קצת הסטוריה עתיקה: פרוייקט טוטוריאל הוא סדרת פוסטים שהתחלנו לפני שנתיים במטרה לעזור לאנשים שאינם גיימרים ורוצים להיכנס לעולם הזה או סתם לנסות. הרעיון הוא לתת דוגמאות למשחקים זולים, פשוטים וקצרים יחסית, אבל כאלה שהם באמת טובים ומייצגים. הפירוט המלא נמצא בפוסט המקורי.
אני כתבתי שני פוסטים, וזיירמן היה אמור לכתוב את השלישי. ואז עברו כמעט שנתיים. אז בזמן שאנחנו עדיין מחכים לפוסט של זיירמן על משחקי אסטרטגיה, אני החלטתי* לחזור לשדה הקרב ולהמשיך.
שאלה שחוזרת על עצמה הרבה בדיונים באינטרנט היא “מה מגדיר משחק?”
אנחנו לא כאן כדי לענות על השאלה הזו**. אבל זה נכון, בשנים האחרונות יצאו הרבה משחקים מאוד מעניינים שהאלמנט ה”משחקי” בהם הוא מאוד מוגבל, ובהחלט ברור שהגבולות מיטשטשים. מצד שני, חלק מהם (בפרט הטובים שביניהם) שמים דגש מאוד חזק על האינטראקטיביות של המדיום, ומשתמשים בה כדי ליצור חוויות שלא היו מתאפשרות בסיפור יותר “מסורתי”.
המשחקים האלה, באופן לא מפתיע, בקושי דורשים מיומנות שליטה, רפלקסים או זריזות, ולכן מצוינים בשביל המטרה שלנו. הם גם נוטים להיות קצרים. רק קחו בחשבון שהם לא בדיוק משחקים טיפוסיים, ואם אתם רוצים ללמוד את הכישורים הבסיסיים שדרושים לגיימינג זה כנראה לא המקום האידיאלי להתחיל.
דבר אחרון לפני שמתחילים: בניגוד לרוב הפוסטים של פרוייקט טוטוריאל, שבהם אני מציין את ז’אנרים של משחקים לפי סוג המשחקיות, בפוסט הזה אני אציין את הז’אנר של הסיפור עצמו, כי זה הדבר המרכזי במשחקים האלה.
Gone Home
מסתורין/חקר | PC,Mac,Linux | כ-3 שעות | פשוט מאוד | $20
Gone Home הוא סיפור אינטראקטיבי טהור. זה משחק שמספר על בחורה צעירה בשנות ה-90, שחוזרת מטיול ארוך לבית שהיא לא מכירה ומגלה שכל המשפחה שלה לא שם. משם המטרה שלכם היא לחקור את הבית ולגלות מה קרה לכולם.
הסיפור מסופר כולו דרך הסביבה: הבית, החפצים שנמצאים בו, כל מיני פתקים ומכתבים ויומנים של בני המשפחה. הכל מעוצב בקפידה ומרגיש מאוד אותנטי (במיוחד אם הייתם בסביבה בניינטיז). האווירה של המסתורין, והבית הגדול והקצת קריפי, משתלבים ביחד עם החקר האינטראקטיבי ויוצרים חוויה מאוד ייחודית ומעניינת. בנוסף, מכיוון שאין ממש אלמנט של אתגר במשחק, וכל השליטה היא רק הליכה בבית ובחינה של חפצים ברמות שונות של זום, זה משחק מאוד פשוט וקל.
יש שיאמרו ש-20 דולר זה מחיר יקר למשחק של כ-3 שעות. אם אתם מסכימים, אפשר לחכות למבצע בסטים ולקנות אותו ב-10-15 דולר, שזה כבר מחיר של כרטיס קולנוע ממוצע. לדעתי האישית, זו חוויה מסוג שונה לחלוטין שלא תראו בשום מקום אחר, וזה בהחלט שווה את זה.
