לפני כשבוע, התעורר כאן בבלוג דיון קצרצר על מצבו של התוכן הישראלי בנושא משחקי מחשב ברשת, בעקבות פוסט של יובל בירב על אותו הנושא. קצת אחר כך, חזרתי אחורה בארכיון של Rock, Paper, Shotgun, ומצאתי את הפוסט הזה: "צעדים לכיוון עתיד המבקרים האליטיסטים".
Most cultural forms don’t work like us. You look at the critical end of year lists in music or film, and you’re going to get a far greater proportion of works more akin to the string+weeds-constructed/anus-emerging/Proust-quoting of the opening and less of the just lovely, nice and fun stuff. Sure, the populist will show its face, but they’re not nearly as naturally predominant. On average, critics will hail odd stuff more, because… well, mainly because it’s more interesting and worthy of note, but people like to think it’s because critics are a snooty bunch of toe-rags. Point being, games don’t. In games, we’re voting the equivalent of The Dark Knight universally to Number 1 in the end of year round ups. The peaks of mass-market entertainment. And, yes, I’m sure Dark Knight may be on some lists as film of the year… but it won’t be on all of them. If films were like games, if Dark Knight wasn’t topping your list, you’ll probably have to deal with 2000 comment-thread posts and death-threats.
מה שקיירון גילן מנסה להגיד בפוסט הזה הוא שמבקרי המשחקים בהדרגה צועדים הרחק מ- GTA ו- Call of Duty, ומתקרבים יותר למשחקים מוזרים/אומנותיים/לא-מוכרים. והוא מרוצה מהכיוון הזה. וגם אני. זה מאוד מתיישב עם משהו שכתבתי בבלוג הזה כבר לפני יותר משנה, בעקבות הצפייה בסרט הנפלא "Ratatouille". בסופו של דבר, כל המילים ששפכתי במהלך שנותיי ב- Gamer על משחקים נהדרים כמו Warcraft III או Tony Hawk's Pro Skater הן בעלי הרבה פחות משמעות עבורי מהפוסט (המאוחר-פחד) שכתבתי על Braid. או מהביקורת שלי ל- Geometry Wars, שנעשתה בניסיון לגרום לקהל הקוראים של Gamer להתסכל על משחק שאף אחד מהם לא היה מתקרב אליו בדרך אחרת. אני נהנה לכתוב על משחקים, מכל ז'אנר או פלטפורמה – אבל אני בעיקר נהנה לכתוב לאנשים על דברים שהם לא מכירים. דברים שבעקבות מה שאני כותב – יש סיכוי שהם ינסו אותם.
אז איך זה מתקשר לדיון הקצרצר על אתרי המשחקים הישראליים? ובכן, לא צריך להיות גאון בשביל להבחין שלמרות היומרות שלי, גם אני וגם שאר אתרי התוכן בארץ עדיין צריכים ללמוד כמה טריקים בנושא מחבריהם למקצוע שעובדים בחו"ל. זה נכון שיש עוד זמן עד שמבקרי המשחקים בחו"ל יתקרבו לתמונה שקיירון גילן מנסה להציג בפוסט שלו, אבל אנחנו בכל זאת נמצאים כמה צעדים מאחוריהם.
העניין הוא שאם היום הקהל של אתרי המשחקים בארץ מצומצם, תארו לכם מה יקרה מהרגע שאלה יתחילו לסקר את השוליים של תעשיית המשחקים. אין לי צל של ספק שבמצב שקיים היום בארץ, אין שום סיכוי שאתר ישראלי יצליח לעשות את השינוי הזה ולשרוד כלכלית. זה רק מחזק את המסקנה שלי מהפוסט הקודם בנושא. וזה קצת עצוב.
ובלי שום קשר, אם עדיין לא עשיתם את זה, אני ממליץ לכם לקפוץ ולקרוא את הפוסט המלא של קיירון. הוא די טוב.
16 בספטמבר, 2008 בשעה 1:58
כתבת על משהו מהותי ביותר בעולם הגיימינג – שאצלנו מעולם לא הייתה הפרדה תרבותית בין המיינסטרים והאמנות.
הדוגמא הטובה ביותר הם המשחקים של בליזארד:
סקסיים, מלוטשים, ממכרים – גם פורנו ממכר. בסופו של דבר הם המשחקים שמייצגים את המיינסטרים של הגיימינג. אבל הם ממש ממש לא אמנות. אמנות זה Planescape Torment. יש כותרים שהם אמנותיים – לא בגלל שהם אסתטיים, אלא בגלל שיש בהם אמירה ורלוונטיות. משחקים כמו Fallout (הישן, לא הביזיון החדש של בת'סדה) בעלי אמירה נוקבת על האנושיות. משחק כמו דאוס אקס.
אכן צריך קצת יותר פלצנות שאנו כל-כך אוהבים לרדת אליה. "להבין" בתחום ומהו בכלל אמנותי. בשביל כותרים אמנותיים צריכים יותר רון גילברטים ופחות וויל רייטים.
אתה יודע מה זה להסביר לאנשים שמספרים לך על סיפור הילדות האהוב שלהם ודמעה מציצה בעיניהם, ואני צריך לעשות כן בנוגע לסיימון המכשף 🙂
יש אמנות בגיימינג, פשוט גיימינג מלכתחילה נתפס כמדיום כלכלי או סתם לילדים. אז מה – זה גם מה שחשבו על קומיקס עד שצייר בשם רוי ליכטנשטיין החל לצייר קומיקס.
16 בספטמבר, 2008 בשעה 8:17
ועל זה אני נוהג לומר "יאללה יאללה". סרטים "אומנותיים" אירנים בני שלוש שעות? לא תודה. תנו לי עוד "האביר האפל" בבקשה. ואם אפשר גם עוד Call of Duty ו-GTA, זה יהיה נפלא.
מעצבן אותי כשאומרים שמשהו אחד הוא אמנותי ומשהו אחר הוא לא, כי האחד מתוקצב היטב ומלוטש והשני נראה כאילו צולם במצלמת חובבים ומדבר בשפה זרה. לדעתי האביר האפל הוא אומנותי יותר ממרבית הסרטים שמקרינים בקולנוע לב, ו-Call of Duty 4 הוא מלאכת מחשבת ואומנות של ממש.
או במילים אחרות, יאללה יאללה.
16 בספטמבר, 2008 בשעה 11:17
סתם שתדע שהבאת דוגמא ממש לא טובה, כי באקדמיה לקולנוע דווקא מאוד מתלהבים מהאביר האפל, ואיש איננו טוען שהוא לא סרט אמנותי ויוצא דופן. 🙂
16 בספטמבר, 2008 בשעה 14:25
דרך אגב – לטעמי Spore הוא יצירה סאטירית (נראה לי בלי כוונה) על המין האנושי. חבל שהמשחקיות שלו כל-כך מחורבנת.
16 בספטמבר, 2008 בשעה 15:06
אני לא מסכים עם המשפט המסכם של קיירון.
