2014 היתה השנה הראשונה מזה הרבה זמן בה לא היה לי מקום "ממוסד" לכתוב בו על משחקי וידאו. ה"קריירה" שלי כעיתונאי טכנולוגיה התחילה ב-Vgames, עברה ל-ynet, המשיכה במידה מסויימת ל-Games.co.il ולמדור "משחק מכור" בידיעות אחרונות ואז חזרה בטוויסט לא צפוי ל-Vgames – בכל המקומות האלה כתבתי לא מעט על משחקים בשביל גופי תקשורת שהסכימו לשלם לי על זה כסף. ניוזים, ביקורות, מחשבות, מה לא. אבל אז Vgames נסגר (ואז נפתח שוב – אבל בלעדיי). ובמקום העבודה הנוסף שלי, "חורים ברשת", אין ממש עניין במשחקים. אז כן, פה ושם אני מצליח לשכנע את העורכים של וואלה! Tech לתת לי לכתוב איזו ביקורת על משחק, אבל זה קורה לעיתים רחוקות. את רוב הגיגי המשחקים שלי אני מפרסם כאן, בזמני הפנוי, לא בשביל משכורת אלא בשביל הכיף. ועם כיף, כידוע, לא קונים במכולת, כך שבסופו של דבר אני כותב הרבה פחות על משחקים ממה שהייתי רוצה.

וכך חלפה לה השנה, עם הרבה דברים שהייתי שמח לכתוב עליהם אבל בזמן אמת לא היה לי את הזמן או את המוטיבציה לעשות זאת. סיכום השנה זו הזדמנות טובה מאוד לחזור לחלק מאלה.

1. Danganronpa

כשהתחלתי לחשוב על רשימת "שלושה דברים טובים ואחד רע" לסיכום השנה הזו, ידעתי שארצה להקדיש רק מקום אחד למשחק-ממש, ולהקדיש את המקומות האחרים לתופעות או אירועים שלדעתי היו יותר חשובים ומעניינים ממשחקים ספציפיים. ואז התחלתי לחשוב על איזה משחק ארצה לציין. בהתחלה חשבתי שזה יהיה Dragon Age: Inquisition המצויין, אבל עופר הקדים אותי. אחר כך רציתי לכתוב כאן על Valiant Hearts: The Great War, כנראה המשחק הכי יפה ומרגש שיצא השנה, וכבר הייתי די סגור על זה עד שנזכרתי פתאום ב-Danganronpa. וככל שחשבתי על זה יותר, כך החלטתי שאצטרך להפרד בנימוס מ-Valiant Hearts. זה לא אתה, ווליאנט, זה אני.

Danganronpa הוא מהמשחקים האלה שמכונים כ"נובלות אינטראקטיביות יפניות". כמו פיניקס רייט ו-Zero Escape, רוב הזמן במשחק עובר בקריאת דיאלוגים של דמויות אנימה מוקצנות. העלילה מופרכת כרגיל, ומספרת על תיכון Hope's Peak, שמאגד בתוכו כל שנה 16 תלמידים שהם הטובים ביותר בתחומם, במטרה לגדל ולטפח את דור העתיד של מנהיגי העולם. יש שם את שחקן הכדורגל האולטימטיבי, המתכנתת האולטימטיבית, ההבטחה הספרותית האולטימטיבית, הטייקון האולטימטיבי, חבר כנופיית האופנוענים האולטימטיבי ועוד. אנחנו משחקים תלמיד שנבחר בהגרלה להצטרף לבית הספר, ומוגדר כ"התלמיד בר המזל האולטימטיבי". רק מה – כשהוא מגיע לבית הספר הוא מאבד את הכרתו, ואז מתעורר ביחד עם שאר חבריו לכיתה בתוך בית ספר נעול ומסוגר. אחרי הכרות קצרה קופץ משום מקום מונוקומה, דוב פרוותי וממונע, שמספר לתלמידים שהם עתידים לבלות את שארית חייהם בבית הספר הנעול. הדרך היחידה שלהם לצאת משם היא להצליח לרצוח את אחד התלמידים האחרים בלי להתפס. ושתהיה להם שנת לימודים נעימה. לא ממש מפתיע שלא עובר אפילו שבוע אחד ללימודים לפני שמתבצע מעשה הרצח הראשון, ומרגע זה ועד לסוף המשחק התפקיד שלכם זה לגלות מי הרוצחים (שכן אם לא תעשו זו, והרוצח יצליח להתחמק מעונש ולצאת מבית הספר, שאר התלמידים ייהרגו כמעין עונש חינוכי קולקטיבי. לא נעים).

