פאניקה חדשה שוררת בקרב הגיימרים ה"כבדים". האויב החדש הוא לא ג'ק תומפסון, חמוש בצדקנות מרגיזה ובורות מרשימה. אפילו הגנות התוכנה הפולשניות לא לוקחות חלק פעיל במשבר הנוכחי. האויבים הם משחקי הקז'ואל, שמבסיס האם שלהם במרתפי Popcap ועל קונסולת ה- Wii פלשו לתודעת הציבור הרחב, מגובים ע"י Guitar Hero והעולם הנפלא של משחקי דפדפן.

הגיימרים, בתגובה, מודאגים. ב- Gamer עלה אתמול טור מודאג, וקצת אחר כך התוכן שלו הדהד בטור דומה שעלה ב- The Escapist. הרעיון מזכיר את מה ששמענו לא-מעט לאחר ההצגה ה"קז'ואלית" של נינטנדו בתערוכת E3: קהל הגיימרים ה"כבדים" כבר לא מעניין אף אחד. כל חברות המשחקים רק מחפשות דרכים חדשות לדחוף פיסה נוספת של בידור דיגיטלי לידיה המתחננות של הדודה מארג'.

אני מצטער, אבל אני חושב שהמלודרמטיות של כל המעורבים בעניין קצת מוגזמת. נפתחה פה חזית חדשה לגמרי, שמוכרת מוצרים לקהל שעד כה לא התקרב לבידור אלקטרוני.  אין ספק, מכיוון שמדובר בפלח שוק נוסף שחברות פיתוח המשחקים חושבות שהן יכולות להרוויח על חשבונו כסף, החברות הנ"ל הולכות לפצל את המשאבים הקיימים לפיתוח משחקים בין פלח השוק הזה לפלח השוק הקודם. אבל בעולם שבו GTA IV, משחק שהושקעו בו כמויות אסטרונומיות של משאבים, עושה קופה מטורפת כבר בשבוע הראשון להפצתו, האינטרס לדאוג לרווחתם של הגיימרים הכבדים עדיין נשאר.

וכמו שאמרתי גם בעבר – בשורה התחתונה, הגיימרים הכבדים הם אלה שירוויחו מהסיפור הזה. המשחקים ה"קז'ואליים" עוזרים לצמצם את הפער בין ההורים שלכם ל- FPS הממוצע. הם מכניסים קונסולות לבתים של אנשים שלא יודעים מה זה פק-מן. השלט של ה- Wii הוא אולי שלט ייחודי, אבל הוא מפחית את עקומת הלמידה של האנשים האלה כשהם מניחים את הידיים שלהם על שלט קלאסי יותר. הוא גורם לאנשים האלה, גם אם הם לא "גיימרים" במובן הקלאסי של המילה, לקבל בצורה יותר טבעית את המשחקים כחלק מהתרבות שלהם – מה שמאפשר, אחר כך, למשחקים כמו GTA IV לפרוץ בצורה כל כך חזקה לעולם.

אז אולי אני קצת נעלב מזה שחברות המשחקים, שפעם הקדישו לי את מלוא תשומת הלב, מפצלות עכשיו את תשומת הלב שלהן ביני לבין האח הקטן והחדש. אבל בשורה התחתונה, אם תשאלו לדעתי הלא-מקצועית, זה יהיה טוב עבורנו.

והיי, זה לא כאילו שאני סובל במיוחד ממשחקים של Popcap.