לפני שנתיים סיימתי עם דיאבלו 3. שימו לב שאני כותב "סיימתי עם", ולא "סיימתי את".

שיחקתי בו עם יציאתו על המקבוק אייר שלי. שרדתי את כל חמש המערכות ברמת הקושי Hard ואפילו די נהנתי. אבל אז, אחרי שניצחתי את דיאבלו, ניסיתי להתחיל אותו שוב עם סוג אחר של לוחם ועל דרגת קושי מאתגרת יותר וגיליתי שהוא כבר לא עושה לי את זה. והרי זה כל הקטע של דיאבלו, לא? לא הריצה הראשונה על המשחק, אלא ה-Endgame שלו, מה שעושים אחרי שמסיימים אותו. וה-Endgame הזה התגלה במהרה כממש משעמם. גיליתי את זה די מהר, ואחרי שראיתי שאני לא מצליח לאגור מספיק מוטיבציה בשביל להפעיל את המשחק במשך יותר מחודש מחקתי אותו מהדיסק הקשיח. ככל שעבר הזמן, הבנתי שהסיכויים שאחזור למשחק הזה נמוכים. ואז הגיעה גירסת הפלייסטיישן 4, וקרה הדבר הזה שלא האמנתי שאגיד: אני ממש מכור לדיאבלו 3.

שינויים

שלושה דברים עיקריים קרו מאז ששיחקתי במשחק המקורי ועד היום. הראשון – יצאה לו חבילת הרחבה, Reaper of Souls. היא כוללת תוכן Endgame חדש, שבניגוד לפעם הקודמת לא מתבסס אך ורק על טחינה של שלבי המשחק הקיימים אלא מכניס למיקס אתגרים חדשים בדמות מבוכים ראנדומליים קשים במיוחד. זה אומר שהסיכויים להשתעמם ברגע שמסיימים את המשחק בפעם הראשונה כבר לא כל כך קיימים, כי תמיד יש תכנים חדשים למצוא מעבר ל-Rift הבא. גירסת הפלייסטיישן אפילו כוללת שלב סודי בהשראת The Last of Us, עם אויבים המבוססים על הזומבים של המשחק, שזה, אתם חייבים להודות, ממש ממש ממש מגניב.

הדבר השני הוא פאץ' ששינה לחלוטין את כל מערכת ה-Loot של המשחק. זו היתה לדעתי נקודת התורפה של הגירסה המקורית של דיאבלו 3. בזמנו, בליזארד רצו להפוך את בית המכירות הפומביות שלהם למרכז המשחק, ולכן המשחק היה מאוד קמצן בציוד שהוא נתן לך על הריגת מפלצות. בכל הריצה המקורית שלי הצלחתי להשיג רק נשק Legendary אחד, וגם הוא היה כזה שלא יכולתי להשתמש בו כי הוא לא היה מותאם לסוג הלוחם בו שיחקתי. אני מניח שבבליזארד רצו שאכנס לבית המכירות הפומביות, אמכור את הנשק האגדי שמצאתי ואז אקנה בכסף נשק שמתאים לדמות שלי. אבל אני הגעתי כדי לחסל מפלצות, לא כדי להפוך לכלכלן, ובסופו של דבר מה שיצא זה ששיחקתי על המשחק עם ציוד ממש מבאס ומשעמם. למרבה המזל, בליזארד קיבלה שכל, סגרה את בית המכירות הפומביות והפכה לממש ממש נדיבה עם השלל שנופל ממפלצות במשחק עצמו. בכל פעם שאני משחק אני מחליף שוב ושוב כלי נשק כי אני מקבל כל הזמן טובים יותר. זה יוצר קצב מעולה למשחק, כזה שבמהלכה של חצי שעה נותן לך להרגיש Overpowered, אז Underpowered ואז Overpowered שוב וחוזר חלילה כל הזמן. שזה, בגדול, מה שציפיתי לעשות במקור.

הדבר השלישי הוא התאמה לבקר משחק. דיאבלו הוא משחק מקלדת+עכבר שמתבסס בעיקר על לחיצות נמרצות על הכפתור השמאלי של האחרון. אבל לפלייסטיישן אין עכבר, ובליזארד עשו עבודה מצויינת בהתאמת המשחק לג'ויסטיק. עד כמה מצויינת? בואו נגיד שלא הייתי מסכים לחזור לשיטת השליטה הקודמת גם אם זה היה אפשרי. עד כדי כך. השינוי הזה בשליטה הוא לא רק קוסמטי אלא פנומנולוגי: בשיטת המקלדת והעכבר השליטה שלי בדמות עקיפה. אני לוחץ על האיזור אליו אני רוצה שהדמות שלי תלך או על האויב שהיא צריכה לתקוף, אבל לא שולט בה ישירות. עם ה-DualShock שלי, לעומת זאת, השליטה ישירה. הדמות זזה בהתאם לתנועות הג'ויסטיק השמאלי, ומבצעת גילגול התחמקות (פיצ'ר חדש) בעזרת השמאלי. היכולת של השחקן לתקוף ולהתחמק הופכת לקריטית, ובזכותה דיאבלו מרגיש הרבה יותר אקשני מאשר בחגיגית-הלחיצות-על-הכפתור-של-העכבר של גירסת ה-PC. לדעתי זה הרבה יותר כיף ככה.

