מאז ומתמיד העדפתי מדע בדיוני על פנטזיה. יש לזה כמה סיבות, אבל אחת המרכזיות שבהן היא הגיוון. פנטזיה היא ז’אנר שבנוי באופן כמעט מוחלט על tropes ועל דברים שראינו כבר מיליון פעמים. נופים ניו-זילנדיים לרוב, נשקים של ימי הביניים, אלפים, גמדים, דת אחת מרכזית שאיכשהו היא היחידה בעולם, קוסמים, מצודות, חורבות עתיקות שמכילות טכנולוגיה מתקדמת משום מה, אל-מתים, דרקונים, הקרב האולטימטיבי בין כוחות הטוב לכוחות האופל. זה כמו – דוגמה היפוטית לחלוטין – לנסות ליצור עולם מעניין ונופים יפים תוך שימוש בפלטת צבעים שכולה אפור וחום.

במד”ב, לעומת זאת, לרוב ברור לכולם שנקודת המוצא היא חברה אנושית בעתיד הקרוב/רחוק על כדור הארץ או איפשהו בגלקסיה שלנו, ולכן אפשר לא להקדיש זמן לאספקט הזה בכלל ולספר סיפורים מגוונים תוך התמקדות בדבר-שניים-שלושה שהם כן מקוריים ומעניינים. מבנה חברתי מוזר, טכנולוגיה מעניינת, כוכב לכת עם מאפיינים ייחודיים וכו’. משחקי מחשב, לצערי הרב, לא מאוד חזקים במד”ב. בעשור האחרון Mass Effect הוא כנראה המתמודד הרציני היחיד בזירה, אבל גם הוא – חוץ מכמה איזורים ספציפיים, בעיקר ה-Geth וכל סיפור ה-Genophage – הרבה יותר קרוב סגנונית לפנטזיה. ולשאר המשחקים אין אפילו את זה, רק הרבה חלליות וחייזרים ורובי לייזר גנריים.

אז נשארנו עם הרבה פנטזיה. ובתחום הזה ה-משחק הכי גדול ו-AAA ומדובר הוא, ובכן, Skyrim למעשה; אבל במקום השני בלי ספק יושב Dragon Age. ואם תסתכלו שוב לרגע על רשימת ה-tropes בפסקה הקודמת, תוכלו לראות ש-Dragon Age: Inquisition דואג לסמן וי גדול ושמן על כל אחד ואחד מהם. הנבל הראשי במשחק הוא אפילו הכלאה חסרת-בושה של וולדמורט וסאורון. ובכל זאת, הוא היה משחק השנה שלי. אז מה הסוד? ובכן, נחתוך ישר לעיקר: הסוד הוא להתמקד בצורה מאוד חזקה במה שכן שונה.

העולם של Dragon Age הוא אולי עולם פנטזיה סטנדרטי להחריד, אבל יש לו את המבנה שלו וההיסטוריה שלו וכל מיני פינות של lore מעניין. והעלילה של Inquisition אולי נראית מרחוק כמו משהו שנכתב בלילה אחד ארוך שעירב כמה קוביות D&D, הרבה אלכוהול, ואת כל הארכיון של TVTropes – אבל כשמסתכלים יותר מקרוב, מבינים שכל דבר הכי קטן שקורה בה עוסק באופן מפורש באספקטים הייחודיים של העולם וה-lore: כל תפנית בעלילה מערבת משהו חשוב בעולם או בהסטוריה שלו – למשל, החלק הראשון של המשחק מתעסק בעיקר במשולש הרומנטי של ה-Chantry, ה-Templars ומעגלי הקוסמים; הרבה מהדמויות הראשיות הן שחקנים חשובים ביחסי הכוחות הגדולים ביבשת, או אנשים (או יצורים אחרים) שיכולים לספק פרספקטיבה מעניינת על מה שקורה; כל הבחירות הגדולות והמשמעותיות סובבות סביב אספקטים שונים של ה-lore; והמיקוד המרכזי הנוסף של המשחק הוא בבנייה של ה-Inquisition, תוך איסוף בני-ברית שדורשים משימות בהתאם למאפיינים שלהם.

עוד משהו שמאוד עוזר הוא שהמשחק לא ממש מתעכב על אקספוזיציה. נכון, זה לא בדיוק “עוזר” אם זו ההיתקלות הראשונה שלכם בעולם הזה, אבל אם למשל שיחקתם ב-Origins (מומלץ!) או ב-Dragon Age 2 (לא מומלץ!) ואתם יודעים בגדול מי נגד מי ולמה ומי התחיל, זה נותן מין תחושה של, אממ, שייכות? כאילו אתם אשכרה חלק מהעולם, ולא איזה תייר שאפילו לא מדבר את השפה (ולכו תדעו, בסיפורי פנטזיה זה יכול להיות כל דבר החל מנורווגית או אנגלית עתיקה ועד שפה שטולקין המציא כי הוא היה דפוק בשכל).

הרבה משחקי פנטזיה עובדים ע”י זה שהם מסיחים את דעתכם מהגנריות. Skyrim עושה את זה עם עולם גדול ופתוח והרבה חופש. The Witcher משתמש בהרבה סיפורים וקווסטים קטנים ואישיים. Dragon Age: Inquisition, לעומת זאת, הולך בכיוון ההפוך ועושה double down על העולם שלו, וזה עובד כי הוא הולך עם זה עד הסוף ובלי לקחת שבויים. והתוצאה? פנטזיה אפית במלוא מובן המילה.