זה די מוזר, אבל כשאני חושב על זה אני מבין שמעטים המשחקים שאני יכול להגיד עליהם שהיה לי כיף לשחק בהם לאורך כל הדרך. זה לא שאני לא נהנה ממשחקים. אני כן. זה פשוט שהיחס בין החלקים הכיפים לבין החלקים המעצבנים-מתסכלים-משעממים הולך וגדל בשנים האחרונות, ולמרבה הצער לא לכיוון ה"כיף". קחו למשל את Destiny. למרות שזה אחר המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם בתקופה האחרונה, אני עדיין מוצא את עצמי מתעצבן ומקלל את המסך בכל פעם שאיזה בוס הורג אותי בפעם המיליון או שהמשחק מבקש ממני להמתין שלוש דקות עד שהוא יטען את השלב הבא. אמנם הסיפוק שאני מקבל אחרי שאני מצליח לחסל את הבוס (או השלב מסיים לטעון) שווה את זה, אבל עדיין יש פה יחס תסכול-כיף שלפעמים מוציא לי את החשק לשחק.

ואז הגיע Forza Horizon 2. משחק מירוצים בעולם פתוח. זה לא ממש הז'אנר האהוב עליי וגם בתוכו זה לא ממש ה-IP האהוב עלי (כמו רבים אחרים אני מחסידי Burnout). ועדיין, המשחק הזה הוא הכיף הטהור הכי גדול שהיה לי כבר הרבה מאוד זמן. בלי רגעים מתסכלים, בלי חלקים משעממים, בלי פיהוקים או קללות או צעקות. פשוט כיף וכיף ואז עוד קצת כיף לאורך כל הדרך.

בחזרה לסובארו אימפרזה

Forza Horizon 2 מזמין את השחקנים לקחת חלק בפסטיבל מוטורי חוצה גבולות, או לפחות חוצה גבול, כי הוא מתרחש גם באיטליה וגם בצרפת. העולם הפתוח הענקי אמנם לא משחזר את קנה המידה של העולם האמיתי, אבל הוא כן מאפשר לגמוע עשרות קילומטרים בפרובנס ובטוסקנה. בדרך כלל המיקום של משחקי מירוצים הוא רק תירוץ, אבל ב-Horizon 2 הרגשתי שהוא חלק משמעותי מהאווירה. מכיוון שזה משחק עולם פתוח אין צורך להצמד לכבישים וכשנתנו לי את האפשרות לנסוע בשדות הירוקים של טוסקנה במהירויות של 200 קמ"ש, או לחלופין לחלוף בטיל על קו החוף של פרובנס ולקנא באנשים שגרים בעיירות הנופש שם התחלתי להרגיש שאני נוסע במקום אמיתי לגמרי ולא בשחזור ממוחשב של אחד. חלק גדול מזה, מן הסתם, מגיע בזכות הגרפיקה. המשחק הזה נראה טוב. ממש ממש ממש טוב. כשזה מתחבר עם הנופים זה יוצר יופי של חוויה וויזואלית.

אחרי כמה עשרות קילומטרים מתחילים לגלות שמאחורי הגרפיקה היפה יש גם משחק מירוצים טוב מאוד. היסודות של המערכת הפיזיקלית הגיעה ישירות מ-Forza Morotsport, הגירסה הבוגרת יותר של המותג שמנסה לספק חווית סימולציה ולא משחק ארקיידי. זה אומר שאם ממש רוצים אז אפשר לנסוע במצב סימוציה די מדוייק שכולל מלא טכניקות שרק נהגים מנוסים ידעו לנצל. מכיוון שאני לא נהג מי יודע מה מנוסה (למרות הקילומטרז' היפה שיש לי על הסבארו אימפרזה של אבא) בחרתי להפעיל אי-אילו עזרי נהיגה שהפכו את הגיימפליי לקל יותר ומתאים יותר לטעמי. גם כשהעזרים פועלים אפשר להרגיש שמתחת למכסה המנוע יש מנוע משחק מוצלח, וכל מכונית חדשה שניסיתי סיפקה חווית נסיעה חדשה לגמרי.