Thomas Was Alone
פלטפורמה/דרמה/קומדיה | PC,Mac,Linux,PS3 | עד 5 שעות | דורש קצת מיומנות | $10 | יש דמו (באתר)
Thomas Was Alone מדגים בצורה מושלמת שאפשר לעשות משחק עם גרפיקה מינימליסטית שהוא יפה, מעניין ומלא קסם, דרמה ורגשות. הדמויות הראשיות במשחק הן אוסף של מלבנים במימדים שונים, שהם תוכניות AI בחברת תוכנה כלשהי שיום אחד פתאום קיבלו מודעות והתחילו לחקור את הסביבה שלהן. לכל דמות יש כישורים ייחודיים (מבחינת השליטה), ואופי שונה שמועבר בעזרת הקריינות המעולה של הקומיקאי הבריטי Danny Wallace. הקריין מתאר את הסיפור של המלבנים האלה, את היחסים ביניהם, ואת המחשבות שעוברות להם ב- ובכן, לא בדיוק “בראש”… במעבד? ברשת הנוירונים? ווטאבר.
בהיותו המשחק היחיד בפוסט הזה שבנוי על מכניקה שממש דורשת מיומנות ומבוססת על אתגר כלשהו (פלטפורמה), הוא לא טריוויאלי, אבל השליטה מאוד פשוטה (רק חצים) ואתגרי ה-platforming הם ברובם לא מאוד מסובכים, ומשתלבים בסיפור עצמו בצורה שאף משחק פלטפורמה אחר לא עשה. הסיפור המדובר הוא חמוד ומעניין ומשעשע, ומדבר על ידידות ואתגרים וגיבורי על וחתולים ועוד. מצוין גם לילדים (אבל דורש לדעת אנגלית).
סוג-של-ביקורת | טריילר (קצת ספוילרי) | אתר | סטים
Journey
פנטזיה | PS3 | כשעתיים | דורש קצת מיומנות | $15 | יש דמו | ללא אנגלית
המשחק הזה פשוט טוב מדי כדי לא להיכנס לרשימה, למרות שהוא אקסקלוסיבי ל-PS3. הוא סיפור אפי שמסופר בלי טקסט בכלל, רק דרך גיימפליי ועיצוב ומעט מאוד cutscenes, וברמה הבסיסית הוא סיפור מסע פנטסטי שיהיה די מוכר למי שקרא הרבה פנטזיה: שרידים של תרבות עתיקה, גיבור אחד שהכל תלוי בו, פסגה רחוקה שצריך להגיע אליה, נבואות, ובאיזשהו שלב אפילו יש משהו שיכול להיחשב כדרקון. אבל לחוות סיפור כזה בגוף ראשון זה כיף ברמה אחרת לגמרי, והמשחק מכיל כמה סצינות מהטובות שראיתי מבחינת שילוב של גיימפליי ועלילה.
זה גם משחק שמעוצב בצורה הוליסטית מאוד מושקעת, כשכל אלמנט אפשרי תורם לאווירה ולתחושה הכללית של המסע הפנטסטי הזה. העיצוב האמנותי מאוד יפה וקסום, הפסקול אפי ומרשים (והיה מועמד לגראמי, אגב), והמכניקה המרכזית של המשחקיות (שליטה בעזרת הקונטרולר של ה-PS3, כמובן) היא, במובן מסוים, היכולת לעוף. יש גם מצב מולטיפלייר – שבו אתם מצטרפים לשחקן אקראי בעולם במסע ומטיילים ביחד, בלי יכולת לתקשר ביניכם מלבד מין ציוץ שמושך תשומת לב – שזכה להרבה שבחים על החדשנות שלו וההתאמה לאופי של המשחק.
כבר לפני שנתיים, כשכתבתי את הביקורת על Journey, אמרתי באופן חד וחלק: זה משחק חובה. זו חוויה קסומה ואפית והמשחק הזה הוא פשוט יצירת אמנות. אם אין לכם PS3, אני ממליץ לחפש דרך כלשהי להשיג גישה לאחד לבערך שעתיים, כי זה מצדיק את המאמץ.