מבקרי המשחקים לא יביאו לי יותר תועלת אם הם ינסו לדחוף לי בכח משחקים "איכותיים" כמו Audiosurf. אלו משחקים קטנים בסופו של דבר, ובמשחקים מהסוג הזה אני יכול להתנסות בעצמי בקלות. גם אם קניתי סתם את המשחק למרות שהוא לא מתאים לי, הפסדתי 5$.
ביקורות מרובות על The force unleashed לעומת זאת מאד יעזרו לי. כי מדובר במשחק הרבה יותר גדול שיותר קשה לחוות עליו דעה. מצד אחד, נהנתי מהדמו. מצד שני, אני לא יודע כמה ערך מוסף המשחק המלא יתן. ואם קניתי את המשחק סתם, ההפסד שלי פה עומד כבר על 60$ משלוח. פה הביקורות יותר חשובות לי, כי קשה (ויקר) יותר לאמוד את המשחק בלי להתנסות בו כמו שצריך.
ואני גם לא מסכים עם עידן, שחושב שהוא מקרב בביקורות שלו את הגיימרים לשוליים המעניינים. שתי הדוגמאות של Geometry Wars ושל Braid הן אבסורדיות כדוגמאות למשחקים שוליים, כי מדובר בשני משחקים שזו לכמות מטורפת של חשיפה, מכרו המון עותקים, ונחשבים היום למשחקים הכי פופולאריים בXBLA (יחד עם Castle Crashers). אפילו בישראל רוב בעלי הקונסולה מכירים אותם. ואלו שני משחקים שמצליחים פשוט בזכות זה שהם טובים, לא בזכות מבקרים שמנסים לקרב אותנו אל "השוליים".
אם הייתי צריך לפרט על ההבדלים המהותיים בין תעשיית ביקורות המשחקים לביקורות אחרות הייתי יכול למלא כתבה שלמה, ככה שאני לא ארחיב על זה. בשורה התחתונה אני מאמין שלמרות שנראה איזושהי מגמה בכיוון של תעשיות ביקורות אחרות (סרטים, ספרים, מוסיקה, טלוויזיה, מסעדות וכו'), תעשיית הביקורות של משחקי המחשב תישאר תמיד פחות פלצנית והרבה יותר קרובה לקהל שלה. וטוב שכך.
אגב RS, זה נחמד לראות שכבר הספקת להתרשם מFallout 3 ולהכריז על בזיונותו. אפשר ביקורת יותר מקיפה?
16 בספטמבר, 2008 בשעה 15:27
"אגב RS, זה נחמד לראות שכבר הספקת להתרשם מFallout 3 ולהכריז על בזיונותו. אפשר ביקורת יותר מקיפה? "
הטריילרים שלו פשוט מגוכחים: המשחקיות הזו היא בדיחה כי היא חד צדדית באופן מוחץ. כל עניין ה- Vats כמו שהם יישמו אותו הוא פשוט עניין לילדים בני 10.
האנימציה פשוט גרועה ומזכירה בקטע הזה את אובליוויון. תשים לב איך הדמויות עוברות מעל סלעים וכדומה – כמו לפני 10 שנים.
הגרפיקה מיושנת מאוד ודלה בפרטים. כבר היה עדיף אם היו עושים את זה דו-מימד עשיר מאוד בפרטים כמו המשחקים הישנים של Blackisle.
16 בספטמבר, 2008 בשעה 16:01
אילן – זה עידן וקיירון שהביאו את הדוגמא הזאת, לא אני.
16 בספטמבר, 2008 בשעה 18:52
דורון – אני לא מסכים עם קיירון בנוגע ל"האביר האפל". גם חלק אחר מהדוגמאות שלו הוא קצת מצחיק – Portal היה פופולרי ברמות מטורפות, בכל זאת.
RS – רק כהערת שוליים: אנשים גדולים ממנו כבר כתבו למה הזלזול בוויל רייט הוא לא במקום. מומלץ לקרוא גם את זה, אם אתה כבר בשוונג: http://www.eurogamer.net/article.php?article_id=230510
גיא – לגבי Geometry Wars ו- Braid: השאלה היא על איזה קהל אני מדבר. עבור הקהל הבינלאומי, Geometry Wars לא נמצא בשוליים. כולם מכירים אותו. גם כאן בבלוג יש לו יחסי ציבור די טובים. אבל אצל רוב הגיימרים בארץ? כשכתבתי עליו את הביקורת ב- Gamer, קהל הטוקבקיסטים נחר לעברי בבוז (גם אם חלקם אחר כך נכנסו וכתבו תגובה "וואו, זה דווקא משחק אדיר!"). אני גם מתקשה למצוא שחקני Xbox Live ישראלים שמשחקים במשחק ואני יכול להתחרות נגדם בתחרות "למי יש (ניקוד) יותר גדול" מרתקת. Castle Crashers אכן זכה להצלחה יפה בארץ, אבל לא ראיתי התרגשות כל כך גדולה בפורומים הישראליים מסביב ל- Geometry Wars ו- Braid.
אגב, יש לי גם דוגמאות ישנות יותר. אני מניח שיש כאן כל מיני אנשים שזוכרים את תקופת היחצ"נות המטורפת שלי ל- Sacrifice, או אפילו Spider & Web המיתולוגי.
17 בספטמבר, 2008 בשעה 1:10
עידן, אולי תתפלא אבל רוב הגיימרים בארץ בכלל לא שיחקו בX360. מתוך אלו ששיחקו, חלק גדול בכלל לא התחבר ללייב או הוריד משחקי ארקייד. אם משחק כמו Mass Effect שמכר מיליונים (ואפילו מתחנף לקהל הFPS על חשבון הRPG) לא כל כך מוכר פה אז קשה לצפות להרבה ממשחק ארקייד.
ובכל מקרה, קהל הטוקבקיסטים ינחור בבוז בחלקו לפחות ולא משנה מה תכתוב. אם אתה לא רואה התרגשות ממשחקים כמו GW או ברייד זה פשוט אומר שאתה לא מחפש בפורומים הנכונים:
http://forum.vgames.co.il/showthread.php?t=1142591
17 בספטמבר, 2008 בשעה 7:22
גיא – סבבה. בגלל זה עשיתי יחסי-ציבור בעיקר לגרסת ה- PC של Geometry Wars המקורי.
