שנת 2014 היתה השנה השלמה הראשונה שבמהלכה הייתי אבא. זו היתה שנה מרגשת, מעניינת, מאתגרת – ולפרקים גם מתסכלת. זו היתה השנה שבה גיליתי שאפשר להרגיע תינוק ולהעלות פוסט לבלוג במקביל, השנה שבה גיליתי שכשיש לכם רק יד אחת פנויה כי אתם מאכילים תינוק – Geometry Wars 2 הוא דרך נהדרת להעביר את הזמן, והשנה שבה, לרוע המזל, היה לי הרבה פחות זמן לשחק בדברים.

וזו היתה שנה מצויינת. כן, נו, היו בה כמה אכזבות. זה תמיד ככה. אנחנו לא חיים בעולם מושלם. היא גם התחילה קצת חלש. אבל ככל שהיא התקדמה, היא התחילה להשתפר. היא התחילה… להפתיע. אם הייתם אומרים לי לפני השנה שהמפתחים של Serious Sam ינסו לעשות משחק פאזלים בגוף ראשון, שהמפתחים של סדרת Total War ינסו לעשות משחק אימה, שמישהו ינסה לעשות משחק עלילתי מ- Candy Box, ש- Five Nights at Freddy’s זה משהו שיהיה קיים ושהפרק השני של Bioshock Infinite: Burial at Sea יהיה גרוע (נו, לא כל ההפתעות מוצלחות), הייתי אומר שאתם משוגעים. וזה עוד לפני שהייתם אומרים לי שכמה מיליוני אנשים ינסו לשחק ביחד בפוקימון. את זה יש אפילו פחות סיכוי שהייתי קונה.

אבל תנו לי להיות ספציפי. הנה שלושת הדברים שעשו לי את 2014, בסדר עולה.

A Dark Room

אוקיי, זה תפס אותי בהפתעה.

ב- 2013 הגיחו לאינטרנט שני… דברים. הם לא היו משחקים. הם היו… אנטי-משחקים. לא הייתם צריכים לשחק בהם. הייתם צריכים להשאיר אותם רצים ברקע בזמן שאתם עושים דברים אחרים. השמות שלהם היו Candy Box ו- Cookie Clicker. וכמו כל בדיחה שרצה למשך מספיק זמן, בסופו של דבר הקיום שלהם הפסיק להצחיק.

ואז גיליתי את A Dark Room. בהתחלה חשבתי לעצמי “אה, יופי, עוד אחד מאלה” וסגרתי את החלון. ואז החלטתי לנסות אותו שוב.

מה שמדהים ב- A Dark Room זה לא רק שיש לו עלילה. זה שיש לו עלילה טובה. כזו שמתגלה בפניכם באופן כל כך הדרגתי עד שלאורך אחוז מכובד מהמשחק לא תצליחו לנחש בכלל לאיזה ז’אנר היא משתייכת. עלילה שעניינה אותי והיתה בנויה טוב יותר מרוב משחקי ה- AAA ששיחקתי בהם השנה.

תמיד זכרתי אותו בחיוב, אבל לא הערכתי עד כמה. ואז, כשעברתי על רשימת המשחקים ששיחקתי בהם השנה כהכנה לסיכום הזה, קלטתי שהיי, ממש נהניתי מ- A Dark Room, בעיקר כי הוא היה מפתיע. כמו ש- TellTale הראו לי שלז’אנר הסרטים האינטראקטיביים דווקא יש תקווה, הוא גם לקח ז’אנר שכבר החלטתי שעברו זמנו, והראה לי שאפשר לעשות ממנו משהו מעניין ומיוחד. ועל זה, מגיע לו מקום של כבוד.

ואתם, אם לא שיחקתם בו – פנו לעצמכם איזה יום או יומיים בשביל לשחק ב- A Dark Room. אם כי אני מסרב לקחת אחריות על מה שיקרה אם תעשו את זה במהלך יום עבודה.

