ב-9 בערב, כשחזרתי הביתה אחרי חצי שעה הליכה+אופניים, עדיין הרגשתי את האדרנלין.

שעה לפני זה עוד ישבתי בשורה 5, איזור 106, ב-Madison Square Garden וצפיתי באחד מפלאי העולם המודרני: 11 אלף צופים התכנסו כדי לראות 10 שחקנים יושבים על במה ומשחקים במשחק מחשב. הפרס לקבוצה הזוכה – תואר אליפות הקיץ האמריקאית של ה-LCS, הליגה המקצועית של League of Legends.

3 חודשים מוקדם יותר התחילה ליגת הקיץ, ואיתה הנפילה ההדרגתית שלי לתוך עולם ה-e-sports. אז כבר הייתי כמה שבועות (או כמה עשרות משחקים, כמעט כולם נגד AI) לתוך ההיכרות שלי עם LoL עצמו, וחשבתי שיאללה, המשחק עצמו מאוד כיף, וחלק מהסיבה שרציתי לנסות אותו היא בשביל חוויית הספורט, והחברים שלי מדברים על זה כל הזמן כי יש להם fantasy league, אז למה לא. כך במחי החלטה אחת פשוטה מחקתי לעצמי עשרות שעות של זמן פנוי – ולא מעט שעות עבודה – מחודשי הקיץ, והחלפתי אותן בשעות צפייה ב-LoL. וזה היה שווה כל רגע.

האמת שאף פעם לא הייתי חובב ספורט במיוחד. יצא לי להיות בקצת משחקי כדורגל וכדורסל פה ושם, ולראות את הסופרבול ב-sports bar שכונתי, ואני מודה שפה ושם אפילו נהניתי. ראיתי גם כמות כלשהי של משחקי Starcraft וחלקם אפילו היו מצוינים. אבל עם LCS מצאתי ספורט שבו אני נהנה מספיק מהמשחקים כדי לעקוב אחרי הליגה באופן אקטיבי ולהשתדרג לחוויית ספורט מלאה, שהגיעה לשיאה בגמר ב-MSG.

הרבה אנשים לא מבינים איך זה יכול להיות ספורט כשהכל וירטואלי והמשחקים מתרחשים על שרת בעולם הדמיוני של ה-Summoner’s Rift, אבל אני מצידי לא מבין מה יש לא להבין. קבוצות יש? יש. ליגה? יש. אקשן? אוהו, כמה אקשן. משחק שדורש המון מיומנות, שיתוף פעולה, תכנון מהלכים מהיר בזמן אמת? פחחח, כדורגל זה ל-noobs. ומשחקים מותחים ואנדרדוגים וקאמבקים מפתיעים ומהלכים מטורפים וכל מה שהייתם מצפים מספורט “אמיתי”.

ויש גם כמה בונוסים נחמדים. e-sports התפתחו בעולם דיגיטלי ולכן כל המשחקים משודרים בצורה מאוד נוחה ב-Twitch או יוטיוב או משהו בסגנון; אפשר לצפות בהם בבית בנוחות ובחינם – וברוב המקרים גם ב-VOD אם מפספסים את השידור החי. והיתרון הגדול של העובדה שהכל קורה בעולם וירטואלי על מחשב הוא שיש לשדרנים מידע מושלם על מה שקורה במשחק, בלי תלות בזוויות צילום או חדות ראייה, וסטטיסטיקות ברמה שחובבי ספורטים אנלוגיים יכולים רק לחלום עליה, כמו גרף מדויק של הפרש ה-gold בין הקבוצות לאורך המשחק ב-LoL. והדובדבן-פקמן בקצפת: הרבה מהליגות/תחרויות האלה מנוהלות ע”י אותה חברה שמפתחת את המשחק עצמו, ולכן המודל העסקי שונה – הרווחים מגיעים מהמשחק עצמו ולא מהשידור. או במילים אחרות: אין פרסומות!

ונראה שזה עובד: לפי הדיווחים של Riot, בגמר אליפות העולם של 2014 צפו כמעט 30 מיליון אנשים ברחבי העולם, כולל 40 אלף באיצטדיון בסאול; The International – האליפות של Dota 2 – הגיעה באותה שנה ל-20 מיליון. זה עדיין לא ברמה של משהו כמו הסופרבול (מעל 100 מיליון), אבל נראה מה יהיה ב-2060, כשהליגות האלה יגיעו לעונה ה-50 שלהן.