וזה נכון שאחוז מכובד מהקהל תמיד ינחר בבוז, אבל אני עדיין יכול לראות הבדלים דרסטיים בגישה הנפוצה כלפי Geometry Wars או Braid לעומת זו של Castle Crashers. כלומר, אפילו מתוך הקהל הקטן שכל עלול להתעניין במה שיש לי להגיד – אין יחס אוהד במיוחד. ואני לא כל כך מבין למה.
anyways, העובדה שלפחות בנאדם אחד הלך ושיחק ב- Geometry Wars ואז הודה שהוא טעה (!) בטוקבקים של Gamer (!!) כבר מספיקה כדי לחמם לי קצת את הלב. 🙂
17 בספטמבר, 2008 בשעה 14:24
אני דווקא חושב שיש בעיה אחרת – אינפלציה של משחקי פלאש! צריך רק להסתכל על מספר החיקויים של Crayon Physics שיצאו מהרגע שהוא הציג את עצמו כדי להבין שהבעיה היא לא רק במשחקים הבלתי מוכרים, אלא במבול של משחקי פלאש שגם אם אחד מהם מצליח להתבלט, מיד יוצאים לו עשרות חיקויים. (וכן, אני יודע שCP המקורי לא היה בכלל משחק פלאש). התופעה הזו פחות מוכרת במשחקים "רצינים" (אלו שאפשר להוריד), אבל גם שם היא קיימת.
להאשים מישהוא זה יהיה טיפשי, אבל אני פשוט לא מבין איך אנחנו מגיעים למצב שכדי למצוא משחק פלאש ששיחקנו לפני יומיים צריך להתחיל לחפור בתוך 30 עמודים בלי שום סדר (ואין שום חשיבות לקטלוג לפי קטגוריות כשיש 500 משחקים בכל קטגוריה). בקיצור, גם בעלי האתרים מעודדים את זה, בין היתר כי הם מרוויחים מזה, תמיד יהיה משהוא לשחק אצלם. 😈
דבר אחרון, רבים מהמשחקים העצמאיים / אומנותיים והמושקעים עולים כסף, אבל בארץ גם להוציא 10 דולר על משחק זה נחשב לפראיירות (יש מילה כזו.). הישראלים תמיד יחפשו את מה שיש בחינם. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל ברוב אתרי ההורדות למיניהם (החוקיים), יש אסופה של גרסאות דמו וShareware. הישראלי הממוצע מתעצבן וישר מתחיל לחפש קראק… :lol:. ונקודה אחרונה למחשבה – יש גם משחקים מעניינים שלא מככבים בIndieGamer (כמו http://retroremakes.org).
לגבי הפן הכלכלי, לדעתי הבעיה נעוצה בכך שלמרות הכל קשה ליצור קהילות סביב משחקים כאלו, מכיוון שגם אם יש משחק ברשת, לחברה שהיא לא ענקית תוכנה לא יהיה מספיק תקציב לעדכונים שוטפים ותחזוקה של השרתים. אפילו כשכבר יש איזשהוא ניצוץ כמו באטלפילד הירוס, הגיימר הממוצע פשוט מרים גבה. ❓
17 בספטמבר, 2008 בשעה 20:50
אין שום קשר בין כותרת המאמר לדיון שהתפתח כאן. לצערי חלק גדול מהגיימרים הישראלים רחוקים כמרחק אוקייאנוס ממה שנקרא "אמנות" ולכל היותר בשבילם אמנות זו התמונה של הילד הבוכה.
זו האליטה שמדברים עליה? פחחח..
פעם קראתי רעיון במגזין ישראלי עם בכיר ב- THQ שטען שהגיימרים הישראלים הם אנשים משכילים שקוראים ספרים. אני חולק על הטענה הזו.
ודרך אגב – לעידן:
GW זה לא אמנות, אלא סתם איזה רדוקציה רעיונית קטנטנה. אם אתה רוצה להתווכח עם אנשים מהאמנות הקלאסית הגבוהה, אזי מוטב שתציג בפניהם את Planescape Torment בתור דוגמא ליצירה שלמה שמספרת סיפור באופן שרק המדיום הזה יכול לספר.
17 בספטמבר, 2008 בשעה 22:59
RS, אני לא יודע למה אתה דוחף את מנטרת ה"אמנות" שלך כאן כל הזמן ומנסה לדחוף לכיוון הזה. אם לא שמת לב אז למעשה אף אחד לא הזכיר כאן את המלה הזו מלבדך.
אליטיזם הוא לא אמנות: מסעדה ברוב המקרים לא מוגדרת כיצירת אמנות ובכל זאת יש תרבות אליטיסטית ומבקרי מסעדות אליטיסטיים. כנ"ל לגבי הרבה דברים אחרים.
ואם אתה כבר דוחף לכיוון הזה של מהי אמנות ומה לא, אז כל מה שיפה הוא שאין שום דבר שקובע חד משמעית מהי יצירת אמנות. אמנם יש משחקים שיותר קל להגדיר כיצירת אמנות (Planescape, Bioshock, Braid) אבל גם לGW אפשר לקרוא אמנות אם מביאים טיעונים שמגבים את ההצהרה הזו.
17 בספטמבר, 2008 בשעה 23:14
"לGW אפשר לקרוא אמנות אם מביאים טיעונים שמגבים את ההצהרה הזו."
אין בעיה וזו הצהרתי:
"דיעה זה כמו רקטום – לכל אחד יש".
18 בספטמבר, 2008 בשעה 8:14
RS, אותי איבדת ברגע שהגדרת משחק אומנותי כיצירה שמספרת סיפור. יש כמובן דעות לכאן ולכאן, אבל אני אישית מחזיק בדעה די טהרנית לפיה המדיום המשחקי לא צריך לספר סיפור. הוא צריך לספק חוויה. זה לא רק משחקי מחשב: גם שח, גו ומשחקי הקלפים הקלאסיים לא מספרים שום סיפור. אין שום סיבה ללכת לחפש את האומנות במדיום חדש לפי החוקים של מדיום אחר לגמרי, רק בגלל שהוא יותר מבוסס.
ולכן GW יכול לענות בהחלט להגדרה של אומנות. לדעתי הוא לא כל כך טוב כמו שעושים ממנו, ולכן אני לא ממש מסכים לבחירה הספציפית הזו, אבל אין לזה שום קשר ל"גודל היריעה" שלו או לשאיפות התמטיות שלו.
אגב, גם "הזקן והים" זה רדוקציה רעיונות די קטנה. ובוא נדבר על שירי הייקו.
18 בספטמבר, 2008 בשעה 14:39
GW הוא סטארט-אפ. ואתה חושב במונחים של סטארט-אפ. אתה קשור לתיכנות במקרה? 🙂
לא היית שלי ולכן לא איבדתי אותך. לפני שתגדיר משהו כאמנות מוטב אם תבין משהו באמנות.
חוץ מזה – לא הבנת את מה שאני אומר. גם בשאר התחומים יש אמנות גבוהה ויש מיינסטרים, ולעיתים ערבוב (סטייל האביר האפל או חיים של אחרים). פשוט ההגדרה שלך של משחק מחשב אומנותי מראה חוסר יכולת משווע להגדיר זאת.
כשהייתי ילד מאוד אהבתי לשחק באינפוקום, שאלו אדוונצ'ורים ללא תמונות. תמיד חשבתי שזו דרך נפלאה שרבים מפספסים. כשקראתי שרלוק הולמס חשבתי שהאינפוקום הרבה יותר טובים ומעניינים. לא מדובר כאן בטכנולוגיה אלא במהות של הדברים. GW זה יצירה טכנולוגית וממש לא אמנותית.
