סרט אינטראקטיבי. פעם זה לא היה רק ז'אנר. זו היתה מילת גנאי. "הדבר הזה זה לא משחק, זה סרט אינטראקטיבי", הייתי אומר, מנסה ליצוק כמה שיותר בוז וגועל לתוך צמד המילים האלה. ובהחלט היתה לי סיבה. העליה בפופולריות של דיסקים כאמצעי להפצת משחקים והירידה במחיר שלהם שלחה את הקווסטים הקלאסיים למסלול התנגשות עם הרפתקאות הלייזר-דיסק של פעם, ויצרה את בן הכלאיים הזה, שבו אתם צופים בסרט, ואז צריכים ללחוץ A אם אתם רוצים שהדמות שלכם תמשיך ללכת ישר או B אם אתם רוצים שהדמות שלכם תיתן אגרוף לקיר. רק שאיכות הוידאו היתה מזעזעת, וביחד איתה, גם העלילה, הדיאלוגים, התפאורה, האפקטים המיוחדים וכישורי המשחק של השחקנים. "סרט אינטראקטיבי" היה צמד מילים שהמשמעות שלו היתה שקולה, פחות או יותר, ל"צואה". תחושות הבוז שהז'אנר הזה יצר אצל גיימרים ברחבי העולם המשיכה להשפיע לעוד שנים רבות.

ואז קרה Heavy Rain. סרט אינטראקטיבי עם Quicktime Events. ללא צל של ספק השילוב הגרוע ביותר שמישהו יכול לדמיין על דעת עצמו מלבד "סרט אינטראקטיבי עם גלולת ציאניד", והראה לנו שהיי, עם קצת Production Values, זה דווקא יכול להיות די סבבה. הוא סיפר סיפור שיוצר אשליה שהשחקן יכול להשפיע עליו הרבה יותר מכפי שהוא יכול להשפיע באמת, וזה עבד. זה היה מותח ומעניין, ולמרות כל מיני פגמים עלילתיים וטכניים כאחד – די טוב, בסך הכל. קצת אחר כך הגיע The Walking Dead, ששדרג את מעמדה של Telltale מחברה שמייצרת קווסטים בינוניים לחברה שמייצרת סרטים אינטראקטיביים נהדרים, ולפני שהספקתם לקרוא את כל האפשרויות בדיאלוג כלשהו בשביל להחליט איך הדמות שלכם צריכה לענות – הז'אנר קיבל לגיטימציה מחודשת.

נישא על האמון המתעורר בז'אנר וביכולותיה של Telltale, הגיע The Wolf Among Us – משחק שמבוסס על סדרת הקומיקס הותיקה של ביל ווילינגהאם – Fables. השבוע שוחרר הפרק החמישי והאחרון שלו, ואחרי שסיימתי אותו, לא היתה לי ברירה אלא להגיע למסקנה מפתיעה קצת: יש פה אפילו פחות "משחק" ממה שהיה ב- The Walking Dead. ואני אוהב אותו הרבה יותר.

Fables היא סדרת קומיקס שעוסקת בקבוצה של דמויות מעולם האגדות שנאלצות לברוח ממולדתן בעקבות התקפה של אויב מסתורי, ומוצאות מחסה בניו-יורק. שלגיה מנהלת את הקהילה הזו בעזרתו של קוף מעופף בשם Bufkin, מתמודדת עם הגרוש רודף-השמלות שלה, Prince Charming, ונעזרת בשירותיו של השריף, הזאב הגדול והרע (ביגבי וולף, כעת בעל צורה אנושית ובעל יחסי ידידות עם קולין, אחד משלושת החזרזירים) על מנת להשליט סדר בבלגן שהוא ביתם החדש. העולם הזה מתובל בכמות מאוד נדיבה של הומור, טוויסטים מעניינים על האגדות שכולנו מכירים (פינוקיו, למשל, זכה להיות "ילד אמיתי", אבל גילה לאחר מכן שהוא תקוע בגוף של ילד בן 12 לנצח), ועלילה מוצלחת שמתפתחת בכיוונים מפתיעים.

