2013 הייתה כנראה השנה הכי משמעותית בחיי, בלי קשר למשחקים. סיימתי תואר, התחלתי לעבוד במשרה מלאה בגוגל, עברתי לניו יורק… אבל גם מבחינת גיימינג, כל השינויים היו לטובה – יש לי יותר זמן פנוי, יותר כסף, יותר נגישות למשחקים (לא עוד “This game is not available in your region”!), וכמובן מחשב חדש וחזק ומגניב. היו המון משחקים טובים ומעניינים השנה, ואני לא יכול אפילו להתחיל לכסות את כולם בפוסט הזה (Gone Home למשל ראוי לאזכור של כבוד). אז בואו נגיד שהנה חלק מהדברים שעשו לי את השנה. 

The Last of Us

קוראים ותיקים יודעים שבדרך כלל הבחירות שלי למשחק השנה הן, אממ… מוזרות. בשנים הקודמות כתבתי, בין השאר, על משחק מלפני שנתיים ועל משחק שהצהרתי בפירוש שהוא לא המשחק הכי טוב מאותה שנה. וזה נכון, אני משתדל להפתיע ולחדש, לא פשוט לדבר על אותם דברים שכולם מדברים עליהם. אבל השנה קרה משהו חשוב שלא יצא לנו אף פעם לסקר כאן: דור חדש של קונסולות.

ובכן, אם השנה היא יריית הפתיחה של הדור החדש, משחק השנה צריך להיות אחד שיסגור בצורה מספקת את הדור הקודם. וכמו שכתבתי, The Last of Us הוא לא רק משחק ממש ממש טוב – הוא התוצאה של דור שלם שבא לפניו ומסכם מצוין את כל ה-tropes והרעיונות של הדור הזה; אפשר לחתוך אותו לרוחב ולראות לפי הטבעות בפנים את כל השנים שהובילו אליו: Modern Warfare, Uncharted, Tomb Raider, העלייה של stealth, כל אופנת הזומבים… וחוץ מזה, הוא גם משחק ממש ממש טוב. ובתור בונוס, הוא מכיל כמה רעיונות מעניינים ודברים טובים שלא רואים מספיק במשחקי AAA.

הדור החדש בפתח, ואני מקווה שעכשיו כשנהיה די ברור שמירוץ הגרפיקה די נגמר with a whimper, נתחיל לראות משחקים יותר מקוריים ומעניינים מצד תעשיית ה-AAA. בינתיים, The Last of Us הוא פשוט מצוין וכיפי ומעניין. ובשביל קצת אקסטרה סמליות, הוא גם היה המשחק האחרון ששיחקתי על ה-PS3 לפני שהעברתי אותו הלאה (ה-360 הלך עוד הרבה לפני זה). אז בכך סגרתי מבחינתי את תקופת הדור השביעי בטעם טוב, ועכשיו אפשר לעבור הלאה ולהתאכזב מהיצע המשחקים העלוב של ה-Xbone וה-PS4 תוך כדי שאני משחק ב-PC החדש שלי.

דמויות

משחקי וידאו אף פעם לא היו מאוד חזקים בסיפורים. כן כן, יש יוצאי דופן ויש המון פוטנציאל וכל זה, אבל לפחות בממוצע או מבחינת הרוב המוחלט, הסיפורים הם בדרך כלל לכל היותר meh. לדעתי אחת הסיבות המרכזיות לזה היא שהם ממש גרועים בלבנות דמויות בצורה טובה. כי סיפורים טובים באמת כמעט תמיד מבוססים על דמויות מעניינות, ועד לא מזמן נראה שדמויות מעניינות הן נחלתם הכמעט-בלעדית של משחקי תפקידים, כמו Mass Effect או Final Fantasy.

ובכן, השנה נראה שהטרנד הזה מתחיל להשתנות. ואז נראה שהוא ממשיך להשתנות. קיבלנו את לארה קרופט החדשה, את BioShock Infinite עם בוקר ואליזבת, את ג’ואל ואלי ב-The Last of Us – שלושה ממשחקי ה-AAA הכי גדולים של השנה, ושלושתם מתמקדים בצורה מאוד חזקה בסיפור, ובפרט בדמויות, ובפרט דמויות מעניינות ומורכבות. (ובפרט דמויות נשיות מעניינות ומורכבות, שזה גם משהו שמאוד נחמד לראות)

עד היום ראינו במשחקי וידאו בעיקר הרבה אקשן, קצת קומדיות, קצת אימה, ועוד מלא אקשן. אני אישית אשמח לראות קצת יותר דרמה, וכן, גם קצת יותר אקשן והרפתקאות עם דמויות טובות שמעלות את הסיפור מרמה של “כיף” לסיפור באמת טוב ו-memorable. יותר Sands of Time ו-BioShock ופחות Crysis ו-Darksiders. והשנה הזו הייתה לדעתי שינוי רציני לטובה מהבחינה הזו.

