הנה שוב הגיעו להם אותם ימים קסומים בשנה שבה חברי הבלוג מתכנסים להם למען מטרה קדושה שהפכה לנדירה; כתיבת פוסטים. עם השנה שמסתיימת לה, מתחילים כמה ימים מרגשים של פוסטים מסכמים, בהם משתתפי הבלוג יחוו דעה על אירועי הגיימינג המשמחים יותר והמשמחים פחות שעברו עליהם במהלך שנת 2013.  

מבחינתי השנה הייתה חריגה מבחינת המשחקים ששיחקתי בהם, אבל דווקא בלי יותר מדי קשר למשחקים עצמם שחלפו דרך חשבון הסטים שלי. בתקופה שגרתי בלונדון, הייתי רק עם מחשב נייד, שאמנם היה מעולה באופן יחסי, אבל קשה לומר שנועד להיות "מחשב גיימינג" של ממש. אבל בין אם הוא רצה או לא (ותחנוני המאוורר הנואשים שלו בישרו לעיתים דחופות על מצוקותו מהעניין), עליו שיחקתי רוב הזמן במהלך השנה. אז בכל זאת, למרות המגבלות והעדר הזמן הפנוי, הנה קודם כל שלושת המשחקים שבלטו אצלי במיוחד.

1. DmC: Devil May Cry

כשהתחלתי לשחק ב-DmC, קשה לומר שציפיתי להרבה. זו הייתה הפעם הראשונה שבכלל שיחקתי במשחק כלשהו מסדרת Devil May Cry, מה שאולי בסופו של דבר דווקא התברר כיתרון. אבל ממה שכן ידעתי, נערכתי פסיכולוגית למשחק אקשן חסר הגיון או רצף סיפורי נראה לעין, שאולי תהיה לו מכניקה מעניינת שתחזיק אותי כמה שעות.

להפתעתי, נתקלתי באחד ממשחקי הפעולה היותר טובים שיצא לי לשחק בהם בזמן האחרון. הסיפור אכן לא צפוי לעורר דיונים מעמיקים על רבדי המשמעות החבויים בו, אבל הוא בנוי בצורה כזו שתומכת לחלוטין במכניקה והקונספטים המלווים את המשחק. שם באמת המשחק מצוין; האקשן זורם, המכות והשילובים השונים שאפשר לעשות מספקים לחלוטין, והזרימה הכללית של המשחק פשוט מצוינת לטעמי.

עצם העובדה שאני זוכר סצינות מהמשחק מדברת בפני עצמה. אמנם המשחק לא קשה במיוחד, אבל קרבות ושלבים מסוימים כיפים מספיק ככה שהשחקן מרגיש כאילו הוא לא שם על מנת להיות סצנת קישור בין סרטוני העלילה. בעיני זה הפך את המשחק לאחד שנהניתי ממנו במיוחד בשנת 2013, אולי בין היתר בזכות כמה שהצליח להפתיע אותי.

2. XCOM: Enemy Within

חוץ מהמעט שחברי הפודקאסט היקרים נתנו לי להביך את עצמי בהקלטה האחרונה של גיימפוד,  לא יצא לי לדבר על ההרחבה הגדולה הראשונה לאחד המשחקים האהובים עלי מסוף 2012, עליו כבר כתבנו בסיכומי עבר. אבל כן, אי אפשר שלא לכלול את Enemy Within בסיכום השנה שלי, אפילו שמדובר רק בתוספת למשחק קיים.

מעבר לעובדה שנהניתי – ואני עדיין נהנה – מהתוספת המשובחת למשחק שכבר ככה היה מעולה, ההרחבה הזו היא כמעט בדיוק מה שאני מצפה שהרחבות יהיו. תרבות ה-DLCים הרווחת בשנים האחרונות הובילה לקשת רחבה מאוד של תוספות אפשריות, החל מ-"איזה כיף, עכשיו יש סוסים צבעוניים שמפליצים אש", וכלה ב-"איזה כיף, יש עוד קשת עלילתית שלמה, וסוסים שמפליצים אש".  בקשת הזו, XCOM הצליח להעשיר את התכונות הקיימות של המשחק בכמה פרספקטיבות, ובכך להצדיק לחלוטין עוד סיבוב שלם (אחד לפחות) על המערכה העיקרית.

