נתחיל בשתי אמירות קיצוניות, שיעזרו לכם להחליט עד כמה אתם מסכימים עם דברי:
- מעולם לא שיחקתי Total War, אפילו לא ראיתי הקלטות משחק, ואם ראיתי אפילו טריילר, אני לא זוכר.
- אני חובב עצום של העולם של וורהאמר, מריץ מערכה שבועית במשחק התפקידים, ואוהב כ-90% מכל מה שקשור אליו.
בהתחשב בכך, הנה דעתי על המשחק: הוא סבבה.
לכבוש את העולם הישן ב-800 תורות
הדבר שהכי הפתיע אותי, בתור מי שחדש לסדרת Total War, הוא חשיבותו העצומה של הפן האסטרטגי. לפי רוב התמונות והדגשים שנוהגים לתת, אפשר היה לחשוב שעיקרו של המשחק הוא בקרבות של צבאות עצומים נגד צבאות עצומים. למעשה, השחקן מבלה את רוב זמנו בלהזיז גנרלים על גבי מפת העולם, פה ושם לבנות, ורק פעם בכמה זמן להיכנס לקרב. לא ציפיתי לזה בהתחלה, אבל התרגלתי. ברור שאין כאן בעיה – סתם הופתעתי. הבעיה היא במקום אחר – אורכו הבלתי סביר של המשחק.
אולי זה בגלל שאני באמצע שנות ה-30 שלי, ואולי זה חוסר הסבלנות המאפיין את אזרחי תרבות המערב, אבל אין לי סבלנות למשחק שלוקח כ-10 שעות לכל ריצה. משחקי הרפתקה ואקשן, תהיו ארוכים כמה שתרצו, זכותכם להחליט מה שמתאים לכם – אבל משחקי אסטרטגיה, כאלו שמצפים ממנו שאחזור לשחק אותם מההתחלה מספר דו-ספרתי של פעמים, עליכם להיות קצרים יותר. יש לי תלונה דומה ל- Civilization V, משחק ששיחקתי בו מעל 500 שעות, ורובן במצב ה-"Quick", שכן קצב המשחק הנורמלי פשוט נגרר ונגרר, ללא תחושה שמשהו באמת זז.
בוורהאמר המצב דומה, ולפעמים עוברים שישה, או אפילו תריסר תורים מבלי שקורה שום דבר משמעותי. מחכים שבניינים יבנו, ביצורים יבקעו, או פשוט שכוחות יתקרבו. לפעמים זה בסדר גמור, ועוזר לתחושה של ניהול צבא אימתני, כזה שדורש תכנון מראש (למשל, המגבלה על מספר היחידות שאפשר לגייס בכל תור מבטיחה שאי אפשר לבנות צבא עצום בזמן קצר), אבל מצאתי שסה"כ חלק נרחב מהזמן שלי "מתבזבז" על המפה הגדולה, מבלי איזה קרב נחמד כזה באמצע. משהו שישבור את השגרה.
איזה קרב נחמד כזה
נתחיל בברור מאליו, הקרבות נראים נפלא. כל מי שראה את הטריילרים כבר יודע את זה. כשמתקרבים, אפשר לראות את מגוון היצורים של העולם הישן מרביצים זה לזה בכל המרץ, כל יצור וסגנון הלחימה שלו, וכולם מלאים בפרטים נפלאים ומיושנים למראה, ממש כמו שצריך. האסתטיקה היחודית של וורהאמר נשמרת היטב ברוב הפרטים במשחק, לצד תחושת ה-grim and gritty וההומור המאפיינים את העולם הזה. פלוגה של 40 נושאי חניתות מתניידת באיטיות ובמגושמות, ונהרגים בכמויות כשתותחים או טרולים נכנסים בהם; גמדים נהדפים לצדדים ונדרסים כשרוכבי זאבים אורקיים נכנסים בהם בכל המהירות; וטייסים גובלינים מרסקים את עצמם בצרחות שמחה לתוך שורות האויב. "טייס" אולי לא מתאים פה – יורים את הגובלין מתוך רוגטקה ענקית, ונותנים לו זוג כנפי עור מצ'וקמקות כדי שינסה לכוון את עצמו לתוך האויבים. ככה זה גובלינים.