Marvel Puzzle Quest

בשבועות הראשונים, לא אהבתי את Marvel Puzzle Quest. נטרתי לו. לקחו את Puzzle Quest, אחד ממשחקי המובייל האהובים עלי, ויצרו ממנו את ה… מפלץ הזה. מסחטת כספים נוראית שמסווה את עצמה כ”משחק חינמי”. חיבור טמא בין המנגנון המתוחכם של המשחק המקורי לזוועות בסגנון Candy Crush. שיחקתי בו, אבל לא ציפיתי להתחבר אליו יותר מדי. הנחתי שתוך כמה שבועות אני אזנח אותו. כמו Plants vs. Zombies 2, בטח יימאס לי ממנו ברגע שהוא ממש יתחיל לצפות ממני לשלם לו כסף ואני אעבור לדבר הבא.

320 יום לאחר מכן, אני יכול להגיד שזה לא קרה.

כתבתי עליו ביקורת לפני כמה שבועות. התקציר שלה הוא כזה: למרות שהוא ממש מנסה למנוע מכם לחבב אותו עם טקטיקות נלוזות של מיקרו-תשלומים, ל- Marvel Puzzle Quest יש מכניקה מוצלחת, חכמה, ובעלת עומק מפתיע. אני רגיל לעבור ממשחק סלולרי אחד לשני בכל כמה חודשים, אבל גם אחרי שנה, Marvel Puzzle Quest עדיין אוחז אותי באחיזת ברזל. יום אחד, אני מניח, הוא יימאס עלי. אבל היום הזה לא יגיע בקרוב.

Alien: Isolation

בשנת 2012 בחרתי בתור משחק השנה שלי את XCOM. משחק קשה ואכזרי עם אווירה מדכאת, שעצם קיומו (בעולם שבו מפיצות משחקים בעיקר מנסות להתחנף לשחקן ולגרום לו להרגיש חזק יותר) הוא לא-סביר סטטיסטית. שנתיים מאוחר יותר, זו פחות או יותר הסיבה שבגללה משחק השנה שלי הוא Alien: Isolation.

מה שמדהים אותי ב- Alien: Isolation זה החיבור המושלם בין המכניקה והעיצוב שלו לז’אנר והעולם שהוא מנסה להציג. הוא מתסכל ולא הוגן. המוות יכול להכות בו בצורה מפתיעה וחסרת-רחמים. רגע אחד אתם הולכים מנקודה א’ לנקודה ב’ בתחנת החלל בה מתרחש המשחק, ורגע אחר כך אתם מתים. בלי ששמעתם כלום או שיכולתם לעשות שום דבר בקשר לזה. מבחינת עיצוב משחק, מה שאני מתאר פה זה די מזעזע. אבל במשחק שמבוסס על סרטי “הנוסע השמיני”? זה לא פחות מגאוני.

לא כל אחד יהנה מ- Alien: Isolation. אני חייב להודות שכמו במקרה של XCOM (או FTL), בשביל להנות ממנו צריך להיות קצת… מזוכיסט. לקבל את המוות החוזר והנשנה שלכם לא רק כרע הכרחי, אלא כתמריץ להתקדם הלאה. אבל אלה ש- Alien: Isolation כן ידבר אליהם, הולכים להנות מחווית משחק שונה ומיוחדת, ומהמשחק הראשון שבאמת הצליח להבין את “הנוסע השמיני” ואיך אפשר להתאים אותו לצורת בידור אחרת.

ומצד שני…

אוקיי, יוביסופט, אני די מחבב את המשחקים שלכם. אני אפילו חושב שרוב זמן, אתם לא באמת עושים משהו לא בסדר, מלבד אולי זה שאתם מפעילים את אחת ממחלקות יחסי הציבור הגרועות ביותר בעולם. אבל אולי די כבר עם כל החרא הזה?!