יש לזה עוד סיבות מעבר לוותק, כמובן. למשחקים כמו MOBA או StarCraft או Smash Bros יש רף כניסה מאוד גבוה, עם המון חוקים ואינטראקציות שצריך להכיר. כשראיתי את טורניר ה-Mid Season Invitational של LoL בתחילת מאי, זה היה קצת כמו לראות סרט בשפה שאני לא מדבר, בלי כתוביות: יכולתי לעקוב בקווים מאוד כלליים אחרי מה שקורה, אבל בלי שום רמה של ניואנס ובלי להבין שום דבר עד הסוף. מעבר לזה, למשחקים כמו פוטבול או כדורגל יש יתרון עצום, כי הם משחקים שאפשר לשחק בחצר של הבית, במגרש השכונתי, בהפסקות בבית ספר, וכו’, והרבה אנשים לומדים לאהוב אותם מגיל מאוד צעיר. הקבוצות בליגות האלה גם תמיד משוייכות לעיר כלשהי או לקולג’ מסוים, מה שאוטומטית יוצר גאוות יחידה וגיבוש ומשחקים שחייבים לראות.

שני דברים גורמים לי להיות אופטימי בהקשר הזה. אחד הוא הפופולריות העולה של משחקי וידאו, והידיעה שככל שעוברות השנים החלק היחסי באוכולסיה שכן גדל עליהם הולך וגדל; זה רק ייעשה יותר קיצוני בעתיד, כי ממש עכשיו הדור הראשון של אנשים שגדלו על משחקי וידאו מגדלים ילדים משלהם. הדבר השני הוא Rocket League.

עם מעל 5 מיליון הורדות ב-PSN ועוד מיליון ב-Steam – וכל זה פחות מחודשיים אחרי שהמשחק יצא לראשונה – די ברור ש-Rocket League נמצא בדרך הנכונה להפוך לתופעה אמיתית. ובניגוד לתופעות אחרות כמו Minecraft, הוא מאוד מתאים למוד של e-sport. והכי חשוב: בניגוד לכל e-sport פופולרי כיום, זה משחק ממש פשוט. פשוט ללמוד, פשוט לשחק, פשוט לצפות. אם מישהו שמעולם לא שמע על Rocket League יפתח טלויזיה (או יוטיוב, ווטאבר) ויראה שידור חי (או לא חי. כי אפשר.) של משחק מקצועי, יהיה לו ברור כמעט מיד מה הולך שם והוא יוכל ליהנות מהמשחק ברמה כמעט מלאה. שזה משהו שאפילו על רוב הספורטים הפיזיים אי אפשר להגיד. (נבדל? שעון זריקות? שלא לדבר על בייסבול או פוטבול)

אבל עד שזה יקרה, לדעתי MOBAs הם הדבר הכי קרוב לספורט קלאסי, בהפרש גדול. הקבוצות, הליגות, הדרמה מאחורי הקלעים (הו כן, יש דרמה), האקשן על ה”מגרש”, המתח, ההתרגשות של הקהל, האדרנלין. והמשחקים האלה מפצים על רף הכניסה הנוראי בהמון עומק וגיוון, שכמובן רק נהיים יותר מרשימים כשמדובר בשחקנים מקצועיים ומיומנים בטירוף.

האם זה שווה את ההשקעה של לחצות את עקומת הלמידה הראשונית, שעות ארוכות של tutorials ביוטיוב או משחקים שבהם אין לכם מושג מה אתם אמורים לעשות אלא אם התמזל מזלכם ויש לכם חברים שמכירים את המשחק ומוכנים להצתוות לנובים חסרי-תקווה כמוכם ולהסביר הכל? ובכן, לדעתי כן. זה כיף ומלהיב ומעניין וזה כל מה שאף פעם לא הרגשתי בספורטים אחרים ולא ידעתי שחסר לי. אחרי מעל 100 שעות משחק ועונה שלמה של הליגה אני יכול לדווח בלב שלם – worth it. אבל באותה נשימה, אני מודה שבלי העזרה והעידוד של החברים שלי אין לי ספק שהייתי מוותר די מהר ובחיים לא הייתי צולח את שלב ה-noob.

יום אחד Rocket League (או משהו דומה) יהפוך לספורט פופולרי. יום אחד מישהו יצליח להבין איך עושים טוטוריאל מוצלח באמת ל-MOBA. אני בטוח שאלה יהיו ימים משמחים להרבה אנשים. בינתיים, אם אתם מוכנים לטבילת האש הזו, זה יכול לפתוח בפניכם עולם חדש ומאוד מרגש.

נשמע מעניין? אליפות העולם של League of Legends לשנת 2015 תהיה באוקטובר, והגמר ב-31.10. וזה באירופה, אז אם אתם צופים מישראל המשחקים אפילו יהיו בשעות נורמליות!