18 בספטמבר, 2008 בשעה 18:04
“דיעה זה כמו רקטום – לכל אחד יש”.
מממ… כמה מיותר ולא קשור. זה קצת מזכיר לי את הציטוט המיותר והלא קשור:
"הצהרות טיפשיות זה כמו אוזן – לכל אחד יש שתיים".
ואיכשהו בכל זאת נגררים פה לדיון המיותר על אמנות. הבעיה היחידה שלי היא עם אלו שמבדילים בין "הצהרות טיפשיות" גבוהות ועל "הצהרות טיפשיות" של המיינסטרים.
לפני שאומרים למישהו שהוא צריך להבין באמנות בשביל להגדיר אם משהו הוא אמנות, כדאי להגדיר קודם מה זו אמנות. מאחר והגדרה ברורה כזו עדיין לא קיימת, אפשר לשכוח מהדיון המיותר הזה.
18 בספטמבר, 2008 בשעה 19:25
ל- גיא:
נכון, ובאמת הדיון הזה מאוד בעייתי (כמו שציינתי), מה שלא מונע מאיתנו לערוך אותו. גיימרים אמיצים דנים גם בדיונים בעייתיים…
בכל אופן, מבחינת התכנים, לא נראה שיש ידיעה רבה מדיי בקרב הגיימרים מה זה קיטש ומה זה לא קיטש. וזה דבר שניתן להבחין בו ולדסקס אודותיו.
18 בספטמבר, 2008 בשעה 19:57
יש לי המלצה למושא לדיון, אדוונצ'ור חדש בשם "Outcry" שמציג עיצוב יוצא דופן ומתוחכם, אולם הוא לא משלים זאת במשחקיות ועלילה מתוחכמות באותה מידה. זו דוגמא נהדרת לאופי הייחודי מאוד של המדיום הזה. שהוא לא נוגע רק לדבר אחד – גם אסתטיקה, גם סיפור אינטלקטואלי, גם אינטראקטיביות "שואבת". הכל בפוטנציה כמובן.
ועוד משהו שלא מספיק חידדתי – אני בעד GW ואפילו (אלוהים ישמור) SIMS, היעקר לא תוכניות ריאליטי. הטלוויזיה היום בשפל הזבל של המדרגה. מצד שני – יש לה את "הסופרנוס" ואת "הסמוייה". אצלנו ביקורות שזוכות לציונים דומים קשורים למשחקים כמו קרייסיס. וזאת בדיוק הבעיה – אין לנו באמת מבקרי משחקים אניני טעם. איפה אפשר למצוא אותם? בפורומים, אותם שחקני "הארדקור" ותיקים ונשכחים. אלה שכאן מעידן האמיגה.
18 בספטמבר, 2008 בשעה 20:57
מזל שאין מבקרי משחקים "אניני טעם", יש גבול לכמות ה"יאללה, יאללה" שיש לי כוח להגיד.
18 בספטמבר, 2008 בשעה 21:05
חזק! 🙂 ואמץ…
18 בספטמבר, 2008 בשעה 21:54
כשמתנשאים מעלי אני אוהב להתנשא חזרה – RS, כדאי שקודם תבין משהו בתיאוריה של משחקים לפני שאתה כותב עליהם. אני ממליץ לך לקרוא את Half-Real של ג'ספר ג'וול, זה די קרוב לעמדה שלי. או שתחכה לעבודת הדוקטורט של דודי פלס בעניין משחקי מחשב כארטיפקט טכנו-נרטיבי.
18 בספטמבר, 2008 בשעה 22:56
"כשמתנשאים מעלי אני אוהב להתנשא חזרה"
הכותרת של הפוסט: "העולם שייך לאליטיסטים"
והנקודה שלך היא…
אני אתן לך דוגמא למה התכוונתי:
ישנו ציור אימפרסיוניסטי מאוד מפורסם של הערפל של לונדון. לא זוכר כרגע מה שמו ושם הצייר אבל אני רק זוכר שהציור עצמו, לפחות למי שמעוניין להיתקל בו אינטלקטואלית, מתאר באופן מרהיב את הערפל הספציפי הזה, וכנגזרת גם את המהות של החיים בלונדון. כל זה על ידי ציור אחד, ודוגמא זו היא חלקיקון מאלפי יצירות מורכבות יותר.
כעת, ספר עושה משהו אחר (ספר של סופר רציני זאת אומרת, יענו, לא סטיבן קינג ודומיו), הוא מנסה לעשות את אותו תיאור אך דרך השימוש בשפה.
כעת, היכן נופל המדיום שלנו? קשה להגדיר – וזו הייחודיות שלו. אולם, עדיין אפשר לדרוש ממנו לעמוד בדרישות אינטלקטואליות, וזאת בכדי לייצר תכנים שניתן יהיה להשוות אותם ליצירת מופת כמו הסופרנוס. אתה מכיר משחק שהוא סאטירה פוליטית? משחקי מחשב, אפילו אלה שאני מאוד מאוד אוהב (כמו Longest Journey) ואשר מתייחסים לשחקנים כמבוגרים, עדיין יש בהם משהו מאוד אסקפיסטי. יש איזו מכוונות גם בלתי מודעת אל עבר מה שאינו המציאות. רוב המבקרים "הנחשבים" לא דורשים מורכבות מהמשחקים שלהם, ובטח לא אינטלקטואליות, ושוב אני חוזר למשחק כמו קרייסיס. כעת, אין לי בעיה עם "זונות של גרפיקה" וכדומה, כי הם בעצם האקויולנטיים לכל חובבי סרטי האפקטים למיניהם, אולם, הבעיה שלי היא שכאן בעולם הגיימינג הם נחשבים למה שעידן זיירמן מתכוון בנוח אליטה. אז זהו – שלא.
עוד עניין של האמנות – רלוונטיות לתקופה. כשאתה סוקר את היסטוריית הגיימינג, אין בכלל קשר לתקופה שבה הם קיימים מלבד הגרפיקה המשופרת. אין אצלנו חלוקות כמו אימפרסיוניזם, סוריאליזם, פופ-ארט וכדומה, כי הכל נתפס כמקשה אחת, וכך כל עולם הגיימינג נתפס כמקשה אחת ילדותית. אני לא חושב שאנו לוקחים את זה ברצינות מספקת, כמו שאניני מדיומים אחרים לוקחים את שלהם. כמו שאמרתי, לטלוויזיה יש את הריאליטי הנחות שלה אבל יש לה גם את HBO ו- BBC והחמישיה הקאמרית. ואיפה ה- BBC שלנו?
18 בספטמבר, 2008 בשעה 22:58
ודרך אגב – רצינות זה לא התנשאות, ואני לוקח את הגיימינג שלי ברצינות, בעיקר את הכותרים הקומיים. לא הייתי מי שאני אם לא רון גילברט ומאנקי איילנד – אני מתכוון לכך בכל מילה.
18 בספטמבר, 2008 בשעה 23:49
סליחה, מתי התייחסי לקרייסיס כ"אליטה"?
