תמיד חיבבתי את Life is Strange, סדרת הקווסטים-בפרקים של Dontnod ו-Square-Enix. נראה לי שכבר אמרתי (וכתבתי) את זה במגוון הזדמנויות – בלט'ס פליי שהקלטנו לפרק הראשון, במגוון פודקאסטים שונים ומשונים ולפחות בביקורת אחת. לפני כמה שעות, כשכתוביות הסיום של הפרק הרביעי של המשחק עלו על מסך הטלוויזיה שלי, הרגשות שלי עלו רמה אחת הלאה. תמיד חיבבתי את Life is Strange. עכשיו אני ממש ממש אוהב אותו.

יש כמה סיבות לאהוב את Life is Strange. ראשית, מדובר בקווסטים לא רעים בכלל. בטח טובים יותר מרוב מה ש-Telltale הוציאו לאחרונה. הם חביבים, לא מתסכלים, נותנים אשלית-בחירה מצויינת ומלאים בבחירות בהן אין באמת בחירה נכונה וצריך לקוות שהצלנו לבחור את הרע במיעוטו. גם הקטע הזה של המסע בזמן עובד לא רע בכלל כמכניקת משחק וכדרך מקורית לפתור חידות. כיף חיים, בסך הכל.

חוץ מזה, הוא עוסק בנושאים שבדרך כלל משחקי וידאו לא ממש אוהבים לדבר עליהם. בגדול, המשחק הזה הוא דרמת תיכון (טוב, לשם הדיוק: דרמת קולג'. אבל אמריקאים הולכים לקולג' בגיל כל כך צעיר שזה מרגיש כמו תיכון). ובאופן מפתיע, לא כל הדמויות בו נראות כמו דוגמניות או ספורטאים. ממש לא. מקס, הדמות השחיקה, היא נערה שדופה, רזה וממוצעת למראה. יש לה חברות שמנות, גותיות, נמוכות ועוד שלל דימויי גוף שנדיר לראות במשחק מחשב מסחרי. גם הבנים באים בסוגים שונים ומשונים. ועם הייצוגים השונים של בני נוער, מגיעים גם ייצוגים של בעיות שמעסיקות בני נוער היום. זה משחק שעוסק בבריונות-רשת, במתח מיני, בהתבגרות, בהתמודדות עם אובדן, בריבים עם ההורים ובעוד שפע נושאים כאלה, לא ממש סקסיים אבל כן ממש מעניינים. ואה כן, ברקע יש גם תעלומה על-טבעית שכוללת שליטה בזמן ותופעות טבע ביזאריות לא מוסברות שמאיימות להרוס את העולם. משעמם זה לא.

אז נכון, הכתיבה עצמה, ברמת התסריט והדיאלוגים, די נוראית. זה היה ככה בפרק הראשון וזה נשאר ככה, למרבה הצער, גם בפרק הרביעי. מצד שני, על הדיאלוגים הבעיתיים מפצה דרמה מעולה, עם דילמות מאווווווד קשות, והרבה מאוד רגעים שהשאירו אותי עם דמעות בעיניים. המערכה הראשונה בפרק הרביעי ללא ספק תשאר איתי עוד הרבה הרבה זמן. עד כדי כך. הפרק הרביעי הוא גם זה שסוף סוף קשר את כל קצוות עלילות המשנה, והוכיח שהמפתחים של המשחק הזה ידעו מה הם עושים לאורך כל הדרך. פתאום בחירות קטנות שנעשו בפרקים הקודמים ונראו מעט סתומות משפיעות על מערכות יחסים על שלל דמויות משנה, וזה מצליח להיות אמין הרבה יותר ממה ש-Mass Effect על סופיו השונים אי פעם היה. למעשה, ביחד עם הפרק הרביעי הגיע אליי גם תרשים מטעם מפתחי המשחק, ש"פירק" את אחת הסצנות החשובות בפרק והראה איך בחירות שונות בפרקים הקודמים היו משפיעות על התוצאה של הסצנה הנוכחית. והן משפיעות. ממש ממש משפיעות.

בקיצור, כל קווי העלילה שנפתחו בשלושת הפרקים הראשונים מתחברים זה לזה בצורה מצויינת – והמשחק הזה נכנס לקצב ממש ממש טוב לקראת הפרק החמישי והאחרון שלו. עד כמה טוב? עד שלפחות כרגע אני מרשה לעצמי להכריז ש-Life is Strange הוא המשחק האהוב עליי עד כה ב-2015. זה כמובן לא אומר כלום, כי יש עוד חודשים רבים עד שהשנה תגמר, אבל זה עדיין מכובד.

יש סיכוי שהדעה הזאת תשבר בפרק החמישי והאחרון שצפוי לצאת בחודשים הקרובים. למען האמת, יש אפילו סיכוי די טוב שזה יקרה. נראה שהמפתחים החליטו שהם ממש ממש רוצים להכניס טוויסט עלילתי מפתיע לקראת הסוף (אל תדאגו, לא אהרוס עם ספוילרים), ויהיה להם מאוד קשה להצדיק אותו בצורה הגיונית. אבל מצד שני, גם לא חשבתי שהם יצליחו לקשר את קווי העלילה השונים שהוצגו עד כה לסיפור קוהרנטי אחד וטעיתי בגדול – ככה שיש מצב שיהיה טוב. כך או כך – גם אם הפרק האחרון יהיה מאכזב, המשחק הזה ממש מומלץ. או גם: Hella מומלץ!

דיסקליימר: את Life is Strange שיחקתי ב-Xbox One, בעותק ביקורת שנשלח אליי באדיבות הד-ארצי, יבואנית משחקי Square-Enix לישראל