מגוון המכוניות, אגב, הוא גם חלק בלתי נפרד מהכיף. יש בערך 200 כאלה במשחק עצמו ואפשר להניח שעשרות נוספות יגיעו בעתיד בחבילות DLC. כל מכונית כוללת תצוגת קוקפיט אמינה, ואני אומר את זה מנסיון, שכן המכונית הראשונה שקניתי היתה סובארו אימפרזה ואכן – לוח השעונים נראה בדיוק אבל בדיוק כמו האוטו של אבא שלי. למרבה המזל, בניגוד לאוטו של אבא האימפרזה במשחק כוללת מנוע גדול יותר מ-1.6 ליטר, ככה שאשכרה כיף לנהוג בה והיא אפילו מצליחה לסחוב בעליות. יאי!

קדימה, תריצו אחורה

אבל הכיף של Forza Horizon 2 אינו טמון בגרפיקה או במערכת הנהיגה. אלה, בסופו של דבר, הם רק חלק מהמעטפת החיצונית של המשחק. הכיף טמון בדרך בו הוא מתייחס לשחקן. והדרך הזו היא פחות או יותר "בואו ניתן לשחקן לשחק בקצב שלו, לעשות כמה שיותר כיף. לא נגביל אותו, לא נכעס עליו ולא נבזבז לו את הזמן".

אחרי כמה מירוצים התחלתיים שהם סוג של טוטוריאל המפה כולה זמינה לנסיעה חופשית, בלי שום איזורים חסומים שנפתחים רק אחרי שמשקיעים כמה עשרות שעות במשחק. למעשה, הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע בערך רבע שעה במהירות מקסימלית בתוך כל מיני שדות כדי לנסות להגיע לקצה המפה. לא הגעתי לשם, אבל בדרך מצאתי כל מיני סודות מגניבים שהעלו לי את ה-XP והעניקו לי עוד כסף וירטואלי בעזרתו פתחתי כמה מכוניות חדשות. כל זה, להזכירכם, לפני שהשתתפתי במירוץ הרשמי הראשון שלי.

גם המירוצים עצמם לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. מערכות הקושי מאפשרות לשלוט הן בעזרי הנהיגה והן באינטילגנציה המלאכותית של המתחרים, אבל השוס הוא האפשרות, בכל רגע במירוץ, ללחוץ על כפתור y כדי להעביר את הזמן אחורה. אפשר לעשות את זה ללא הגבלה וזה מאפשר, למעשה, לכפר בקלות על טעויות שבמשחקים אחרים היו מצריכות מכם להתחיל את כל המירוץ מחדש. נכון שזה פחות מאתגר ככה, אבל מהצד השני זוהי דרך מעולה ללמד את השחקנים טכניקות מתקדמות (בפעם החמישים שתריצו אחורה פנייה חמקמקה תבינו את הטריק ותצליחו לבצע אותה כהלכה – וזה יבוא לידי ביטוי בפניות דומות בהמשך) ולא לגרום להם לפחד לקחת סיכונים במירוצים. אני מניח שהגיימרים הטהורים, אלה שאוהבים את המשחקים שלהם כמה שיותר קשים, לא יעזו להשתמש בכפתור ה"אחורה" הזה וזה בסדר. בשבילי, לעומת זאת, זו היתה תוספת מבורכת שהפכה מה שהיו יכולים להיות סדרה של מירוצים מתסכלים וקשים לתענוג צרוף שתמיד הגעתי בו ראשון. ואפילו לא ידעתי שאני נהג כל כך טוב.