לכל אורכו Danganronpa לא מפסיק להפתיע. הסיפור שלו כולל טוויסטים רבים מאחורי כל פינה. הדמויות בו, שבמבט ראשון נראות כמו קלישאות-אנימה מטורפות, מתגלות לאט לאט כעגולות ועמוקות. הסוף שלו הוא רכבת הרים מטורפת של גילויים, תפניות עלילתיות והפתעות לא צפויות. ובנוסף לכל זה הוא גם מאוד מאוד מצחיק. ואה, כן, 2014 הביאה איתה לא רק את Danganronpa הראשון אלא גם את הסיקוול שלו, שלמרות שלא התחלתי עדיין לשחק בו אמור להיות מוצלח הרבה יותר מהראשון שהיה מאוד מאוד מאוד מוצלח בזכות עצמו.

נכון שמבחינת גיימפליי יצאו השנה משחקים הרבה יותר טובים מ-Dangandonpa. בכלל, המשחק הזה, כמו כל הז'אנר שלו, לא מתאים לכל אחד. לראייה: זכור לי שדקל ניסה לשחק לפני כמה חודשים ב-Zero Escape הראשון (שמוכר גם כ-999), אחד המשחקים האהובים עליי מאז ומעולם, וממש לא הבין מה הקטע. לגיטימי. מבחינתי, לעומת זאת, זה אחד מהז'אנרים האהובים ביותר, וגם כזה שתמיד נמצא בסכנת הכחדה. הוא כל כך נישתי, שאף פעם אי אפשר להיות בטוחים אם ימשיכו לצאת משחקים ממנו מתורגמים לאנגלית במערב. העובדה ששני משחקים כאלה יצאו בשנה אחת ושניהם נהדרים עשתה את 2014 להרבה יותר כיפית. שני המשחקים זמינים ל-Vita.

2. המצגת של נינטנדו ב-E3

לרגע חשבתי שנינטנדו איבדה את זה. אחרי שנתיים מעולות ה-3DS התחיל לסבול מחוסר חמור במשחקים חדשים טובים, והכשלון המטורף של ה-Wii U גרם לי לחשוב שבנינטנדו לא ישקיעו יותר מדי כסף או מאמץ בפיתוח משחקים בלעדיים בשבילה. אבל אז הגיעה המצגת הנהדרת של נינטנדו ב-E3 (לא מסיבת עיתונאים אלא מצגת וידאו שהוקלטה כולה מראש) והבהירה לי שאין לי מה לדאוג. חברת המשחקים האהובה עליי לא הלכה לשום מקום, והיא מתכוונת להמשיך לעשות את מה שהיא יודעת גם בשנים הקרובות. הידד!

אלה לא היו רק המשחקים שהוצגו שם, למרות שהזלדה החדש ל-Wii U היה יכול לספק אותי לבדו. זו היתה רוח הדברים. 45 דקות מהודקות עם הרבה מאוד משחקים אבל גם המון רוח שטות ובדיחות מטופשות מבית היוצר של Robot Chicken, שסיפקו נראטיב אחד גדול: נינטנדו כאן כדי להנות. כדי להתעסק במה שכיף ומה שצבעוני ומה שמעלה חיוך על הפנים. שהחברות האחרות ישקיעו במשחקים "רציניים" – נינטנדו כאן בשביל מריו וזלדה ויושי וקירבי, והיא לא מתכוונת להתנצל על זה. הרבה מאוד אנשים שאני מכיר לא אוהבים את זה. הם רוצים שנינטנדו תתבגר כמו שתעשיית המשחקים התבגרה ב-20 שנה האחרונה. שתוציא משחקים מתוחכמים יותר, בוגרים יותר, משוכללים יותר. אבל ביננו, למה אנחנו צריכים את זה? יש מספיק אולפני משחקים אחרים שעושים את המשחקים הרציניים והמורכבים והבוגרים ועושים זאת בצורה מצויינת – אבל אין עוד חברת משחקים כמו נינטנדו שעושה משחקים בסגנון שלה בצורה כל כך מהודקת ומוצלחת. אם היא תחליט לשנות כיוון בגלל שקונסולה X לא מוכרת מספיק יחידות, יש לה סיכוי טוב מאוד ללכת לאיבוד ולהפוך לצל חיוור של עצמה, ע"ע סגה.

כל עוד יש לנינטנדו מספיק אוהדים שמכניסים לה מספיק כסף כדי להמשיך לפעול כפי שהיא פועלת –  אני מקווה שהיא לא תשתנה. צריך גם חברות כמו נינטנדו בשוק הגיימינג של היום, וממש מעודד לראות שהכשלון של הקונסולה הנוכחית שלה לא הוציאה להם את הרוח מהמפרשים.

 3. ה-Xbox One מגיעה לישראל

כשמיקרוסופט ישראל השיקה את ה-Xbox 360 בסוף 2012, שבע שנים שלמות אחרי השקתה בארה"ב, צחקנו. זו היתה השקה כל כך מאוחרת וכך כך לא רלוונטית שאי אפשר היה להתייחס אליה ברצינות. כמה טוב שעם ה-Xbox One מיקרוסופט לא חיכתה כל כך הרבה, והשיקה אותה בישראל פחות משנה לאחר השקתה הראשונית בארה"ב ובאירופה. המשמעות היא שכיום, לראשונה בשוק המשחקים הישראלי, יש תחרות של ממש בין שתי הקונסולות המובילות בשוק, הפלייסטיישן 4 וה-Xbox One. כשנכנסים לסניף ראנדומלי של "באג" אפשר למצוא את שתי הקונסולות האלה, כמו גם מבחר גדול של משחקים, ולהרגיש לרגע במדינה נורמאלית. התחרות הזו אפילו הובילה לירידת מחירים די רצינית במחיר החומרה. בקיצור: כיף גדול.

