחברי הבלוג יספר לכם על שלושה דברים שממש שימחו אותו במהלך 2012, ודבר אחד ש… לא כל כך. וכרגיל, בסוף השבוע הראשון של השנה החדשה, נשחרר את פרק סיכום השנה של “גיימפוד”. אז יאללה, לעבודה.

אמנם זה קצת קלישאתי להגיד את זה, אבל לעזאזל, הרבה דברים קרו בשנת 2012. יש אנשים שיקראו לה שנת מעבר, שיתאכזבו מזה שבמהלך כל השנה הזו לא הוכרזו הקונסולות שיירשו את ה- Xbox 360 והפלייסטיישן 3. אבל הם מפספסים את הנקודה. 2012 היתה שנה של משחקים נהדרים, אירועים שיהיו בעלי השפעה דרסטית על השוק לשנים הקרובות, ואפילו קונסולה אחת חדשה (שתיים, אם מחשיבים את ה- Vita). ובכל זאת, קל לי מאוד לצמצם את הרשימה לשלושה אירועים. בעיקר בגלל שעדיין לא צברתי מספיק שעות משחק על Far Cry 3. הראשון מביניהם לא הולך להפתיע אף אחד. אבל לפני שאני מגיע אליו – חידוש! אני מתחיל מהדבר הרע הפעם!

אוקינוסים ארורים!

העלייה המתמשכת במכירות המשחקים הדיגיטליות, וההגעה הרשמית של קונסולת ה- Xbox לישראל מדגישות, שוב, את הפער האבסורדי לחלוטין שיש בין מדינות בהפצה דיגיטלית. ואני לא מדבר רק על מצבים שבהם עותק דיגיטלי עולה 60 דולר בארה”ב ו- 60 יורו באירופה (בעוד שברוסיה הוא כנראה יעלה חצי מזה). השנה נתקלנו שוב ושוב בהפרשים מעצבנים בין תאריכי ההפצה של משחקים בארה”ב ובאירופה, והיינו צריכים לשמוע את כל חברינו מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי מתלהבים בטירוף מ- XCOM ומ- Dishonored בעוד שאנחנו היינו צריכים לחכות כמו מפגרים כדי ש- Steam יפתח לנו את העותק (שכבר סיים לרדת למחשב שלנו!).

לכבוד עונת מבצעי חג-המולד של Steam, בערך פעם ביום אני צריך לבקש מחברי הבלוג הלונדוניים לבדוק לי בדיוק איזה מבצע יש עכשיו ב- Steam שאסור לי לראות כי “המשחק לא זמין באזור שלי”. ואני אפילו לא רוצה לדבר על ההתנהגות הביזארית לחלוטין של Warner Bros, שבשנה שעברה החליטה שלא בא לה שנשחק ב- Arkham City (החלטה שנשארה בתוקף עד היום), והשנה החליטה ש- Scribblenauts Unlimited הוא מגניב מדי בשביל שאירופאים ישחקו בו לפני שנת 2013.

אני מבין חלק מהסיבות שעומדות מאחורי ההתנהגות המוזרה הזאת. אבל בכל זאת, אני חושב שאלה סיבות מיושנות, מטופשות, וממש הגיע הזמן שחברות המשחקים יתעוררו, ויתחילו לאמץ לחיקן בצורה נורמלית את הרעיון של הפצה דיגיטלית, על כל המשמעויות שלה. או כפי שאומרים ב- Rock, Paper, Shotgun: בלי אוקינוסים!

ועכשיו, לדברים הטובים…

1. XCOM

2012 הזכירה לי עד כמה אני יכול להיות אובססיבי למשחק מסוים. אל תבינו אותי לא נכון, Portal 2 הוציא ממני המון שעות משחק ולא יכולתי להפסיק לדבר עליו במשך חודשים – אבל לשחק במשחק במשך עשרות שעות בתוך פחות משבועיים? זה לא קורה יותר. בחייכם, אני בן אדם מבוגר. רציני. נשוי. עם כלבה וחתול. עובד במשרה מלאה. אין לי זמן לשטויות האלה. עכשיו תסתמו את הפה שלכם ותנו לי לשחק עוד קצת XCOM.

יש מעט מאוד דברים שהם פחות ממדהימים במשחק הזה. קודם כל, עצם קיומו הוא סוג של פלא לא-סביר סטטיסטית, שאם הייתם אומרים לי לפני 5 שנים שהוא הולך לקרות, הייתי צוחק לכם בפרצוף (אבל מבקש מכם עצות להשקעה בבורסה לשנים הקרובות, למקרה שאתם באמת מהעתיד). העובדה שהוא יצא, בסופו של דבר, משחק מעולה (בניגוד לפלא לא-סביר סטטיסטית בצורה אחרת לגמרי, כמו Duke Nukem Forever) שמצליח לשנות בצורה דרסטית את המקור ועדיין לשמר את האווירה שלו היא לא פחות מנס.