ולגבי סאטירות פוליטיות אני לא בטוח, אבל סתם סאטירות במשחקי מחשב, זה גם הולך? ומה עם סתם מבט מעמיק על זוועות המלחמה כמו ב- Call of Duty 4? ומה אם במקום Geometry Wars, הייתי נותן לך את Everyday Shooter?
לא שכל משחק זו יצירת אומנות, אבל בהחלט לא צריך את 80 שעות המשחק ומאות-אלפי שורות הטקסט של Planescape Torment לפני שמשחק ראוי לכבוד מינימלי בתור משהו שאני יכול לקרוא לו "אומנותי".
אבל בחיית, זה לא משנה! הזכרתי את המילה "אמנות" פעם אחת בפוסט המקורי, כחלק מהתיאור "מוזרים/אומנותיים/לא-מוכרים". המשחקים שהתייחסתי אליהם בפוסט, וגם המשחקים שקיירון התייחס אליהם, הם כל המשחקים המוצלחים במיוחד שלא נמצאים בהכרח במיינסטרים. לחלקם, כמו Audiosurf, אין בכלל ערך שאתה יכול לקרוא לו אמנותי. כל הדיון כאן התעוות בשביל להתמקד בחלק שבעיני הוא בכלל לא מעניין.
ובצורה ממוקדת יותר:
אני לא מתעקש שכל העולם ואחותו ישחקו ב- Geometry Wars כי הוא אמנותי, אני רוצה שהם ישחקו בו כי הוא פאקינג משחק מצוין! לרגע לא ניסיתי לטעון שהוא "אמנותי". הוא סתם משחק שמעט מדי אנשים בארץ משחקים בו. בדיוק כמו Hostile Waters (ואם אנחנו כבר בקטע – הנה משחק עם משהו מעניין להגיד על השלטון), בדיוק כמו Sacrifice ובדיוק כמו Braid (שלמרות מה שגיא אומר, אני עדיין חושב שכמות האנשים ששיחקה בו היא קומץ קטנטן ביחס לקהל הפוטנציאלי… אה, והוא כן נחשב "אמנותי").
19 בספטמבר, 2008 בשעה 1:01
"אני לא מתעקש שכל העולם ואחותו ישחקו ב- Geometry Wars כי הוא אמנותי, אני רוצה שהם ישחקו בו כי הוא פאקינג משחק מצוין! לרגע לא ניסיתי לטעון שהוא “אמנותי”."
בדיוק! להגיד שהוא משחק טוב לא קשור בכלל ללהגיד שיש לו איזושהי אמרה חשובה. האחד הוא בד"כ טכני בעוד השני… קשה להגדיר – כמו כל דבר מורכב. אבל לפחות שינסו.
נזכרתי במשחק שלטעמי העביר משהו בצורה שאפילו הספר והסרט הכבירים לא הצליחו להעביר – DUNE. המשחק היה מיקס בין תתי-ז'אנרים והצליח בלי יותר מדיי אמרות לתפוס הרבה מהמהות של העניין. המכניזם הטכני שלו לא היה הרבה יותר מורכב מ- SPORE אבל הוא הצליח ללכוד איזה רגע כביר שקשה לתאר. מן שילוב אור-קולי-טקסטי שייחודי למשחק מחשב.
19 בספטמבר, 2008 בשעה 1:50
לדעתי הרבה יותר קשה לעשות משחק שכיף לשחק בו מאשר משחק שיש לו "אמרה". עם אמרות לא הולכים למכולת…
בסרטים או ספרים הפואנטה היא שונה. הסיפור זה כל מה שיש בהם, אז כדאי שהוא יהיה מוצלח. במשחקים? קודם שהמצלמה תעבוד כמו שצריך, אחר כך נדבר על אמרות.
20 בספטמבר, 2008 בשעה 1:37
לאחרונה דווקא ניתקלתי בניצנים של כתיבה איכותית יותר – כותב בשם יותם לין מאתר ויגיימס. מומלץ. הנה מישהו שלוקח את מה שהוא עושה ואוהב ברצינות.
20 בספטמבר, 2008 בשעה 1:51
קצת על קיטש מויקיפדיה:
* העתק נחות של סגנון אמנות קיים, יצירה עמוסה קלישאות וגנבות אומנותיות או
העתקת דבר הנחשב יפה תוך הוצאתו מהקשר.
* אומנות חסרת חידוש וחסרת מסר או שאינה מגרה את המחשבה.
* פריטים אומנותיים המיוצרים בייצור המוני עם פרטים גסים.
* אמנות יומרנית אך דלת השקעה כספית או אומנות עתירת השקעה כספית אך דלת
השקעה מחשבתית.
* יצירות האהובות רק על אנשים פשוטים או על מתעשרים חדשים.
* אומנות המציגה רק את הצדדים הנעימים ביותר, הזוהרים והיפים ביותר של החיים.
* אומנות שסובלת מעודף רגשנות – "אולטרה מלודרמה".
כמה משחקים שקיבלו ציונים גבוהים הייתם מקשרים לקטגוריות הנ"ל? אולי השאלה צריכה להיות הפוכה – כמה לא הייתם מקשרים לזה…
20 בספטמבר, 2008 בשעה 16:17
קיירון צודק בערך בנקודה שלו לגבי האביר האפל, אבל אם כבר "האביר האפל" הוא לא ההוכחה, אלא איזושהיא נקודת מפנה.
בעולם אידיאלי, הפופולאריות של סרט אמורה לקחת אחוז אפסי בביקורת על הסרט, גם אם תעדוף הביקורת על פני ביקורות על סרטים אחרים מוכתב על ידי הפופולאריות שלו. כשחושבים על זה, ביקורת שיש עליה אלפיים תגובות נזעמות היא לא בהכרח דבר רע מבחינת האתר, או מבחינת המבקר.
בפועל, התעלמות מהפופלאריות של הסרט תהיה התאבדות ביקורתית. מי שהולך לבקר סרט מאוד פופלארי לאחר שחי מתחת לסלע במשך כשנה, הביקורת שלו עשוייה להיות לא רלוונטית או לחזור על עמדות מוכרות (אני נזכר בביקורת של יאצי על MGS4). מהצד השני, הפופולאריות של סרט מביאה איתה דיון רחב יותר בסרט, שאיתו מגיע גם יותר פוטנציאל לדיון מעמיק בסרט.
לא תמיד עיתונות המשחקים הושפעה מפופלאריות. אבל מהרגע שהאינטרנט הפך למדיום המרכזי לביקורות על משחקי מחשב, זה בדיוק מה שקרה. שחקנים חווים דעה על משחק עוד לפני שבכלל ראו אותו בפעולה, וכמבקר אתה צריך להיות מודע לכך כדי לפחות להבין מה אנשים רוצים לדעת על המשחק ("האם זהו Morrowind עם אקדחים?"). וזאת מבלי בכלל להיכנס לכך שפופלאריות היא היום מרכיב חשוב במשחק עצמו כשמדובר במשחקים מרובי משתתפים, למשל.
