אולי יצא לכם לשים לב, בשנתיים וחצי האחרונות, שיש לי נטייה קלה לחפור. אני אוהב דיונים תיאורטיים ואקדמיים, ואני חושב שאין מספיק כאלה על משחקי וידאו. לכן אני משתדל, באופן כללי ובפרט בסיכומי שנה, לכתוב לא רק על משחקים ספציפיים ועל חוויית המשחק שהייתה לי, אלא גם על דברים יותר כלליים ומופשטים.

אני מזכיר את זה לא כדי לנסות להצדיק שום דבר או כדי לתת הקשר או משהו, אלא כדי להתלהב מזה שאחרי שני סיכומי שנה ולא מעט פוסטים של חפירות, תעשיית המשחקים עדיין מצליחה להפתיע אותי, ולא הייתה לי שום בעיה למצוא דברים מעניינים לדבר עליהם גם השנה.

1. Spec Ops: The Line

אני לא חושב שזה יפתיע אף אחד, אחרי הביקורת המשתפכת שכתבתי עליו, אבל באמת שמגיעה למשחק הזה עוד חשיפה. זה לא רק המשחק הכי טוב ששיחקתי השנה בהפרש ניכר (והיו משחקים טובים השנה), זה לדעתי גם אחד המשחקים הכי חשובים, מעניינים ומפתיעים של העשור האחרון. אם לא היה את פורטל הוא אפילו היה מתמודד ריאלי למקום הראשון (ובטח היה מפסיד ל-Half Life 2 או Skyrim בשלב הסמסים מהצופים בבית).

מעבר לעובדה שזה משחק חכם, סוחף ואכזרי עם סיפור מעניין, קונספט מיוחד, דמויות טובות, עיצוב אמנותי מרשים ובחירות מוסריות שגורמות ל-BioWare להיראות כמו חובבנים, הוא גם מעוצב ברמה של מקצועיות ואמנות שכמעט אי אפשר לראות בתעשייה היום. חוץ מ-BioShock, אני לא חושב שנתקלתי במשחק אחר בהיקף כזה שכל אלמנט אפשרי בו מותאם כל כך בקפידה לתמות הכלליות שלו. עיצוב הדמויות, המכניקה של הגיימפליי, האצ’יבמנטים, אפילו מסכי הטעינה והתפריט הראשי, כולם מתכתבים עם העלילה ועם שני הקונספטים המרכזיים שהמשחק מדבר עליהם.

עוד משהו שממש לא רואים מספיק הוא משחק שמודע לחלוטין לעובדה שהוא מנוהל ע”י שחקן חי שיושב מאחורי המקלדת (בניגוד לסרט וירטואלי עם משהו ברקע שמקבל החלטות והורג את כל האויבים), ומנצל את זה בצורה באמת טובה. משחקים כמו Mass Effect אומרים “אוקיי, עכשיו הגיבור צריך לקבל החלטה, תלחץ בבקשה על כפתור הניווט המתאים”. מה ש-Spec Ops אומר זה “אתה! לא, לא הגיבור, אתה שם מחוץ למסך. יש לי משהו להגיד לך”. וזה הכוח האמיתי של משחקים, ומשהו שצריך לנצל יותר.

לעזאזל, עכשיו בא לי לשחק בזה שוב.

2. משחקים אמנותיים

משחקי וידאו הם מדיום אמנותי; אני לא חושב שההצהרה הזו מחדשת משהו למישהו פה. אבל ספציפית השנה נראה כאילו הרבה מפתחים אימצו את ההגדרה הזו בצורה קיצונית, וקיבלנו משחקים כמו Journey, Dear Esther, Thirty Flights of Loving, וכן, גם Spec Ops: The Line – שמצד אחד ברור לחלוטין שהם יצירות אמנות בכל מובן ובכל רמ”ח אבריהם, ומצד שני ברור לחלוטין שהם משחקי וידאו ושהם לא היו עובדים באף מדיום אחר. משחקים שמנסים דברים חדשים, פורצים גבולות, מספקים חווייה ייחודית ומעניינת.