עזבו, כבר דיברנו מספיק על XCOM. אין לי מה להוסיף עליו שלא אמרתי בעבר. הוא מותח, הוא מעניין, הוא עושה את מה שכל כך מעט משחקים עושים בימינו ומצליח להיות אכזר וקשה בצורה סדיסטית מבלי לתסכל. הוא, בלי שום צל של ספק, משחק השנה שלי. ויש לי תחושה שהוא הולך ללוות אותי עוד חודשים ארוכים לתוך 2013.

2. FTL בפרט, Kickstarter בכלל

XCOM לא היה לבד בניסיון להזכיר לי את כל הקטע הזה של אובססיות למשחקים. המשחק השני היה FTL, משחק שתפס אותי בהפתעה מוחלטת, וגרם לכמות מטורפת של שעות מהחיים שלי להיבלע בסערה קוסמית, בניסיון להטיס את החללית המתפרקת שלי מצד אחד של הגלקסיה לצד השני, תוך ניסיון להמלט מצבא המורדים שנמצא רק צעד מאחורי בכל פעם. כמו XCOM, גם הוא היה אכזרי וקשה, בלי להיות יותר מדי מתסכל. כשמדובר במשחק שמרבית האנשים שאני מכיר לא הצליחו לסיים אף פעם, זה הישג די מרשים.

אבל FTL לא נכנס לרשימה הזו רק בזכות עצמו. הוא פה בגלל שהוא מסמל, בעיני, את אחת התופעות הנפלאות בתעשיית הגיימינג בשנים האחרונות – Kickstarter. רוב המשחקים שנכנסו לפיתוח בזכות האתר הזה עדיין לא ראו אור שמש, אבל אנחנו כבר קיבלנו מ- Kickstarter את FTL. ואת הסדרה התיעודית על פיתוח המשחק של טים שייפר. והחשוב יותר: אמירה חד-משמעית לחברות ההפצה שהן לא תמיד יודעות לכוון לטעם שלנו, ושאם הן לא יסכימו להביא לנו את המשחקים שאנחנו רוצים, אנחנו לא צריכים אותן בכלל ונמצא מישהו שכן יסכים לזה. ועם קצת מזל, זה לא הולך לעצור בזמן הקרוב.

3. #1reasonwhy

הנה תופעה שאני קצת כועס על עצמי שלא סיקרתי פה בבלוג בזמן אמת: בנובמבר, השנה, צייץ בחור בשם לוק קריין (שעובד בחטיבת המשחקים ב- Kickstarter) שאלה פשוטה: “למה יש כל כך מעט נשים שיוצרות משחקים?”. אם 47% מהגיימרים הן נשים, למה הן מהוות רק 12% מתעשיית פיתוח המשחקים (נכון לשנת 2005)?

בימים שלאחר מכן, כמות בלתי-נתפשת של נשים וגברים מתעשיית פיתוח המשחקים החלו לצייץ ציוצים עם התגית #1reasonwhy – כל ציוץ עם סיבה אחת שבגללה יש פחות נשים בתעשיית הפיתוח. בגלל שאנשים שרואים את קים סוויפט בתערוכות חושבים שהיא אשת שיווק או פקידת קבלה. בגלל שבתעשיית המשחקים חושבים שנשים חייבות לעבוד במחלקות ה- art. בגלל הטוקבקיסטים בראיונות. בגלל ההטרדות המיניות. בגלל שאנשי שיווק ממש מופתעים כשהמשחק שלהם מוצא-חן בטעות בעיני “הדמוגרפיה הזאת”.

גם זה, בפני עצמו, היה יכול להיות אירוע מדכא יותר מכל דבר אחר. אבל הוא לא מגיע במנותק מאירועים אחרים שקרו במהלך השנה הזאת. אירועים כמו הקיקסטארטר של אניטה סרקיסיאן, שניסתה להפיק סדרה על הסטריאוטיפים של דמויות נשיות במשחקי מחשב, או ההתבטאויות של בכירות 343 Industries נגד סקסיזם במשחקי רשת של Halo 4.

נכון, אניטה סרקיסיאן זכתה למתקפה אינטרנטית חסרת-רחמים מצד טרולים סקסיטיים, ובמיקרוסופט ניסו מהר לטאטא את השמועות על היחס המיוחד להטרדות במשחק הרשת של Halo 4, ככה שממש קשה להגיד שהתקדמנו רבות בכל הנושא הזה. אבל האירועים האלה עשו משהו אחד חשוב, וזה להעלות את הנושא הזה לדיון ציבורי יותר. מעט אתרי אינטרנט שהם לא בלוגים-בעברית-שבקושי-מעלים-פוסטים הרשו לעצמם להתעלם מהבלגן מסביב ל- #1reasonwhy, והוא יצר טרנד חדש בטוויטר בשם #1reasontobe – הסיבות שבגללן לנשים כן כדאי להשתלב בתעשיית המשחקים.

זה אולי לא הרבה, אבל היי, זה צעד חשוב.