The Stanley Parable
קומדיה/מטא | PC,Mac | עד 5 שעות | שליטת גוף ראשון בסיסית | $15 | יש דמו
קשה לדבר על The Stanley Parable בלי לספיילר אותו. זיירמן ניסה בביקורת שהוא כתב, ואתם מוזמנים לקרוא אותה ולקבל רמה כלשהי של פירוט, בהתאם לכמה אתם רוצים לדעת עליו מראש. אם אתם סומכים עלינו באיזושהי מידה, עדיף פשוט ללכת ולשחק בו. או לנסות קודם את הדמו, שהוא שונה לחלוטין מהמשחק, אבל מעביר את התחושה הכללית ואת הסגנון הבסיסי.
בקצרה: זה משחק מאוד מצחיק, עם הרבה הפתעות, וקריינות מצוינת של שחקן בריטי בשם Kevan Brighting. אין הרבה משחקים קומיים בעולם, וזה אחד שעשוי ממש טוב. נסו את הדמו ותיווכחו.
The Walking Dead: Season 1
אימה/זומבים | כמעט כל פלטפורמה אפשרית | 10-15 שעות | פשוט מאוד | $25
אוקיי, אני קצת מרמה כאן. המשחק הזה עולה 25 דולר, ואני הבטחתי מחירים של עד 20. אז מה נסגר? ובכן, המשחק הזה גם זכה בכמות של פרסים שלא הייתה מביישת את Gravity, ולדעתי הוא אחד המשחקים הכי טובים של העשור האחרון.
אין יותר מדי מה להרחיב על הסיפור – זה סיפור זומבים. אתם כנראה יודעים בקווים כלליים מה הולך לקרות שם. המשחק מבוסס על הקומיקס של The Walking Dead (ולא על סדרת הטלויזיה), ונכתב באישור של רוברט קירקמן שכתב את הקומיקס (ואמר שהוא מאוד מרוצה ממה ש-Telltale עשו שם), אבל מכיל דמויות חדשות לגמרי ועלילה לא באמת קשורה.
מה שכל כך חזק במשחק הוא התחושה של האינטראקטיביות. העלילה מבוססת מאוד חזק על החלטות שאתם מקבלים בתור הדמות הראשית, דיאלוגים שאתם מנהלים עם דמויות אחרות, ודברים שאתם צריכים לעשות בצורה אינטראקטיבית. וכמו שאתם בטח יכולים לדמיין, בסיפור זומבים יכולות להיות בחירות מאוד בעייתיות, ודברים קשים ואכזריים שצריך לעשות. הסינמטוגרפיה המושקעת והמשחק המצוין מעבירים את כל זה בצורה מושלמת, והסגנון הקריקטורי-משהו לא פוגע ואם כבר רק מדגיש את הבעות הפנים המוקפדות.
זה משחק אפיזודי, עם עונות של 5 פרקים, כל אחד באורך של שעתיים-שלוש. שימו לב לקנות את העונה הראשונה, ולא את השנייה – שכרגע מכילה רק שני פרקים והיא פחות טובה. שני הפרקים הראשונים הם יחסית חלשים, אבל בפרק השלישי הם נסגרו על עצמם מבחינת הסגנון והמשחקיות ומשם זה פשוט מדהים. לא מומלץ לילדים, כמובן. אתם יודעים, זומבים.
ביקורת | טריילר (ספוילרים לפרק הראשון) | אתר | סטים | iTunes | Google Play
אהבתם? מומלץ לעבור גם על הפוסטים מלפני שנתיים: פאזלים ואקשן. בתקווה הפעם יעברו פחות משנתיים עד הפוסט הבא. ואם יש לכם שאלות, רעיונות, או משחקים להציע, אתם מוזמנים להגיב כאן או לשלוח לנו מייל ל-contact@gamepad.co.il.
* טוב, בואו נגיד את האמת – זו לא בדיוק הייתה החלטה ספונטנית, והקרדיט מגיע לקרן לנדסמן שהתמרמרה בפני על זה שהפסקנו לכתוב פוסטים חדשים בסדרה (ולמעשה היא גם זו שהעלתה במקור את ההצעה שהובילה לפרוייקט הזה מלכתחילה, אז מגיע לה המון קרדיט). תודה קרן!
** אם אתם רוצים תשובה לשאלה “מה מגדיר משחק?”, אני אפנה אתכם לפרק של Extra Credits שמסביר למה עצם האקט של שאילת השאלה הזו בדרך כלל רק פוגע במדיום.