אני לא יודע אם זה קשור באופן ישיר למשחקים האלה או למגמה הזו, אבל נראה שהשנה גם שאר העולם התחיל להכיר במדיום האהוב עלינו כמשהו אמנותי באמת: שני מוזיאונים מהגדולים והחשובים בעולם פתחו או הכריזו על תצוגות חדשות של משחקי וידאו; שתי אוניברסיטאות בארה”ב פתחו קורסים שמשתמשים במשחקים באופן פעיל; לא מזמן יצא ספר רציני באורך מלא שכולו ניתוח ביקורתי של Spec Ops: The Line; ואלה רק הדברים שאני זוכר בשלוף.

ליצור מדיום אמנותי חדש זה לא עסק פשוט. זה תהליך ארוך ומסובך, וכיף לראות שאנחנו מתקדמים ומשתפרים בקצב טוב. ואם הכיוון הזה יימשך ונראה יותר משחקים כמו אלה שפירטתי קודם, זה בכלל מאוד משמח.

3. PlayStation 3

לפני 4 שנים, כשהחלטתי שהגיע הזמן להחליף את ה-PS2 המזדקן שלי, בדקתי את האפשרויות וה-Xbox 360 ניצח בגדול. ה-XBLA היה הרבה יותר מוצלח מה-PSN, הקונסולה עצמה הייתה משמעותית יותר זולה, ואף אחד מהאקסקלוסיביים – משני הצדדים – לא באמת עניין אותי.

מאז הנוף השתנה דרסטית: כמעט כל המשחקים המוצלחים של ה-XBLA יוצאים בימינו גם ל-PC, בעוד של-PSN עדיין יש משחקים בלעדיים מאוד מעניינים כמו Journey או The Unfinished Swan; בגזרת ה-AAA, האקסבוקס המשיך לייצר גירסאות חדשות של אותם דברים (עוד Halo! עוד Fable! עוד Gears of War!) ובינתיים ה-PS3 קיבל אוסף מרשים שכולל את Uncharted, Heavy Rain, Infamous ועוד; חלקים נכבדים מהספרייה המדהימה של ה-PS2 מטפטפים לאט לאט לדור החדש בצורת HD collections; אפילו פער המחירים נהיה יחסית זניח. (ואף מילה על Kinect ו-Move)

אז עשיתי מה שכל אדם סביר היה עושה במצבי: מצאתי ידידה שיש לה PS3 שהיא לא משתמשת בו ולקחתי אותו ממנה (תודה שרית!). (וזה בסדר, אני לא לגמרי אגואיסט, את האקסבוקס נתתי בינתיים לחבר כדי שיוכל לשחק Skyrim.) מאז הספקתי לשחק ב-5 משחקים אקסקלוסיביים שונים, חלקם מאוד מוצלחים, והיד עוד נטויה. אני יודע שלרוב האנשים אין את האופציה הזו, אבל אם אין לכם קונסולה ואתם רוצים לקנות אחת, לדעתי היום עדיף בהרבה ללכת על פלייסטיישן.

וכמובן, הצד השני…

12 שנה חיכינו לדיאבלו 3. אז חיכינו.

כמה שנים של התנהלות מוזרה ומעצבנת של בליזארד הגיעו לשיאן בהכרזות על דיאבלו 3. חוסר תמיכה במודים, ה-Real Money Auction House, יחס כללי מאוד ציני ומזלזל כלפי הלקוחות, וכמובן הדובדבן הרקוב שבשמנת החמוצה: הכפייה על כולם לשחק אונליין, והניסיון המלוכלך להציג אותה כמשהו שנעשה אך ורק לטובת השחקנים. כאילו לאגים ובעיות חיבור הם משהו סביר לחלוטין במשחק סינגל פלייר. כאילו אין שום סיבה להתחשב באנשים שנמצאים הרבה בדרכים, או בלי חיבור איכותי קבוע לאינטרנט. או שזה הגיוני שאף אחד לא יוכל לשחק במשחק כשיש בעיות בשרתים.

חייבים להעריך את בליזארד על ההישג המשמעותי הזה. הם הצליחו לגרום ללא מעט מעריצים מושבעים, שחיכו למשחק יותר מעשור, לוותר עליו בסוף. ועדיין, כל זה לא מבאס אותי כמו העובדה שדיאבלו 3 בכל זאת מכר מעל 6 מיליון עותקים בשבוע הראשון, והמפיצות הגדולות קיבלו עוד הוכחה חותכת שהן יכולות להתייחס ללקוחות כמו זבל וזה לא באמת ישפיע על המכירות. ואחר כך אנחנו מתפלאים כשקורים דברים כמו SimCity.

לפחות Torchlight II סיפק את הסחורה.