Starcraft II

אני לא חובב ספורט. ואני לא חובב משחקי אסטרטגיה. אבל איכשהו מצאתי את עצמי עוקב בהתלהבות אחרי המשחק הזה, ואפילו משחק קצת בעצמי. טוב, “איכשהו” זה לא מדויק (ומיד אחרי שכתבתי את המשפט הזה הבנתי כמה הוא מפגר. שויין). הכל התחיל בזכות Husky, ובפרט Bronze League Heroes, הסדרה שבה הוא מפרשן משחקים של הליגה הכי נמוכה ב-ladder.

חצי שנה עברה מאז, וכבר יצא לי לצפות בשתי תחרויות גדולות של סטארקראפט, עשרות משחקים בערוץ של האסקי ועוד קצת מסביב, ולא מזמן במבצעים של Cyber Monday גם קניתי את המשחק ואני לאט לאט מתאמן ומבין עד כמה אני גרוע. יותר כמו ספורט מאשר כמו משחק וידאו, זה משחק שממש אפשר להרגיש שיש בו המון איך להשתפר ולהתאמן ולשחק יותר טוב, והצפייה במשחקים באינטרנט מאוד מאוד עוזרת לזה. וכמו ספורט, אני יודע שאני אף פעם לא אגיע לרמה מקצועית, ותמיד יהיו לי אויבים מאתגרים לשחק נגדם. אה, ובניגוד לספורט “רגיל”, לא צריך לצאת מהבית, לארגן מגרש/קבוצה או להזיע.

שיימוס יאנג – שבזכותו גיליתי את Bronze League Heroes, אגב – כתב בבלוג שלו פוסט ארוך ומעניין שמסביר למה הוא חושב שסטארקראפט הוא הספורט האולטימטיבי. כנראה שאני מסכים. עם משחקים זמינים ביוטיוב, פרשנים טובים ומשעשעים, וממוצע של 15-20 דקות למשחק, אין ספק שלפחות מבחינה לוגיסטית הוא לוקח בענק.

ומצד שני…

דחיות

זה ממש לא עניין חדש, אני יודע. תעשיית משחקי הוידאו מאוד חזקה בהייפ, ומצד שני מאוד חלשה בעמידה בזמנים. אף פעם לא היו חסרות לנו דחיות מטורפות (*אהמ* Duke Nukem Forever), פורטים מאוחרים (*אהמ* יוביסופט *אהמ*) ותאריכי הפצה ערטילאיים כמו “2015” או “אביב” או “מתי שיהיה מוכן”, שגורמים לטבלה שלנו להיראות יותר כמו הורוסקופ (Valve. אני אפילו לא אטרח להעמיד פנים שזה שיעול).

אבל השנה היו שני סיפורים ממש קיצוניים שגרמו לי לשים לב במיוחד לעניין הזה, ולהרגיש שאולי אחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן שאנשים בתעשייה ילמדו להעריך זמני פיתוח כמו שצריך. הראשון הוא Broken Age, המשחק של Double Fine, שההצלחה שלהם בקיקסטארטר עלתה להם לראש וכתוצאה המשחק יצא ב-scope הרבה יותר גדול ממה שסביר, ועכשיו הם צריכים להסתמך על Steam early access למרות שהם הבטיחו לתורמים גישה ראשונה למשחק; השני הוא Watch_Dogs, שאחרי חודשים של הייפ כ-launch title מוביל לקונסולות החדשות, נדחה בחצי שנה בהתראה של פחות מחודש וגרם לכל מיני בעיות מעניינות.

כמו בנושאים בעייתיים אחרים, אני לא חושב ש”טוב, מה לעשות, ככה זה עובד” הוא תירוץ שצריך לקבל. זה אותו הסבר שקיבלנו על DRM, או על חוסר הגיוון בדמויות, ואחרי שנים של תלונות אלה שני נושאים שמתחילים להשתנות באופן מורגש. לא שנראה לי שהנושא הזה יהיה “המלחמה הבאה”, אבל זה משהו כל כך בסיסי שנדפק בצורה כל כך עקבית ומוחלטת, ובאמת שכבר נמאס לי.

אבל היי, לפחות כל הדחיות האלה נותנות לנו הרבה דברים לצפות להם ב-2014. שנה טובה!