התוספת של ה-MECים מאפשרת טקטיקטות חדשות לקרבות, שמאוזנות מצד שני מכמה אויבים חדשים והמשאב החדש והקצוב בזמן שמחייב אותך לשעוט לשדה הקרב ולתוך הזוועות המחכות בו. התת-עלילה החדשה שנוספה גם היא מוסיפה שיקול אסטרטגי בו יש להתחשב, ובמקביל מרחיבה את משימות העלילה שהיו אחרת נדירות מדי לטעמי במשחק המקורי. ולבסוף, עוד מספר עדכוני עיצוב ואיזון פנימיים השחיזו עוד יותר את המכניקה הקיימת. בקצרה, מדובר בהרחבה במלוא מובן המילה, ואני יכול רק לקוות שב-2014 יהיו נוספות ובאותה האיכות.

3. Path of Exile

את כמות השעות ששרפתי על מבוכים פרוצדוראליים בדיאבלו 1 ו-2 אפשר לתמצת לידי תיאור במילה – "מבוכה". איזה ילד בן 12 צריך לצאת עם החברים לבורגר-קינג בקניון כשהוא יכול במקום להתקדם עוד קצת לקראת הקרב עם דיאבלו? כנראה שאני, אבל לא ידעתי את זה אז. מאז עברו הרבה שנים והרבה המבורגרים, אבל כמעט ולא חזרתי לשחק באיטרציות הפרוצדוראליות החדשות יותר כמו Torchlight ודיאבלו 3.

לפני זמן מה גיליתי את Path of Exile, שיבוט חינאמי לחלוטין של דיאבלו. הסיבוב הראשון שלי עם המשחק היה בגרסת הבטא המצערת, שהייתה נגועה בלאג חסר הגיון יחד עם עוד כמה עשרות באגים קטלניים נוספים. אבל למרות כל זה, ולמרות שלא יכולתי להתמיד אז, אפשר כבר היה לראות שיש הרבה פוטנציאל. וזה מה שהוביל אותי לתת לו סיכוי נוסף כשהוא יצא באופן רשמי.

לשמחתי גיליתי שאכן סודרו רוב הבעיות, ונשאר משחק מעניין, כיפי ונגיש. הצורה בה מתקדמות הדמויות מאפשרת גמישות רבה בעיצובן, הגרפיקה הייתה לא רעה בכלל, ומעל לכל – המשחק נשאר חינם. לא מדובר בחינם בסגנון ה-Pay to Win הידוע לשמצה, כי מרבית הרכישות שניתן לעשות בכסף למיטב ידיעתי מוגבלות לשדרוגים קוסמטיים בעיקר. אמנם יש שוק פורח המאפשר החלפות בין שחקנים, אבל בשום שלב לא הרגשתי כי מדובר בהכרח על מנת להתקדם במשחק. כמו שכבר ציינתי בפודקאסט, אני ממליץ על המשחק לכל חובבי הז'אנר.

אבל כמובן אי אפשר שלא לומר גם משהו שלילי, ולכן…

Company of Heroes 2

שקלתי אם לחזור על הטרוניה שלי מסיכום השנה שעברה אודות העדר משחקי האנדרויד הכבדים, אבל החלטתי לגוון קצת. באופן מפתיע, היה משחק שבאמת ובתמים אכזב אותי באופן מספיק שרציתי לציין אותו לשלילה בסיכום.

את Company of Heroes הראשון אהבתי מאוד. הסיפור אינו רלוונטי במיוחד, מאחר ובסביבה המוכרת של מלחמת העולם השניה כבר קשה לייצר חידושים עלילתיים של ממש. אבל המשחק עבד מצוין בכל הרמות; הוא הרגיש אפי, הוא היה מהנה לאורך זמן, הוא שאב אותי למערכה וגרם לי לרצות להשתפר בו בכל סיבוב. לכן, ציפיתי שהמשחק הבא בסדרה ימשיך באותו קו, ישפר את מרכיבי המשחק הקיימים וירחיב עליהם בצורה כלשהי.

אבל… לא. אולי מדובר בבעיית תאום ציפיות, אבל פשוט לא הרגשתי שהמשחק מחדש לי בכלום. הוא לא נראה מושך במיוחד, ולמעשה הרגיש אפילו פחות אפי וסוחף מהראשון (בו שיחקתי שוב יחסית לא מזמן). החידושים שכן הכניסו לא שדרגו במיוחד את חווית המשחק, ובסופו של דבר נוצר מצב בו לאחר מספר שעות כבר לא התעניינתי מספיק על מנת להמשיך.

כן אומר שנראה שהשקיעו המון במצב המשחק המרובה משתתפים, שללא ספק לא מעניין אותי בכלל. יכול להיות שאלו מכם שזה מושך אותם יותר ימצאו שדווקא הכניסו הרבה שדרוגים מאז יצא Company of Heroes הראשון, אבל עבורי היה מדובר באכזבה של ממש.