למרבה הצער, לא כל כך יצא לכם להסתכל על הפרטים האלו מקרוב, כי במשך רוב הזמן תעדיפו להסתכל על התמונה הגדולה, לזוז בין האגפים, לבדוק מה מצבם של הכוחות ולתת להם פקודות מחודשות. שזה גם טוב! כי זה אומר שהמשחק מצליח לעניין אותך במשך רוב ה- 5 עד 15 דקות שרוב הקרבות לוקחים. בהתחשב בכך, הייתי מעריך את יוצרי המשחק אם הם היו משקיעים יותר דווקא באסתטיקה של קנה המידה הגדול – תוואי שטח מעניינים יותר, משהו שזז ברקע, אולי יותר מזג אוויר. רוב הזמן השחקן מסתכל על קבוצות של נקודות זזות, ושומע אותן צועקות פקודות זו לזו.
אני מנחש שהקרבות לא מחדשים הרבה למי שמכיר את סדרת Total War, אבל בשבילי הם היו חוויה עסיסית למדי. יש הרבה על מה לחשוב, והתנאים משתנים כל הזמן. הגמדים התחילו לשלוח פצצות מרגמה על הקשתים שלי? זה הזמן לנסות לנתק את הפרשים ולשלוח אותם אל מעבר לגבעה, לטפל בארטילריה. החיילים מתעייפים כי רוכבי הזאבים מריצים אותם בכל שדה הקרב? זה היה טפשי, בואו תחזרו לתוך מחסה היער, תתאוששו קצת, ובינתיים ננסה לשלוח עליהם כמה רובאים. גנרל האויב כבר קרוב מספיק? כולם עליו! כולם עליו!!!
לקבלת המפקד המסדר יעבור לדום
המפקדים הם לב-ליבו של המשחק. בלעדיהם, המוראל של היחידות יורד במהירות רבה, ומוראל הוא הדרך העיקרית לנצח בקרב – כשמספיק אויבים מסתובבים ובורחים, ניצחת. האויבים מצליחים כמעט תמיד לסגת – חלשים ועלובים אבל עדיין בחיים. כדי לחסל את האויב שלכם סופית, צריך בדרך כלל תוכנית ברמה האסטרטגית. למשל – לתקוע אותו במקום ממנו יתקשה להתאושש בתור הבא, או להביא גנרל נוסף שיחסל את מה שנותר. המפקדים הם גם היחידים שמחזיקים בכוחות מיוחדים ברמה הטקטית, כל שאר היחידות פשוט מתקיפות באופן האחד והיחיד שהן מכירות. חלק מהכוחות האלו הם קסומים באופיים, אם המפקד המדובר הוא מטיל לחשים; אחרים מבוססים על הכריזמה של המפקד או החפצים המיוחדים שהשיג כשלל מהקרבות הקודמים.
המפקדים בבירור מובילים את הלחימה, ודורשים מהשחקן די הרבה התייחסות במהלך הקרבות. הם צוברים דרגות ומשתפרים ככל שהם נלחמים יותר, והשיפור אומנם איטי והדרגתי – אפילו מאוד איטי, לפעמים – אבל סה"כ מעניין, כי יש שלושה כיוונים אליהם אפשר לקחת כל מפקד: שיפור עצמי, כך שילחם יותר טוב וחזק; מנהיגות, כך שאנשיו ילחמו יותר טוב ועם מוראל גבוה; ואסטרטגי, כך שינוע יותר מהר על המפה, או יגייס חיילים יותר בזול, וכן הלאה. מפקדים שמגיעים לדרגה 10 ומעלה הופכים כבר לסכנה בולטת בשדה הקרב, אך כאמור, זה לוקח די הרבה זמן שבמהלכו הם לא בדיוק מרשימים במיוחד.