קשה להיות מבקר של משחקי מחשב. צריך להיות רלוונטי מצד אחד, ומצד שני, כן, יש את הדחף להכיר לאנשים את הדברים שהם לא מכירים.
RS –
אויש, די עם הקטלוג למסגרות.It's like you stick people in these little boxes, and never let them out.
וסאטירה פוליטית? ממליץ מאוד על הפרק החינמי של סם ומקס.
20 בספטמבר, 2008 בשעה 18:49
"וסאטירה פוליטית? ממליץ מאוד על הפרק החינמי של סם ומקס."
בדיוק!!! וגם: "Beneath a Steel Sky".
וזו הנקודה שאליה חתרתי כל הזמן. באתרים "הנחשבים" (מישהו אמר גיימספוט) משחקים מהסוג הזה מקבלים בממוצע קרוב ל-20 נקודות פחות (במקרה הטוב) מאשר ז'אנרים אחרים. זה כאילו שאני אתן לדודו טופז להעביר ביקורת על סרט של דיוויד לינץ'. קובעי הטעם שלנו רחוקים מאוד מאוד ממה שנקרא אליטות תרבותיות. וזה הדבר שיותר מכל משאיר את כל המדיום כולו ביחס נחות למדיומים האחרים, אפילו אם 97% מהאמריקאים הבורים משחקים בקונסולות שלהם. זה לא יתרום למעמד הגייימינג – בדיוק להפך. אני מניח ששמעתם פעם את המינוח הפוליטי "סוגה עילית". אצלנו ז'אנר העילית נמצא ברכבת התחתית (ואם אתה בישראל אז אפילו אין רכבת תחתית).
תפתח עיתון – אחד ממוספי התרבות בסוף השבוע ותראה ביקורת של מבקר סרטים (כמו מאיר שניצר שאני מסמפט 🙂 ). אתה יכול להשוות את רמת הכתיבה? אתה יכול להשוות את רמת התכנים? בחייך. אתה יכול להתקרב לזה אם תתייחס לתכנים האינטלקטואליים והרציניים של הגיימינג, אשר הולכים ופוחתים לצערי למען עוד איזה גימיק חד רגעי וחד מימדי.
21 בספטמבר, 2008 בשעה 16:00
RS, אני חושב שפה ההיגיון שלך הולך לאיבוד:
משחקים לא נמדדים *רק* לפי הערך האמנותי שלהם, אלא מהווים מכלול.
Dark Sun – Wake of the Ravager מספר סיפור מצויין, אבל הוא עטוף במשחק מבוגבג ונוראי שהעביר אותך סיוט מתמשך בשביל לנסות ולהנות מהעלילה (הטובה מאד) שלו.
מאחר ובמשחקים אתה צריך להיות אקטיבי בשביל להתקדם בהם, יש לצד הטכני מימד הרבה יותר משמעותי מאשר בסרט או בספר (רק דמיין לעצמך את הסנדק, אבל עם מרלון ברנדו אילם, עם אל פאצינו שנתקע בקירות כל פעם שהוא מנסה ללכת, ואת דקה 25 עד 35 חתוכות מהסרט בטעות).
זה גם אבסורד שאתה מביא את Beneath a Steel Sky כדוגמא. הסיבה היחידה שאתה עושה את זה היא כנראה חוסר מודעות מוחלט. פשוט אין לך כנראה מושג איזה ביקורות מטורפות ופרסים המשחק הזה קיבל בזמן שהוא יצא. אני לא זוכר ביקורת שנתנה לו פחות מ90%.
הערה אחרונה: שניצר חרא של מבקר לדעתי, כמו רוב המבקרים המסחריים בארץ (בניגוד לביקורות הנהדרות בעין הדג, ברובן). רמת הכתיבה שלו אולי גבוהה, אבל רמת התכנים באשפתות.
21 בספטמבר, 2008 בשעה 22:43
"זה גם אבסורד שאתה מביא את Beneath a Steel Sky כדוגמא. הסיבה היחידה שאתה עושה את זה היא כנראה חוסר מודעות מוחלט. פשוט אין לך כנראה מושג איזה ביקורות מטורפות ופרסים המשחק הזה קיבל בזמן שהוא יצא. אני לא זוכר ביקורת שנתנה לו פחות מ90%."
אני לא יודע מי זה שמנהל עם מי דו שיח של חרשים. כל הזמן אני כותב איך בזמן שהמשחקים הללו יצאו (לפני או בתחילת עידן הווב) הם נחשבו למשחקים מאוד איכותיים ואילו כיום כשיוצאים משחקים כאלו, מפאת הדגש המוגזם על הצד הגרפי והטכני של המבקרים ודלות הרוח שלהם, הם מלכתחילה נמצאים בנחיתות מוחלטת מול משחקים אחרים שאולי הם איזה סטרט-אפ טכני (כמו GTA) או גרפי (קרייסיס) אבל אין בהם כלום ושום דבר.
"משחקים לא נמדדים *רק* לפי הערך האמנותי שלהם, אלא מהווים מכלול."
הלוואי והם היו עושים את מה שאתה אומר. אז זו הייתה התקדמות ואז GTA 4 וקרייסיס לא היו מקבלים את הציונים שהם קיבלו. חוץ מזה שאני דיברתי גם על האליטה של הביקורות ולא על ביקורות מיינסטרים, וטענתי שבעולם הגיימיג יש היפוך – ולכן הצגתי את האנלוגיה לכך שזה כמו שדודו טופז יעביר ביקורת על דיוויד לינץ'. בקשר לבאגים שציינת – יש הבדל בין באג לבאג. שיחקתי וסיימתי את Broken Sword (בדוגמא זו – הראשון בסדרה) ואכן היו לו הרבה באגים שלא ממש עניינו אותי כי היה בו תוכן ומורכבות שפשוט כמעט ולא תמצא היום. ההרגשה הרוחנית כפי שקורה גם בסרטים או בספרים עילאיים הייתה כזו שהאפילה על הבאגים. זה מה שנקרא השלם הגדול מסכום חלקיו.
בנוגע לעין הדג: מסכים אתך. אני גם לא זוכר שאיזושהי ביקורת בעין הדג מסתיימת בציון כמותי בסגנון שבו מכמתים כותרי גיימינג. הלוואי שלביקורות הגיימינג היה את אותו האופי ואת ההסתכלות האיכותית שיש בעין הדג ואכן הביקורות בעין הדג ברמה מאוד גבוהה – הרבה יותר מרוב ביקורות הגיימינג. הסרט על הרובוטריקים קיבל ביקורת עלובה בעין הדג ואני משוכנע שמשחק באותו הסגנון ושהיה מתפאר באותה רמה גרפית וטכנית גבוהה היה מקבל ציון אדיר. חלק מהחבר'ה שם גם יכולים לנהל דיון פילוסופי בעוד שמבקריי הגיימינג… ניחא.
