מה, כבר נגמר? דווקא חיבבתי את 2013.

השנה למדתי להעריך גרפיקה

בספטמבר 2012 עברתי לגור באנגליה (אני מעתיק הכל מעידן דקל!), והדבר השני שעשיתי הוא לקנות מחשב. (הדבר הראשון היה לקנות שולחן מחשב). לראשונה מזה חמש שנים, השקעתי כסף כמו שצריך במחשב נייח, וכך קרה שיכולתי לשחק משחקים ברמת הפירוט, הרזולוציה והמהירות בהן אמורים לשחק בהם. הרצתי את Oblivion (כן, אני עדיין משחק אותו, 120 שעות בינתיים) והייתי שמח ומרוצה, מסופק ומופתע.

הכל היה טוב ויפה – בעיקר יפה – עד איפשהו באמצע 2013, כשהחלטתי שהגיע הזמן לחרוש על ספריית ה-Steam שלי. כבר שנים שאני קונה משחקים בהנחות קיצוניות, מבלי לשחק בהם מאחר ואין לי מחשב שיתמוך בהם – והופ, דווקא פתאום יש לי מחשב שכזה! קניתי קונטרולר, והתיישבתי להתקין משחקים. שיחקתי Assassin's Creed הראשון והשני, ונהנתי נורא; שיחקתי Borderlands 2, ונהנתי נורא נורא, ולאחרונה הגעתי גם ל-Saints Row הראשון והשני, ונהנתי נורא הרבה מאוד, ואז גם Batman: Arkham Asylum שממנו נהנתי נורא מלא מיליון, וכן הלאה. הם נורא נורא יפים.

גרפיקה! מי תאר לעצמו שגרפיקה תהיה חשובה ומהנה כל כך. במשך שנים ארוכות הסתפקתי במועט, אפילו זלזלתי פה ושם בטענות לגבי חשיבותה של גרפיקה. אבל כעת כשאני זוכה להיחשף לגרפיקה כמו שגרפיקה אמורה להיות, עלתה בי הערכה מחודשת לערך המוסף הרב שהיא מספקת. היא עדיין, ולעולם לא תהיה, שיקול מרכזי ברכישת משחק – אבל היא הפכה לשיקול משני, בעוד שלפני כן התעלמתי ממנה כליל.

כמו כן למדתי להנות יותר ממשחקי פעולה, בזכות הקונטרולר, אבל לא אכתוב על זה קטע שלם, אז אני דוחף אותו לכאן.

עולם עשיר וסיפור סיפורים

אולי זה בגלל שבשנה האחרונה שיחקתי הרבה משחקים לעומת רוב השנים הקודמות, ואולי זה בגלל שאני בררן לגבי המשחקים שאני בוחר לשחק. אבל מה שבטוח, זה שהשנה חשתי שיש נטייה להשקעה ברורה בנראטיב, סיפור סיפורים, ועולם המשחק בכלל.

משחקים כמו Gone Home או The Walking Dead מתעמקים כל כך בסיפור, עד שלעיתים אני תוהה עד כמה אפשר בכלל לקרוא להם "משחק" – אבל זה רק בגלל שאני עדיין לא מצליח להתנער מהתפיסה, המיושנת כבר, שמשחק חייב להכיל דברים כמו ניקוד או עולם פתוח או הסתעפות עלילתית, או משהו כזה. Gone Home הוא, בעצם, קצת כמו להסתובב בתוך נובלה, ו-The Walking Dead הוא קצת כמו להשתתף בסרט, ובין אם נרצה לקרוא להם "משחקים מלאים" או לא, זה כבר עניין סמנטי. שניהם חוויות דיגיטליות רבות עוצמה שהעשירו את חיי, במיוחד המתים המהלכים, שמעטים הם התכנים בדיוניים שצרכתי השנה בכלל שעשו עלי אימפקט רגשי כמותו.

משחקים כמו Limbo ו-Waking Mars (כן כן, שניהם יצאו לפני 2013, אבל שיחקתי אותם רק השנה) גם הם דוגמאות בעיני, למשחק ששם את השאלה "איך נספר את הסיפור הזה?" במקום גבוה מאוד בתהליך העיצוב.