הבעיה הגדולה ביותר שלי עם מנגנון השיפור, הוא כמה שולית כל השפעה בפני עצמה. זה נכון גם ליכולות וגם לחפצים ולמלווים שצוברים המפקדים עם הזמן. אם אתה משיג מלווה שמוסיף 5% לקצב התנועה שלך… זה נחמד, אבל קשה לומר שזה רלוונטי. כנ"ל יכולת שמורידה 5% מהעלות של סוג ספציפי של קשתים, או יכולת שנותנת 4+ לכל החיילים בזמן שהם מסתערים. לא שהסתערות זה רע,זה דווקא די מגניב ושימושי, אבל 4+ אינו מספר מרשים או כזה שיגרום לך לעשות החלטות שונות. אגב, זה בכלל נתון שהמשחק לא מגלה לכם. הוא לא מסביר מה בעצם אומרות התכונות שיש לכל היצורים ומה משמעותם של המספרים שמוקצים להן. אפשר ללמוד את זה תוך כדי משחק, אבל רק אם מחטטים בעמודי העזרה, הטוטריאל לא מסביר את זה בכלל. וחבל, כי מלבד הנקודה הזו, זה יופי של טוטוריאל.
רק אחרי 10 דרגות בערך, כאמור, מצטברות מספיק יכולות כדי לראות השפעה של ממש, ואם יש לך יותר משלושה מפקדים – וכל צבא ראוי לשמו צריך בסופו של דבר משהו כמו שישה – נדרשת כמות מעיקה של ניהול כדי לוודא שההשפעות מצטברות במידה רלוונטית. למשל, כדאי כבר בשלב מוקדם להחליט שאחד המפקדים ישמש בעיקר בשביל להניע כוחות מהעורף אל המפקדים שבחזית, ולשדרג את יכולת התנועה שלו, ולדחוף לכיוונו כל חפץ חדש שמשפר תנועה או עלויות גיוס.
מילה אחרונה על דמויות, בטרם נמשיך לגזעים: בנוסף למפקד, אפשר וכדאי לגייס גם גיבורים. אלו הם מני טיפוסים, יחודיים לכל גזע, שיכולים אומנם לעזור בשדה הקרב כמעין יחידות מיוחדות (עם כוחות משלהם), אבל עיקר השימוש בהם הוא במפה האסטרטגית, שכן הם מסוגלים לפגוע בערים, להתנקש במפקדים, להרגיע את המתח בפרובינציה, וכן הלאה. למעשה, אם אין לך גיבורים, תמצא את עצמך בצרה של ממש, כי הדבר היחיד שיכול להילחם בגיבור אויב במפה האסטרטגית, זה גיבור משלך. חבל שכל כך קשה לגייס אותם – צריך לבנות בניין מיוחד עבור כל סוג גיבור, ואלו הם בניינים יקרים שדורשים תשתית רחבה, כך שניתן להגיע אליהם רק בשלבים מאוחרים למדי במשחק. אמנם מקבלים כמה גיבורים גם לפני כן, אבל זה לא משהו שאפשר לבנות עליו.
אף מילה על כוחות התוהו
בעולם של וורהאמר לא חסרים גזעים, וב-Total War אפשר לשחק בארבעה מהם (ובכוחות התוהו, אם קניתם את ה- DLC. אני לא קניתי). הם מאוד שונים אלו מאלו, מספיק כדי להצדיק לנסות את המשחק לפחות פעם אחת עם כל גזע.
הגמדים מתבצרים. יש להם עץ טכנולוגיות עצום בגודלו, וכולו פתוח מהרגע הראשון, אבל כל טכנולוגיה מוסיפה רק קצת. יש להם יחידות איטיות, אבל קשוחות. והכי מגניב – הם נוטרים טינה. כשמישהו פוגע בגמדים, למשל אם אורק פושט על עיר שלהם, או גיבור מתנקש במפקד שלהם, הם רושמים בספר הטינה הגדול את הדרישה להשיב לצורר מכה אחת אפיים. כל תור שעובר ובו לא מחקת את החוב הזה, זקני הגמדים רוטנים יותר ויותר – ויש מד רטינה בראש המסך, שמציג את זה בבירור. מצד שני, השלמת הטינה משפרת את המוראל וההכנסות של הצבא שלך, כראוי. זה נפלא, ולא רק בגלל שכל זה מדויק מאוד מבחינת ה- Lore, אלא גם בגלל שזה נותן לגמדים אופי ברור למדי – אנחנו לא כל כך מתנפלים, כמו שאנחנו מחזירים את מה שהיה שלנו.