The Wolf Among Us מתרחש בשנות השבעים, כמה עשרות שנים לפני ההתחלה של הקומיקס עליו הוא מבוסס. במהלכו תכנסו לכפותיו של ביגבי, שמגיע בעקבות תלונות על רעש לדירתו של חוטב העצים שניסה להרוג אותו ברגעי הסיום של "כיפה אדומה". זמן קצר לאחר מכן הוא מוצא את עצמו עם גופה ערופת-ראש של זונה על מפתן הדלת של בניין העיריה, ומפה, כמובן, הכל מסתבך. שאר המשחק הוא עלילת פילם-נואר קלאסית, בו תנסו לחקור מי עומד מאחורי הרצח, תתקלו בסודות בכל פינה, תגלו שהסיפור יותר גדול משחשבתם מלכתחילה, ותתמודדו עם כמות מכובדת של אלימות וסיגריות. הפוקוס, רוב הזמן, יהיה על היחסים של ביגבי עם הדמויות האחרות מעולם האגדות, ועל היכולת (או חוסר היכולת שלו) להוכיח שהוא "השתקם" ושולט על הזאב שבתוכו.

אבל המשחק עצמו לא יהיה "משחק" במובן המסורתי של המילה. Telltale לקחו עוד צעד לכיוון ז'אנר הסרטים האינטראקטיביים, וברוב המשחק כל מה שתעשו זה לבחור את השורה הבאה בדיאלוגים (או באפשרות הגאונית של פשוט להסתכל על מי שאתם מדברים איתו במבט מאיים). אמנם בדרך כלל תעשו את זה תחת לחץ זמן, אבל The Wolf Among Us לא יאתגר אתכם כל כך מהבחינה הזו. יש לו סיפור לספר לכם, עם רציחות ומועדונים אפלוליים וכישוף שחור וטווידלדי וטווידלדאם חמושים ברובה-ציד, והוא לא ייתן לכם להפריע לו עם זה יותר מדי. פה ושם תהיה לכם זירה להסתובב בה ולחפש קצת עדויות לפני שתוכלו להמשיך הלאה, מדי פעם איזה קטע מכות קצר, אבל לא יהיה כאן הרבה תפקיד למיומנות או ליכולת שלכם בתור גיימרים. העלילה חייבת להמשך.

וכך, The Wolf Among Us חשף בפניי עד כמה אני יכול להתקרב לז'אנר המתועב-לכאורה של סרטים אינטראקטיביים, ועדיין להנות מהחוויה. כי העלילה ש- The Wolf Among Us מספר היא מצויינת. הדמויות נהדרות, בניית המתח ופירוק המסתורין של העלילה מתקדמים בקצב טוב (ומצליחים להפתיע לא-מעט בדרך), ולמרות שיש ב- The Wolf Among Us מעט מאוד חופש בחירה – הדרך שלו לפצות על כך היא לגרום לי לחשוב "למה עשיתי את זה" יותר מאשר "מה היה קורה אם".

ראוי להתעכב לרגע על ה- "מה היה קורה אם" הזה, כי התשובה של The Wolf Among Us היא "פחות או יותר אותו הדבר". המשחק לא מצליח להסתיר יותר מדי את העובדה שבמקרים רבים, חופש הבחירה שלכם בין האפשרויות הרבות שהוא מציע הוא רק אשליה. למעשה, יש לא-מעט מערכות יחסים במשחק שתעצבו בהדרגה לאורכו, ובסופו של דבר יסתכמו רק במסך טקסט בסוף המשחק שיגיד לכם איפה מערכת היחסים שלכם עם הדמות הזו עומדת עכשיו, ובטח בעתיד כל הסיפור יתבטא רק באיזו שורת דיאלוג נוספת בעונה השנייה של The Wolf Among Us וזהו. זה מרגיש קצת כמו רמאות כשחושבים על זה, אבל זה לא באמת מפריע. אני יצרתי את הביגבי שאני רציתי ליצור, והחלטתי את ההחלטות הקשות בצורה שחשבתי שהוא צריך להחליט – העובדה שהמשחק מתייחס לזה אחר כך באופן סמלי בלבד די זניחה לעומת החוויה שעברתי עד שהגעתי לשם.

וזה, בעצם, הסיפור של The Wolf Among Us. הוא שם את הדגש על ה- storytelling בביטוי "interactive storytelling". בתור משחק הוא חלש מאוד ומרמה אתכם כל הזמן. אבל בתור "סרט אינטראקטיבי"? הוא יצר דמויות שהיה לי אכפת מהן, עולם שעניין אותי ותעלומה שסיקרן אותי לראות לאן היא תתפתח. וזה, בעצם, נותן את הערך לכל החוויה. אני לא יכול לקרוא לו "משחק" בלב שלם, אבל היי, מסתבר שאני לא ממש צריך.