פייר, נעלבתי.

בטריילרים ובתערוכות, Beyond Eyes מיצב את עצמו כמשחק אינדי יפהפה שנותן לשחקנים לחוות נושא שדנים בו רק לעתים רחוקות במשחקים. משחקי מחשב באופן כללי לא נוטים להציג כל כך מגבלות פיזיות – אז מגבלה פיזית כמו עיוורון? במדיום שמסתמך מאוד על דימויים חזותיים? זה קורה, אבל זה מאוד, מאוד נדיר.

זה מה שקורה ב- Beyond Eyes. אתם משחקים ילדה בשם ריי, שאיבדה את הראייה שלה בתאונה. בעולם המסוגר שהיא חיה בו, אחד ממקורות ההנאה היחידים שלה הוא ביקור של חתול בשם נאני. אבל יום אחד נאני מפסיק לבקר, וריי המודאגת יוצאת לחפש אותו.

Beyond Eyes מתיימר לא רק להציג את נושא העיוורון, אלא גם לעשות את זה בצורה שונה ממה שראינו עד כה. עיוורון במשחקים מוצג בדרך כמשהו שהופך את העולם לשחור וחשוך. ב- Beyond Eyes, העולם שהדמות הראשית שלו לא רואה הוא לבן בוהק ומלא אפשרויות. כשהיא הולכת בתוכו, הוא נצבע בהדרגה. קולות מרוחקים צובעים חלקים נוספים ממנו – וכך היא יכולה "לראות" דברים שלא נמצאים לידה – פרה גועה באחו, פכפוף הנחל הסמוך, מגדל שעון שמצלצל במורד הכביש. זה שאפתני ומעניין, אבל זה לא כל כך עובד.

המכניקה של Beyond Eyes היא הליכה במבוך. זה מוצג בצורה מאוד יפה, אבל זה כל מה שזה, בסופו של דבר. בגלל שאתם רואים רק מה שנמצא לידכם, הטקטיקה היחידה שלכם היא להצמד לדופן אחת של המבוך ולהתחיל ללכת. זה הכל. אין בו יותר עומק מזה. וגרוע מכך – ההליכה של הדמות הראשית שלו כל כך איטית והיא קופאת לחלוטין בכל כך הרבה הזדמנויות, שזה ממש מעצבן. יש שיגידו שזו הכוונה – שזו הדרך של המפתחים לגרום לנו להרגיש את התסכול שבעיוורון. אבל בסופו של דבר – אם אתם מתכננים לתסכל את השחקן, כדאי מאוד שהערך של החוויה שהמשחק שלכם מציג לו יהיה שווה את זה, בסופו של דבר.

ובאמת, זה לא שאני דורש ממשחקים שמתיימרים להציג חוויה אומנותית שיהיו עמוקים במיוחד מבחינה מכנית. אני מוכן לגמרי לקבל משחק שיש בו עלילה עמוקה גם אם כל מה שאני עושה בו זה רק ללכת ממקום למקום. אבל ב- Beyond Eyes לא רק שאין מכניקה מעניינת, אלא גם אין בו שום דבר מבחינה עלילתית. הדמות הראשית שלו, ריי, לא עוברת חוויות מעניינות במיוחד בדרך בחיפוש אחרי החתול שלה. לא קורים לה כל מיני דברים מוזרים. היא נפגשת עם דמות אחת או שתיים, אבל זה הכל. לפעמים היא שומעת משהו ומדמיינת שזה משהו אחד אבל אז מתקרבת אליו ומגלה שזה משהו אחר – אבל משתמשים בטריק הזה מספר חד-ספרתי של פעמים לאורך המשחק, וברוב המקרים השימוש שלו די טריוויאלי וחסר-משמעות.

זה הופך את החוויה של המשחק ב- Beyond Eyes לריקה לחלוטין. יש איזושהי נקודת פתיחה לעלילה, אתם הולכים במשך 3 שעות, ואז אתם מגיעים לנקודת הסיום שלה. באמצע קורה אולי מאורע אחד שיש משהו להגיד עליו. חוץ מזה – כלום.

ואתם יודעים מה – מילא אם זה היה ככה. באמת שלא היה לי חשוב כל כך להתלונן על כמה ש- Beyond Eyes הוא משחק לא מוצלח אם אלה היו כל הבעיות של Beyond Eyes. אבל לא. Beyond Eyes לא סתם מסתיים בצורה לא-מוצלחת. הוא מסתיים בצורה כל כך יומרנית, כמו קלישאה היפסטרית-אינדית מהמעלה הראשונה, שהרגשת בזבוז הזמן הכתה בי בבת אחת, ולא ממש הצלחתי להתאושש ממנה. זהו? בשביל זה שיחקתי? בשביל הנסיון הזול הזה למסר עמוק וליצירת קתרזיס מצד השחקן? נו, באמת. אין לי בעיה עם משחקים שאני "סתם" לא אוהב. אבל במקרה של Beyond Eyes, הרגשתי שכל כך זלזלו בזמן שלי, שכאמור – קצת נעלבתי.

Beyond Eyes זמין למחשב האישי ולקונסולות הדור הנוכחי כהורדה דיגיטלית במחיר של 15$, אבל אני לא ממש ממליץ לכם לעשות משהו עם המידע הזה בכל מקרה. אם אתם רוצים לראות אותנו משחקים בו, אתם יכולים לעשות את זה כאן.