28 באפריל, 2014 בשעה 18:42
הייתי מכניס לרשימה גם את To The Moon.
באופן אישי לא התחברתי אליו, אבל הוא זכה להמון שבחים בזכות הסיפור שהוא מספר.
לטעמי, בחלקו הגדול הוא בכלל לא משחק אלא מעין חוויית "לחץ כאן בשביל להמשיך" ב-PixelArt, והסיפור לא היה מספיק Compelling בשביל שאסלח לו על הפגם העיצובי הזה.
ועם זאת, אנשים אחרים אהבו אותו מאוד, ואולי דווקא בזכות זה שהוא דורש מעט מאוד כישורים ואף היכרות מוקדמת עם המדיום, הוא יתאים לפרוייקט הזה.
28 באפריל, 2014 בשעה 21:46
חשבתי על To The Moon, אבל כמו שאמרת, הוא ממש לא מנצל את האלמנט האינטראקטיבי שלו ובסופו של דבר הוא סיפור רגיל לחלוטין שמדי פעם עוצר לכמה דקות כדי לתת לך להסתובב באיזה בית וללחוץ על כל פיקסל אפשרי עד שאתה מוצא את כל הפיקסלים ה״נכונים״, או בשביל איזה פאזל פשוט למדי שלא קשור בשום צורה לשאר המשחק.
29 באפריל, 2014 בשעה 17:04
רוב המשחקים שהם FP עדיין דורשים טיפה הכרות עם WASD…
משחק לא רע בכלל שהבנתי שדווקא בגרסת אייפד שלו הוא עדיף (למרות שאני הסתדרתי מצוין עם ה – PC) הוא Waking Mars. יש שם אמנם נקודות חיים, אבל מהרבה בחינות אחרות, זה משחק חקירה וגילוי, אבל עם ממשק הרבה יותר פשוט מרוב מה שאנחנו מכירים (ואני מאלו שלא הסתדרתי כל כך עם Minecraft או Terraria).
גם Among the sleep נראה מעניין, ואם לשפוט לפי הדמו, האימה שלו תהיה מאוד שונה מזו במשחקים אחרים מהז'אנר :
http://store.steampowered.com/app/250620/
29 באפריל, 2014 בשעה 20:47
ניסיתי את Waking Mars, הוא היה מאוד נחמד ומעניין עד שהוא קרס ואיבדתי את כל ההתקדמות שלי. אולי אנסה אותו שוב מתישהו. מה שכן, ממה ששמעתי (וקצת חוויתי) הוא לא ממש מגיע לרמה של המשחקים שאני בדרך כלל ממליץ עליהם כאן.
ל-Among the Sleep, לעומת זאת, אפילו אין תאריך יציאה עדיין. אז ממש מוקדם מדי כדי לדבר עליו, בטח בהקשר של פרוייקט טוטוריאל.
30 באפריל, 2014 בשעה 12:33
לא הבנתי את הרשומה הזו. אם בקודמות היה נסיון לתת לשחקנים מתחילים המלצות המכירות להן ז'אנר משחקי מסוים, כאן אין קשר ז'אנרי כזה. האם זה ניסיון פשוט להמליץ על משחקים עם סיפור שאהבת? או שזה ניסיון להראות איך אפשר לספר סיפור טוב במשחק?
בקשר להמלצות עצמן:
לא שיחקתי ב Journey או ב Gone Home (עדיין). תומס הוא המלצה מצוינת, אם כי כן דורש יכולות זריזות מסוימות, אם כי לא גבוהות במיוחד.
לגבי סטנלי, אני חושב שהוא אינו המלצה טובה לאנשים חדשים בתחום כי הוא כל כך מטא-משחקי. חלק דשול מהסיפור שלו ומהמשקל שלו נובע מכך שהוא לועג\מהרהר במוסכמות של משחקי וידאו, דבר שכנראה יאבד בשחקן מתחיל, שישאר מול משחק קצת אנמי וכזה שדורש עקשנות כדי לחשוף את סודותיו.
