שתי ביקורות ישראליות עלו בסוף השבוע על אותו המשחק: S.T.A.L.K.E.R: Shadows of Chernobyl – אחד ממשחקי הפעולה הבודדים שזמן הפיתוח שלהם מתקרב, בצורה כלשהי, לזה של Duke Nukem Forever.

הראשונה, ב- Gamer, של אלעד קפלן. השנייה, ב- Vgames, של גיא קופל. שתי הביקורות מציגות תפיסות קצת שונות לביקורת משחקים. שתי הביקורות מנצלות את ההתחלה שלהן בשביל להסביר "איך עובד המשחק". אבל אחר כך, בעוד שגיא קופל נצמד הרבה יותר לנושאים הטכניים, ורוב העמוד השני של הכתבה שלו הוא סקירה של נושאים טכניים שונים והצורה שבה הם מתבטאים במשחק – אלעד קפלן מדבר יותר על הנושא החוויתי.

כשמותחים את הגישה של קפלן, נתקלים בבעיה מאוד ברורה: הקורא יוצא מהביקורת עם מעט מדי מידע על המשחק. כשמותחים את הגישה של קופל, לעומת זאת, נתקלים בסוג אחר של ביקורות, שאני סובל לא-פחות: ביקורות Gamespot-יות.

אבל האמת העצובה היא שהקהל, כנראה, אוהב ביקורות Gamespot-יות. אנשים אוהבים שמגישים להם סיכום של המשחק בנקודות: כמה הגרפיקה טובה, כמה המשחק מרובה-משתתפים מוצלח ואיך האפקטים הקוליים שלו. אני מצטער, אבל ברגע שלוקחים את הגישה הזאת עד הסוף, הורגים את כל המטרה של ביקורת על משחק מחשב. מפסיקים להתייחס אל המשחק בתור משהו יצירתי. בתור משהו שפתוח לדעת סובייקטיבית. ביקורת המשחקים הופכת ממשהו שדומה לביקורת ספרים, למשהו שדומה לביקורת רכב.

הביקורות הללו מהוות דוגמה טובה יחסית: שתיהן לא נפלו במלכודת של הגישות שבהן הן נוגעות. אבל קל מאוד להתפתות וליפול מהן למקומות הבעייתים שדיברתי עליהם. רק תסתכלו על הביקורת של אלעד קפלן מגיימר(סורי, קפלן) על "קינג קונג" מצד אחד, ועל הביקורת של אורי פרי מויגיימס (לא מכיר אותך, אבל סורי, פרי) על "Command & Conquer 3".

אז מה אתם מעדיפים? את קפלן או קופל? מה אתם חושבים על Gamespot? נכון, אין בבלוג הזה המוני גולשים (לפחות בינתיים – התוכנית שלי היא להשתלט ביום מן הימים על העולם), אבל עדיין – תרגישו חופשי לחלוק את דעתכם.