עוד פילוסופית פיתוח כיפית באה לידי ביטוי כאן בסדרה של אתגרים אופציונליים שמפוזרים במפה, ומאפשרים לנסות סופר-מכוניות מטורפות לגמרי כבר בדקות הראשונות של המשחק למשימות קצרות סטייל "סע מנקודה X לנקודה Y בזמן הקצר ביותר שאפשר". המשימות האלה מאפשרות להתנסות בכלי הרכב הכי מתקדמים של המשחק כבר בתחילתו ועושים המון חשק להמשיך לשחק כדי לצבור מספיק ממון וירטואלי ולהשיג את המכוניות האלה לשארית המשחק. אמנם הם גרמו לי להפסיק להעריך את האימפרזה של אבא, אבל הם גם הראו לי מה מחכה לי אם אמשיך לנהוג ולצבור נקודות נסיון וזה בהחלט גרם לי להמשיך לשחק גם מעבר לנקודה שהייתי נוטש כל משחק מירוצים אחר.

Drivatar זה עדיין שם גרוע

החלקים הפחות טובים ב-Forza מגיעים, בצורה די מפתיעה, מהקישוריות שלו לרשת. אך לפני שאפרט צריך להגיד: שיחקתי במשחק לפני ההשקה הרשמית שלו, כאשר השרתים היו מאוכלסים ביחסית מעט גיימרים (רובם מבקרי משחקים). אולי עכשיו, כשגירסת ה-Retail בחוץ, המצב טוב יותר.

הסיבה העיקרית שהאונליין כאן יחסית מאכזב בכלל לא תלויה בו. כי הוא לא מצב משחק רע, ממש לא. פשוט אחרי שמתרגלים לחופש של העולם הפתוח, הצורך לנסוע למקומות מוגדרים על טיימר מרגיש מאוד מאוד מגביל. כבר אי אפשר לקחת עיקופים של חצי שעה בין מירוץ למירוץ כדי לראות את הנוף – באונליין חייבים להגיע לקו הזינוק תוך שלוש דקות אחרת המשחק יקפיץ אתכם לשם לבדו. יש אמנם אפשרות להתחמק ממירוצי אונליין מסויימים (כל סשן מורכב מכמה מירוצים זה אחרי זה) אם ממש אין חשק אליהם, אבל אז מרגישים שדופקים את השחקנים האחרים. בקיצור – מהר מאוד מצאתי את עצמי חוזר למצב הסינגל פלייר, פשוט כי הוא היה לי הרבה יותר כיף.

העניין השני הוא הדרייבטרים. מיקרוסופט הציגה את הרעיון הזה במשחקים הקודמים בסדרה, וזו הדרך שלה להפוך גם את מצב הסינגל פלייר ל"חי" יותר מסדרה של מירוצים מול יריבי AI שכל אחד מהם נוסע בדיוק אותו דבר. מכוניות מסויימות נשלטות על ידי "דרייבטרים" כאלה, שהם ייצוגים דיגיטליים אוטומטיים של גיימרים אחרים. כשהם משחקים המערכת לומדת את סגנון הנהיגה שלהם, ואז מטמיעה אותו בעולם המשחק שלי (וכנ"ל את הדרייבטר שלי במשחק שלהם כמובן).

למרות השם המטופש הרעיון, לפחות על הנייר, מגניב. בפועל – קצת פחות מגניב. שוב, אולי זה בכלל ששיחקתי לפני ההשקה, אבל כל הזמן ראיתי את אותם דרייבטרים בדיוק, שהתנהגו אותו דבר בדיוק. העולם הענק הרגיש פתאום מאוד קטן כשראיתי את אותו דרייבטר מופיע שוב ושוב באותה דרך, כל פעם אני עוקף אותו ואז הוא מגיח שוב לפניי. זה מוציא מהאווירה ומרגיש מאוד מלאכותי.

אבל היי, חוץ מהעניין הפעוט הזה – זה משחק נהיגה מצויין ויופי של תצוגת תכלית בשביל מיקרוסופט וה-Xbox One שלה. עכשיו רק שתצליח להטמיע את הקטע הזה של להריץ אחורה גם במכוניות אמיתיות ואהיה חסיד שלה לנצח.

Forza Horizon 2 יצא ב-30.9.2014 ל-Xbox One. באותו יום יצאה גם גירסת Xbox 360 למשחק, אך מדובר בשני משחקים שונים שנושאים את אותו שם. אני שיחקתי בגירסת ביקורת שסופקה לי על ידי מיקרוסופט ישראל.