אני אשמח אם תציג דוגמא (כי עושה רושם שאתה מבין בסרטים) על האיכות הנמוכה של שניצר. אני מאידך יכול להציג עדות לאיכות הגבוהה. הנה הכותרת שלו מסוף השבוע האחרון על הסרט האיראני (קטל אותו) פרספוליס: "אכלו לה, שתו לה, אייתולה". הוא גם דן שם בכל הז'אנר של סרטי האנימציה. סתם טעימה מאיך נראית הסתכלות ממישהו שלוקח את התחום שלו בשיא הרצינות.
21 בספטמבר, 2008 בשעה 23:39
חיפוש זריז בעין הדג מעלה דוגמא רלוונטית.
http://www.fisheye.co.il/spiderman#71190
22 בספטמבר, 2008 בשעה 11:47
* לגבי Beneath a steel sky: זה מה שאתה כתבת
"וזו הנקודה שאליה חתרתי כל הזמן. באתרים “הנחשבים” (מישהו אמר גיימספוט) משחקים מהסוג הזה מקבלים בממוצע קרוב ל-20 נקודות פחות (במקרה הטוב) מאשר ז’אנרים אחרים."
לי זה נשמע כאילו התייחסת גם לBASS בעצמו כשדיברת על הציונים האלו. עכשיו אני מבין שאתה לא מתכוון אליו ספציפית, אלא שאתה מאנשי ה"פעם היה פה יותר טוב" המשעממים.
* לגבי קרייסיס:
אני שמח שאתה אוהב להיצמד לדוגמא של קרייסיס כל היום, אבל אני לא אתפלא אם לא שיחקת בBraid שהוזכר פה ומקבל ציונים יותר טובים מקרייסיס בצורה גורפת. מדובר במשחק קטן שלא מציג גרפיקה מרשימה בלשון המעטה ואין בו שום הישג טכנולוגי.
אבל נעזוב את ברייד, הנה מספר משחקים גדולים שיצאו במקביל לקרייסיס (סוף 2007) וקיבלו ציונים יותר טובים:
ביושוק
COD4
מאס אפקט
אורנג' בוקס
היילו 3
למרות שכל המשחקים האלו הם הישגים טכנולוגיים מרשימים שנראים מצויין, אף אחד מהם אפילו לא מתקרב לקרייסיס בהיבט הטכני-ויזואלי שלו. מה שכן יש בכולם ואין בקרייסיס, הוא סיפור טוב ועם ערך אמנותי כי הוא גורם לך לחשוב. פורטל כשלעצמו הוא משחקון המשולב באורנג' בוקס ונראה מיושן ויזואלית, אבל קרייסיס אפילו לא יכול להתחיל להתחרות בו.
האם שיחקת בהם? או שאתה פשוט נצמד לקווסטים כי אתה אשכרה מאלו שמאמינים שמדובר בזאנר עילי ולא טורח לשחק במשחקי פעולה רק כדי שתוכל ללכלך עליהם?
* לגבי GTA4:
בדיוק כמו במשחקים האחרים, אני אפילו לא יודע אם בכלל שיחקת בGTA4 לאור ההתבטאויות שלך עליו (ההימור שלי: לא). המשחק קיבל ביקורות מקיר לקיר בגלל שהוא טוב כמכלול, ובטח לא בגלל שהגרפיקה שלו מרשימה בצורה יוצאת דופן (למעשה, היא מזעזת בהשוואה למשחקים שהזכרתי קודם. אבל מדובר במשחק סנדבוקס בסופו של דבר). הוא אולי המשחק הראשון שמציג את אופוריה, אבל הוא לא סטארט אפ טכני ולא נעליים – הוא פשוט משחק בתקציב ענק והשקעה בפרטים הקטנים בצורה יוצאת דופן.
והמבקרים (במיוחד האמריקאים) אוהבים את GTA מאותה סיבה שהמבקרים אוהבים את האביר האפל. והסיבה לכך ברורה כשמש.
זה בשני המקרים יצר רעש מיותר מצד אנשים שלא מבינים את המהות של ממוצע ביקורות ("לא יכול להיות שזה הסרט/המשחק הכי טוב אי פעם! איך הוא מקבל ציונים כל כך גבוהים?"), אבל אותם האנשים אף פעם לא טרחו לשאול את עצמם האם ממוצע הציונים אומר שזלדה OOT הוא המשחק הכי טוב אי פעם, או שהסנדק הוא הסרט הכי טוב אי פעם.
לגבי עין הדג:
ההסתכלות בעין הדג היא אולי לא כמותית, בניגוד לאתרי משחקים (ומבקרי סרטים) אבל זה לא משנה את השורה התחתונה. מי שמעניינת אותו הביקורת יקרא את הביקורת ולא את הציון. גם יאצי לא נותן ציון למשחקים שהוא מבקר (/קוטל)
יש בעין הדג כתבים יותר טובים ופחות טובים (כולם אחרי הכל עושים את זה בהתנדבות) בדיוק כמו שיש באתרי משחקים כתבים יותר טובים ופחות טובים. הזלזול הגורף שלך במבקרי גיימינג הוא מגוחך, במיוחד לאור האהדה שלך למבקרי קולנוע כמו שניצר. אם אתה רוצה ביקורות איכותיות, פשוט תקרא באתרים איכותיים כמו יורוגיימר וEDGE, או מגזין כמו GamesTM.
* לגבי משחקים עם רמה טכנית גבוהה:
מספיק שתסתכל על הביקורת של Star Wars The force unleashed. המשחק שיצא עכשיו בקושי מצליח לדגדג את ה-7 על הקונסולות בHD, למרות שמדובר במשחק מאד מרשים טכנית ועושה דברים שמעולם לא נראו במשחקים קודם. גרסת הPS2/WII מקבלת ציונים נמוכים רק בקצת, למרות שהיא לא מציעה את אותה הטכנולוגיה. יש לך הסבר לזה?
המשחק של הרובוטריקים אגב, קיבל ציון ממוצע של נכשל ברוב הגרסאות שאליהן יצא המשחק. פחות מהממוצע של ציוני הסרט בIMDB (שאגב, אני נהנתי ממנו). אבל אולי זו לא דוגמא טובה, כי הוא לא היה בדיוק מרשים טכנית.
* לגבי שניצר:
הקדימו אותי בשביל לתת לך את דוגמא מצויינת. עם הביקורת שלו בסוף השבוע האחרון אני דווקא מסכים באופן חריג, אבל מתוך התייחסות לספר, כי את הסרט לא ראיתי. הספר גרוע ברמות גם בתור סיפור וגם בתור קומיקס, ומעולם לא הבנתי למה הוא הצליח. אולי פליטים איראנים זה אין היום.
