“אני לא אמור ליהנות מזה כל כך”. זה מה שעבר לי בראש פה ושם תוך כדי משחק ב-Velocity 2X. החלק הביקורתי במוח שלי* ניסה לצעוק שזה הכל מלאכותי ושרירותי ומזויף, אבל הייתי מרוכז מדי בשלב הנוכחי ובחללית שלי ובמוזיקה ובליהנות הרבה הרבה יותר ממה שאני אמור.

כל האתגר במשחק הזה נובע ממגבלת זמן, אתם מבינים. לא כי משהו רודף אחריכם, או כי העולם עומד להתפוצץ, או כי שכחתם את הכלב על האש או משהו – פשוט כי אם תסיימו את השלב מספיק מהר תקבלו מדליה. יש עוד דברים שצריך לעשות כמובן, אבל תכלס, אם מתעלמים מהשעון, הרוב המכריע של המשחק לא דורש אפילו טיפה של מיומנות מעבר לשליטה הבסיסית. אי אפשר אפילו להיפסל – אם מתים, כל מה שמאבדים זה, ובכן, זמן. אבל אם אתם מתכננים להתעלם מהשעון, חבל לשחק מלכתחילה. כי לנסות (ובעיקר להצליח) לעבור את השלב ולקחת את כל הדברים בדרך וגם לעשות את זה מהר ובסטייל – זה הכיף האמיתי.

זו אשמת המשחק, כשאני חושב על זה. במשחקים כמו גיטר הירו או Burnout או Super Meat Boy זה אף פעם לא הפריע לי. אבל Velocity 2X נראה כמו shoot ‘em up, ויש לו עלילה, ומכניקה מקורית שבהדרגה נהיית יותר ויותר מורכבת ומעניינת – ואז פתאום מגיעה מגבלת הזמן השרירותית הזו, עם ציון ומדליות והכל. זה לא בסדר! ובכן, אממ, בעצם זה מאוד בסדר. אפילו יותר טוב משאר המשחקים שציינתי. אבל הבנתי את זה רק בדיעבד, כי במהלך המשחק לא היה לי זמן לחשוב על זה לעומק.

אל תתנו לכל הסממנים החיצוניים להטעות אתכם – מדובר במשחק מיומנות טהור, ואחד הטובים שראיתי. הוא נראה כאמור מאוד דומה ל-shmup: חללית אחת בעולם דו-מימדי שמתקדם לאט לאט כלפי מעלה עד הנקודה שאיזושהי ישות עליונה החליטה שהיא “הסוף”, כשבדרך מפוזרים אויבים, מכשולים, ודברים שצריך לאסוף. החידוש העיקרי מגיע ממנגנון של short-range teleportation, שאפשר להפעיל בכל רגע נתון – כולל תוך כדי תנועה – כדי להשתגר מיד לנקודה קרובה לבחירתכם. פספסתם? לא נורא, איבדתם שנייה אחת, או מקסימום נתקעתם בקיר ואיבדתם 2 שניות. בכל מקרה, עכשיו תעברו את השלב הזה בדקה ו-5 שניות.

עוד חידוש מאוד מעניין הוא שבחללית הזו יש מישהו שמטיס אותה, או ליתר דיוק, מישהי. הגיבורה של המשחק, Lt. Kai Tana, היא בפני עצמה שינוי מרענן: הארכטיפ הסטנדרטי של לוחם קשוח-וצמא-דם-אך-אצילי, מולבש על דמות נשית, בלי שום התייחסות מיוחדת לעובדה שהיא אישה. היא פשוט גיבורה רגילה למדי שבמקרה היא גם אישה. אתם יודעים, כמו 51% מהעולם וזה. בכל מקרה, עד כמה שמשהו כזה הוא חדשני במשחקי וידאו, זה לא משפיע על המכניקה. החידוש המעניין פה הוא שהחללית יכולה לנחות במקומות מסוימים, וקאי יכולה לצאת ממנה ולהתרוצץ בפנים; זה הופך את המשחק לזמן קצר ממשחק שנראה כמו shoot ‘em up קלאסי אבל הוא בעצם מירוץ נגד השעון עם מכניקה של טלפורט, למשחק שנראה כמו פלטפורמר קלאסי אבל הוא בעצם מירוץ נגד השעון עם מכניקה של טלפורט. זה מספיק שונה מבחינת הסגנון כדי להרגיש מגוון, ומספיק דומה כדי שהכל ביחד ירגיש כמו משחק אחד שלם. כל זה משתלב ביחד למשחק שהוא מצד אחד מאוד מהיר ותזזיתי, ומצד שני דורש הרבה מיומנות כדי לא להיתקע בקירות ולמות כל הזמן. אבל – רק אם מנסים להגיע למדליות.

ככה זה עבד מאז ומתמיד. במשחקים שהמהות המרכזית שלהם היא לפתח שליטה במכניקה מסוימת, התמריץ היחיד שהמשחק נותן הוא ציון כלשהו. כוכבים, מדליות, גביעים, ווטאבר. וזה די מטופש כשחושבים על זה: הכיף האמיתי מהמשחק מגיע מה-mastery, מלהגיע סוף סוף לרמת שליטה גבוהה ולהרגיש את הכל זורם ועובד כמו שצריך. לסיים שיר בגיטר הירו ב-expert בלי טעויות, או שלב ב-Super Meat Boy בלי לעצור לרגע. או לעניינינו, לעבור שלב שלם ב-Velocity בלי לעזוב את כפתור ה-boost. אבל עדיין לא מצאנו שום דרך טובה לדחוף שחקנים לכיוון הזה באופן אורגני. וככל שהמשחקים האלה מתפתחים ומוסיפים עלילה ומורכבות זה הולך להיות יותר ויותר מורגש. אם אנחנו רוצים להמשיך בכיוון הזה ולהגיע יום אחד למשחקי שליטה-מכנית-טהורה שהם גם מעניינים ועמוקים ואמנותיים, מישהו יצטרך למצוא פתרון לבעיה הזו.

ותאמינו לי, אנחנו רוצים. ל-Velocity 2X יש עיצוב ויזואלי מצוין, דמויות נחמדות, עלילה פונקציונלית לחלוטין שגם מתחברת יפה למכניקות המרכזיות של המשחק, ופסקול מדהים שכבר נוסף לרשימת הפסקולים שאני מקשיב להם באופן קבוע ברקע בעבודה. והמכניקה משמעותית יותר עמוקה ומורכבת מהמקובל במשחקים כאלה, וגם משתדרגת לאורך המשחק. ואולי כבר הזכרתי את זה, אבל זה משחק ממש כיף. זה בדיוק הכיוון הנכון, ויהיה חבל אם כל זה ייקטע בגלל משהו קטן ופשוט כמו המימוש של האתגרים.

זה יהיה מאתגר, אבל לשם שינוי, הפרס שנקבל בסוף יהיה לחלוטין שווה את זה.

* כן כן, יש לי גם חלק לא-ביקורתי במוח. הוא לא מאוד מפותח.