בעוד אהבתי את TWD, מוזר לי שאתה מדבר על "אינטראקטיביות" כמילת המפתח פה, כשזה משחק שכמות האינטארקציות בו היא מאוד נמוכה…ביחס למשחקים אחרים. אולי ביחס לספר (או To The Moon) הוא אינטראקטיבי, אבל לא הייתי נותן אותו בתור דוגמה בולטת לזה, בייחוד בהתחשב שהרבה מההחלטות שמקבלים במשחק הן החלטות מדומות. עם זאת, הוא דווקא יופי של המלצה למתחילים.
אני *כן* הייתי מציין את To The Moon, עם ה caveat שהוא יותר סיפור אינטראקטיבי מאשר משחק, ואולי גם את The Dream Machine
30 באפריל, 2014 בשעה 12:34
אגב, ל- Waking Mars יש בקושי שלד של סיפור, כך שלא נראה לי שיש טעם לדבר עליו כאן.
30 באפריל, 2014 בשעה 21:04
ז׳אנרים במשחקי וידאו הם דבר בעייתי. Portal למשל יותר דומה מבחינה מכנית ל-Half Life מאשר לכל המשחקים האחרים בפוסט של הפאזלים, ול-Beyond Good & Evil ו-Torchlight אין בדיוק חפיפה מבחינת הכישורים שהם דורשים/מלמדים. החלוקה לפוסטים היא יותר ברמה של הבסיס החווייתי המרכזי של המשחק, ובמקרה של כל המשחקים האלה הבסיס החווייתי הוא הסיפור, באופן מאוד בולט.
ברמה יותר כללית, המטרה של פרוייקט טוטוריאל (כמו שמוצהר במפורש בכל אחד ואחד מהפוסטים) היא לספק רשימה של משחקים מומלצים לאנשים שאינם גיימרים ורוצים להתנסות. זה הכל. המשחקים בפוסטים האלה הם כולם משחקים מאוד טובים ומאוד acclaimed, פשוטים ללימוד, ולא דורשים יותר מדי השקעה מבחינת זמן או כסף.
30 באפריל, 2014 בשעה 21:12
לגבי The Walking Dead: נכון, אם המדד היחיד שלך הוא ״כמות אינטראקציות״, אין ספק שאתה צודק. אני מדבר על ה*תחושה*. המשחק מכניס אותך חזק לסיפור ומכריח אותך לקבל החלטות קשות ולעשות דברים קשים, ובלי כל אלה זה היה סתם עוד סיפור זומבים גנרי והיה מאבד המון מהאימפקט הרגשי.
אני לא יודע מאיפה קיבלת את הרושם שנתתי אותו בתור ״דוגמה בולטת לאינטראקטיביות״, אבל כן, אינטראקטיביות היא בהחלט מילת המפתח פה. בכל המשחקים האלה, הסיפור פשוט לא היה עובד בלי האלמנט האינטראקטיבי.
1 במאי, 2014 בשעה 15:39
עופר, אם זו ההגדרה שלך לאינטראקטיביות, אני מכיר כמה ספרי "אתה הגיבור" או משחקי טקסט שעושים עבודה טובה יותר.
אבל לפחות יהיה לקרן במה לשחק עכשיו (-;
1 במאי, 2014 בשעה 19:12
ובכן, אם אתה מתכוון להשתמש בטיעוני ״הכל עובר עליך וקקה בידיך״, אין לי בדיוק איך להתווכח איתך. למה אתה לא מסכים איתי? מה ההגדרה *שלך* לאינטראקטיביות? למה אתה חושב ש-The Walking Dead לא מרגיש אינטראקטיבי? למה אתה חושב שספרי ״אתה הגיבור״ הם לא אינטראקטיביים?
אין לי שום בעיה לנהל את הדיון הזה כאן, אבל אני לא מעוניין בשחזור של ה-Argument Clinic של מונטי פייתון.
8 במאי, 2014 בשעה 0:57
מה מגדיר משחק? אני מגדיר משחק. ואני מגדיר שכל המשחקים שציינת אינם משחקים באמת.
26 בפברואר, 2015 בשעה 1:53
[…] – Thomas Was Alone, נובלה פלטפורמית שהיא אחד מהמשחקים המומלצים בפרוייקט טוטוריאל של הבלוג, יצא לאייפון […]