בהתחשב בקרע של שניצר, באמת התפלאתי בהתחלה איך הוא לא משבח דבר כזה, רק שבהמשך הבנתי שהוא בכלל לא מנסה להתייחס לסרט עצמו, אלא לקדם את האג'נדה שלו לפיה סרטי אנימציה היום מקבלים התייחסות מועדפת אצל מבקרים רק בגלל שהם סרטי אנימציה ולא בגלל שהם טובים באמת (ונותן את Wall-E כדוגמא…)
הוא בעצם לא כל כך טורח לבקר את הסרט (למרות שהוא כן חוזר אליו מידי פעם בביקורות), אלא מנצל אותו בשביל לנגח את סרטי האנימציה באופן כללי, את המבקרים שמריעים לסרטים כאלו, ואת העולם באופן כללי. בקיצור, מזכיר לי קצת את מה שאתה עושה פה.
רק מה, עד עכשיו לא הבנתי למה הוא כל כך התפלא בביקורת שלו שהסרט יצא בפורמט של קומיקס ולא כסרט רגיל. הוא לא קרא את הספר קודם!? איך הוא ציפה שיעבירו אותו?
23 בספטמבר, 2008 בשעה 1:57
כל הטענות שלך חזרתי ודשתי בהם ואין לי כח או רצון לעשות זאת שוב. תקרא את כל התגובות בפעם הבאה ואפילו תנסה לקרוא את הקטע באנגלית שעידן הביא בהתחלה ותנסה באופן רציני ומאומץ להבין את פשרו.
בכל אופן, אני אסיים זאת כך:
הגיימינג, כשמו, מעורר קונטוציות של משהו לילדים קטנים. לפני 20 שנה חלק לא מבוטל של המשחקים ממש ממש לא היה לילדים קטנים, ועמד בקריטריונים מחמירים של סיפורת ועיצוב. הפרטים במסכי המשחק של באלדור'ס גייט 2 עולים בעשרות דרגות על רוב הפרטים במשחקי התלת מימד הנוכחיים. להשוות את ביושוק (לדגומא) לסיסטם שוק 2 זו בדיחה עצובה. אני מציע לך לחזור לסיסטם שוק 2 ולראות כיצד אפילו הממשק הוא חלק מהסיפור ומהעיצוב המורכב והגאוני.
כל עוד המחשבה תמשיך להיות ילדותית כפי שנראה בתגובות רבות כאן, אזי אין טעם בכלל לכל הדיאלוג הסתום הזה. יש שמעוניינים שכל המדיום כולו ישאר היכן שהוא ולא יתבגר וינוע למקום שבו הקולנוע נמצא כיום, והרי הוא גם התחיל בתור משהו שנחשב בזוי ולילדים בתקופתו. תקרא את התגובה שפורסמה בגיימר (דומני) של מארק וולברג על הדמות של מקס פיין. אפשר ללמוד הרבה מהתגובה הזאת עליו ועלינו. אחר-כך צריך לבחון את מקס פיין ואווירת הפילם נואר המיוחדת שלו, ושיטת הנובלה הגרפיקה שבעזרתה הוא מעביר את קטעי המעבר. בקיצור – שימוש מופלא במדיום. לצערי אין לנו הרבה מקס פיין. איזה נסיך פרסי מהטרילוגיה הנוכחית קיבל את הציון הנמוך ביותר? השני בסדרה, זה שהיה לו את האומץ האמנותי הגדול ביותר. זה שלא פחד להכתיב את דעת המעצבים שלו (ושומו שמיים – בלי להתחשב בקהל). אחרי זה הם חזרו לסורם עם משחק ילדותי. אולי הדוגמא הכי טובה לביזיון של ציון זה מה שנתנו לאובליוויון. משחק שאין בו כלום, פשוט כלום! הוא פשוט open-ended יעני, וזה נורא קוּל היום לעשות משחק שהוא יעני לא ליניארי. אותו הדבר אני יכול להגיד על סאן-אנדראס וקודמיו – משחק שאין בו כלום ועלילתו קלושה ביותר ולא הייתה עוברת ספר של יאיר לפיד ורם אורן (ואני מגזים כאן לגמרי). אין ספק שבשביל ילדים סאן-אנדראס הוא נהדר ואכן מיליוני ילדים מתים עליו, אבל אין לו שום ערך תרבותי או אחר.
זה בסדר, אני יודע שבשבילך ערך כזה לא שווה הרבה, אבל זה הדדי.
23 בספטמבר, 2008 בשעה 12:03
מממ…. אכן מקרה קלאסי.
ההתלהמות, ההתנשאות, חוסר היכולת להתייחס לדוגמאות ספציפיות במשחקים עצמם, חוסר היכולת לסתור טיעונים, הליכה סחור סחור במעגלים, קפיצה מדבר אחת למישנהו (כמו מGTA4 לSA), התייחסות לטפל שמעידה על חוסר הבנה (הפרטים בבאלדורס גייט, כשמדובר במשחק דו מימדי), ניסיון להתחמק משאלות (שיחקת או לא שיחקת במשחקים שאתה מתמרמר עליהם?)
אכן צדקתי, מדובר בתסמונת קלאסית של "פעם היה פה יותר טוב" מיוסר ומתבכיין. צורת החשיבה שלך היא פרובינציאלית-ישראלית, כי במדינה שבה הקומיקס והאנימציה היא משהו שנתפס כמשהו לילדים, גם גיימינג יתפס כמשהו לילדים. בארה"ב, יפן ושאר העולם מן הסתם המצב שונה לחלוטין. אבל את התפיסה המעוותת שלך כבר יהיה קשה לשנות. יש אנשים ממורמרים וכועסים כמוך בכל תחום קיים, כולל בתחום הטלוויזיה שבו ינסו להסביר לך למה הטלוויזיה של היום היא לא כמו פעם וסדרות כמו הסופרנוס המהוללות ע"י המבקרים למרות שמדובר בדרמה-טראש שגרתית ונבובה. באדא-בינג.
לך שחק במשחקים הקלאסים והגדולים של לפני 20 שנה. אולי תספר לכולנו איזה סיפור עילי היה בזלדה הראשון או בסופר מריו הראשון, או בקומנדר קין הראשון, או בEye of the Beholder הראשון, ולעדכן אותנו על הקריטריונים המחמירים של סיפורת ועיצוב שבו הם עמדו. לחפש דוגמא אחת או שתיים של משחקים ולהגיד שהיום הגיימינג הוא לילדים זו בדיחה עצובה של אנשים שתקועים בעבר. פעם היה פה הרבה פחות טוב. תתמודד עם זה.
והדוגמאות שאתה מביא, בכלל שתהיה בריא: מקס פיין הוא משחק מצויין, אבל הוא באותה מידה יכל להיות סרט (ויהיה סרט) ולא משתמש במדיום. ביושוק לעומת זאת, הוא גם משחק מצויין – אבל הוא בחיים לא היה עובד באותה צורה בתור סרט כי הוא משתמש במדיום כמו שצריך. למעשה, הוא אפילו מעביר מסר ומדגים כמה נחות הוא זאנר לא אינטראקטיבי בהשוואה זאנר אינטראקטיבי, תוך כדי העברת חוויה מצמררת שאפשרית רק במשחק מחשב. A dog obeys וכל זה, אתה יודע.