תחת הקטגוריה הזו אכליל גם משחקים כמו BioShock Infinite ו-Borderlands 2, שאפילו בלי קשר לעלילה הספציפית שלהם, או איך שהם בוחרים לספר אותה (למרות שזהו אלמנט חשוב להפליא בשניהם), מצליחים לתת עולם כל כך עשיר ומעניין, שאפילו שבילית בו מלא שעות, אתה רוצה לחזור אליו אחר כך. ואני אכן מתכנן משחקי תפקידים שמתרחשים בשניהם. כשהסתבר ש-Telltale מתכננים משחק הרפתקה שמתרחש בעולם של בורדרלנדס, בחיי שלא היה עולז ממני!

ללמוד על משחקים ותרבות המשחקים

שוב, אולי זה רק אני והדברים אליהם נחשפתי השנה, אבל מתקבל אצלי הרושם שנעשה יותר ויותר קל לדון במשחקים ובתרבות שסביבם באופן עשיר ומקיף. אם לא עושים זאת בפוסטים בפייסבוק, כמובן.

באמצעות אתרי קורסים אונליינים כמו קורסרה, עברתי השנה שני קורסים מעולם המשחקים: קורס מבוא (אבל מקיף היטב) על גיימפיקיישן, וקורס שעוסק בשאלה מה קורה לסיפורים כשהופכים אותם למשחק אונליין, ספציפית טולקין ו-Lords of the Rings Online, וכן, זה היה קורס נהדר.

במקביל, אקסטרא קרדיטס אומנם רץ כבר כמה שנים, אבל העונה החדשה היא כבר לא אוסף של "מחשבות כלליות לגבי משחקים", אלא הצגה מסודרת של העקרונות שמאחורי בניית משחק, באופן שדומה מאוד, ובכן, לקורס אונליין. במקביל, ערוץ הרעיונות הנהדר של PBS ביוטיוב הכפיל את עצמו השנה, ויצר תאום קטן שמתמקד במשחקים בלבד, ומציע, ובכן, אוסף מחשבות כלליות לגבי משחקים.

נושא הנשים בתרבות המשחקים, שלדעתי הוא אחד הדברים החשובים ביותר עבורנו כתת-תרבות (בין אם היא קיימת או לא, זה נושא לדיון אחר), וכבני אדם בכלל, תפס תאוצה גם הוא, ואני מרגיש שהתבגר. הדיון כבר לא עוסק בשאלה האם, או איך – זוכרים איך בסביבות שנת 2010 כולם היו המומים לגלות שיש נשים גיימריות? – והלקחים נעשים מעודנים וקלים יותר להפנמה ככל שהם זוכים לחשיפה רבה יותר בתוכניות התרבות הגיימריות. למשל בג'ימקווזישן, שעושה עבודה מצוינת בהבדלה בין תת-תופעות שונות (למשל סקסיזם, החפצה של גברים ונשים, ועוד), שרבים כוללים תחת מטריה אחת ("הפמניסטיות האלה!"), ובכך עושים עוול לעצמם ולכולם.

בקצב הזה, אולי עוד נגיע למצב האידאלי: שנשים במשחקים אינן נושא לדיון בכלל, ממש כמו, ובכן, גברים במשחקים.

אכזבת השנה

עוד מהפך גדול שעבר עלי השנה הוא המעבר מאייפון לנקסוס, ממערכת הפעלה אחת לאחרת. לפחות דבר אחר נותר זהה בין השתיים: המשחקים הניידים לא ממש מושכים אותי.

בחיי שניסיתי. פאזלים פשוטים, משחקי יריות, הרפתקאות תפקידים, גם את Sword & Sworcery המהולל, שלא ממש הבנתי מה, בעצם, מעניין בו. אני יכול לתת רשימה די ארוכה, ב-iOS השקעתי כמות ראויה להתייחסות של כספים על מנת לרכוש מגוון משחקים. אבל מלבד איזה משחק ארקייד על כריית אסטרואידים, ו-Ascension המעולה – שהוא פחות או יותר המשחק היחיד ששיחקתי ב-2013 על ניידים – רק משחקים מעטים תפסו אותי ליותר מכמה ימים, ולכן בבואי לאנדרואיד, לא באתי עם ציפיות כלל. ואכן, גורנישט. כל מה שהותקן, הוסר אחרי זמן קצר. תודה ניידים, אבל כנראה שזה לא אתם, זה המחשב הענק הנפלא שלי שהרבה יותר עדיף לשחק עליו מאשר עליכם. אם אני רוצה לשחק איזה משהו צדדי כמה דקות, יש Card Hunter; וכשיוצאים מהבית, יש פודקאסטים.