אבל… אבל… אבל פי.סי מאסטרייס!!!!!!11

בגלל שבפלייסטיישן 4 החדש עסקינן, גם התצוגה הגרפית מרשימה, לפחות בהתחשב בחומר הגלם. באופן אישי אף פעם לא אהבתי את הסגנון הגרפי של המשחק הזה, אבל לפחות הפעם אני יכול לשחק בו כשכמעט כל האפקטים הגרפיים המתקדמים פועלים וברזולוציה טובה, בניגוד למקבוק אייר שהזכרתי מוקדם יותר שהיה מחשב די חלש והריץ את המשחק על הגדרות נמוכות.

החסרון הגדול ביותר של גירסת הקונסולות על פני גירסת המחשב הוא בדמות פאץ' ה-PvP, שצפוי לצאת בחודשים הקרובים למחשב האישי בלבד ולא לקונסולות. מצד שני, בניגוד למחשב, גירסאות הפלייסטיישן וה-Xbox אינן דורשות חיבור קבוע לרשת, וכוללות כמה תוספות חברתיות די חביבות. המרכזית מביניהן היא מערכת מתנות. מדי פעם מפלצות יפילו ציוד שלא מיועד לכם, אלא לחברים שלכם. בלחיצת כפתור תוכלו לשלוח אותו אליהם, והם יקבלו אותו בפעם הבאה שהם יפתחו את המשחק. הציוד שמתקבל דרך המתנות הזה הוא כמעט תמיד Legendary, וזה ממש נחמד לקבל את המתנות האלה. או בכלל, לקבל מתנות באופן כללי. הזכרתי כבר שיש לי יום הולדת עוד חודש? כי יש לי. לידיעתכם. אבל אם נחזור לרגע לנושא, הבחירה בין גירסת ה-PC לגירסת הקונסולות צריכה להיות פועל יוצא של עד כמה חשוב לכם עניין ה-PvP. אם הוא נשמע לכם מעניין, הישארו עם ה-PC. אם לא – גרסאות הקונסולה מצויינות. ממש מצויינות. אפילו עדיפות.

עניין המחיר

השאלה האחרונה שצריכה להשאל בנוגע לגירסה החדשה של המשחק היא שאלת המחיר. Diablo III: Ultimate Evil Edition יצאה ל-PlayStation 4 ול-Xbox One, כמו גם לקונסולות הדור הקודם של סוני ומיקרוסופט, והיא הדרך היחידה בה שחקני הקונסולות יכולים להשיג את חבילת ההרחבה, Reapers of Souls, הכלולה בה. הבעיה היא שהיא עולה כמו משחק חדש, 60$, וזו לא עיסקה כל כך משתלמת בשביל מי שכבר קנה את אחת הגרסאות הקודמות של המשחק.

אם עדיין לא שיחקתם, ובעיקר אם יש לכם את אחת מהקונסולות החדשות, דווקא שווה להפרד מה-60 דולר האלה בשביל המשחק הזה, אפילו שהוא כבר בן שנתיים. מדובר בגירסה האולטימטיבית של דיאבלו 3, עם שיפורים בכמעט כל תחום שאפשר לחשוב עליו ומערכת שליטה עדיפה. זה המשחק שדיאבלו 3 היה צריך להיות כבר ב-2012. קצת חבל שלקח לבליזארד כל כך הרבה זמן להתאפס על עצמם ולהביא אותו לרמה הזאת, אבל לא בוכים על חלב שנשפך או על שד שנרצח או משהו כזה. אם כבר שיחקתם, לעומת זאת, אני לא יודע אם אני יכול להמליץ לכם בלב שלם להשקיע שוב כל כך הרבה כסף בגירסה הזו. אולי שווה לחכות למבצעים, או יותר טוב, לדיאבלו 4 שוודאי יגיע עוד איזה עשור ואולי ידלג על תקופת ההתבגרות המעצבנת של המשחק הזה ויהיה, מיומו הראשון בשוק, משחק מצויין.

Diablo III: Ultimate Evil Edition יצא ב-19.8 ל-PlayStation 3, PlayStation 4, Xbox 360 ו-Xbox One. אני שיחקתי (ועדיין משחק. זה ממכר החרא הזה) בגירסת הפלייסטיישן 4 שנשלחה אליי באדיבות עדלי, יבואנית המשחק לישראל