צריך גם לציין לטובה את מיקרוסופט על היחס הנהדר שלה לעיתונאי משחקים. זו החברה היחידה שדרך קבע מספקת לנו עותקי ביקורת שבועות מראש למשחקים שעתידים לצאת, ומאפשרים לאתרים הישראליים להעלות ביקורות ביום יציאת המשחק לחנויות. זה לא מובן מאליו בישראל (בדרך כלל אנחנו מקבלים גרסאות פרומו של משחקים מספר ימים אחרי מועד יציאתם, לא לפני) וזה מאוד נחמד להרגיש פתאום חלק מהעולם הגדול. כבוד.

ומהצד השני

פרשת גיימרגייט כבר הוזכרה בסיכומי שנה קודמים כאן, וודאי תגיח לבקר גם בבאים. בשבועות האחרונים היא קצת נרגעה, ומאפשרת להסתכל על כל העניין מזווית ראייה רחבה יותר. ועדיין, גם כשהרוחות כבר לא כל כך סוערות קשה לי שלא להזכר בדיוני גיימרגייט, על שלל השלבים והתירוצים שלהם, מבלי שתתקוף אותי בחילה מטורפת.

כמו כל דיון מפוצל ברשת, גיימרגייט מקבל פרשנויות שונות אצל אנשים שונים. חלק רואים בו כביטוי קיצוני למיזוגניה ולאלימות שיש בתעשיית המשחקים, בעוד אחרים חושבים שהוא בכלל דיון מורכב על אתיקה בעיתונות משחקים. לדעתי הוא גם זה וגם זה, ובעת ובעונה אחת לא זה ולא זה. בעיקר, אני חושב שגיימרגייט הוא נסיון מאוד לא מתוחכם להדיר כל זכר לשיח ביקורתי רציני על תעשיית המשחקים (מבפנים או מבחוץ לה). תגובה מוקצנת של אנשים שלא בקיאים יותר מדי בז'רגון האקדמאי לכל מיני ביקורות ומקרי בוחן, מבלי להבין כנראה את הביקורות עצמן. כל מי שצועק על אניטה סרקיזיאן שהיא לא מבינה כלום בגיימינג ושהיא בוחרת בפינצטה סצנות מסויימות ממשחקים כדי להוכיח טענה שהיא חשבה עליה מראש מראה חוסר ידע בסיסי במתודות של חקר אמנות ותרבות. כל אלה שטוענים בתוקף שאין שום מיזוגניה בתעשיית המשחקים ושכל הקריאות שמצביעות על פמיניזם הן נסיון לבצע "צנזורה פמיניסטית" על התעשייה כנראה לא קרא מאמר רציני אחד על פמיניזם בחייו, ובטח ובטח לא מכיר תאוריות בסיסיות במדעי החברה, פילוסופיה או מדעי הרוח.

צריך להגיד: לא חייבים תואר באוניברסיטה כדי להשתתף בדיונים ברשת. וודאי שלא. אבל גיימרגייט היה דוגמה כל כך מכוערת ואלימה לתרבות דיון קלוקלת, שמזלזלת ומקטינה דעות מנוגדות בלי לנסות לחשוב עליהן או להכיר אותן, שבשלבים רבים חשבתי שהמשתתפים השונים בכלל לא מדברים באותה שפה. וזה דיכא אותי. זה דיכא אותי כחוקר גיימינג אקדמאי, וזה דיכא אותי כיוצר תכנים שראה את רמת הדיון סביב התחביב האהוב עליו יורדת לרמה של פח אשפה. גיימרגייט היה הסיבה בגללה הפסקתי להקליט את סרטני ה-Let's Play שלי על Last of Us. זה פשוט הוציא לי את החשק להמשיך לנסות ולדבר בצורה רצינית על אלמנטים נראטיביים, כשראיתי הרבה מאוד אנשים בדיונים משתמשים ב"בטח יש לך תואר במדעי הרוח" בדיונים בהם ניסיתי להשתתף בהם כקללה. ואני יודע שזה לא בדיוק הפסד גדול שהפסקתי להקליט את הסרטונים האלה, אבל הפחד שלי הוא שהדכאון המשתק הזה הגיע לא רק אליי, אלא לאנשים אחרים. ליוצרי משחקים, עכשוויים או פוטנציאליים, שראו את הגועל נפש הזה והחליטו לפרוש מהתעשייה. ההפסד כולו שלנו.