האורקים פושטים. אורקים אוהבים להילחם, כל הזמן ובלי הפסקה, ומדד ה- Fightiness שלהם (לדבר בשגיאות ועם מבטא כבד זה חלק מהקטע האורקי) מחליף לגמרי את המוראל. אם הם נלחמים הרבה וברצף, הם נעשים יותר טובים בלהילחם הרבה וברצף, שזה מאוד מסוכן לגזעים האחרים אם אתה מצליח לשמור על קצב גבוה. שזה לא קל, כי הכוחות שלך הולכים ונשחקים – אבל למרבה השמחה, האורקים יכולים להקים מחנה בערך בכל מקום, לצאת לפשיטות ולגייס עוד צבאות. האורקים מסוגלים לכבוש מאחזים גמדיים, אפילו שבדרך כלל אי אפשר לכבוש ערים ששייכות לגזע אחר. גמדים ואורקים באמת שונאים אחד את השני ממש.
האימפריה גיבורה. גיבורה, אני אומר לכם! האימפריאלים הם הסטנדרט לפיו נמדדים האחרים – הם פועלים לפי כל החוקים הרגילים – אבל זה לא עושה אותם משעממים. הם גם טובים בדיפלומטיה, בגיוס עזרה ובהשתלטות באמצעות מילים, שזה אחד הדברים החביבים עלי בכל משחק, וחוסך להם הרבה קרבות מיותרים.
הערפדים מנוולים. שלא כמו שאר הגזעים, הערפדים מסוגלים להתקיים רק בסביבה מסוימת, כזו שמלאה בקסם נקרומנטי. אותו סוג של קסם גם שוחק את כל השאר, וגורם להם נזק ממשי אם הם נכנסים אליה, כך שהערפדים וכל השאר נמצאים ביריבות עזה על שטח. אם הערפדים מחזיקים במקום מספיק זמן, הוא הופך לטמא כמו שהם אוהבים, ואז שאר הגזעים יאלצו לחכות שהנגע יעבור, אפילו אם יכבשו אותו מחדש, ובינתיים כוחותיהם הולכים ונשחקים. לערפדים עצמם זה לא מאוד מפריע, כי הם יכולים לגייס כוחות מהר ובכל מקום, באמצעות הקמת צבאות של אל-מתים – שאין להם מוראל, לטוב ולרע. לא יכולים לברוח, אבל גם לא יכולים להיעשות מלאי מרץ ונחישות.
כמה נקודות לסיום
כחובב וורהאמר, זה כיף גדול לשחק את הקיסר קארל פרנץ המנסה לאחד את הפרובינציות המוכרות לי היטב תחת דגל האימפריה, על גבי המפה האהובה עלי, ותוך כדי שברקע נזרקות מילים נהדרות כמו "תוהו" ו-"ירוקי עור". עם זאת, אני לא בטוח כמה כיף זה יהיה בפעם השלישית. בפעם השנייה, בטח (מה גם שאין ברירה; בפעם הראשונה עשיתי כל כך הרבה טעויות, אתם לא מבינים בכלל). אבל המערכה לשחקן יחיד, למרות שאינה מורכבת במיוחד, היא גם די קבועה, ולמרות שיהיה כיף לשחק שוב בני אדם, אין הרבה גיוון במהלך כל חלקו הראשון של המשחק. יש רק דרך אחת לבנות את התשתית שלך, ורק בשלבים מאוחרים למדי תקבל גישה ליחידות המעניינות ולגיבורים, בערך בשלב שבו הגנרלים שלך יהיו סוף סוף כוחות משמעותיים על מפת העולם. חבל שאין דרך להתחיל בשלב מתקדם יותר. אפשר כמובן להתחיל איזה קרב שארצה במצב Skirmish, אבל זה לא מספק אותי – אני אוהב לדעת שהקרב האחד הזה הוא חלק מתמונה גדולה יותר.
בסך הכל, Total War: Warhammer לא מרגיש לי כמו משחק מתקדם מאוד בסדרה ממושכת. הוא קצת איטי מדי, ונראה שהרבה מהכיף נדחה לשלב מאוחר מדי, שלא לצורך. מוזר, בהתחשב בכמה ניסיון צברו היוצרים בסגנון המשחק הזה. או אולי הציפיות שלי לא תואמות משחקי Grand Strategy שכאלה, ואני פשוט רוצה את כל הוורהאמר ומיד. בכל מקרה, זה משחק שנהנתי לשחק בו, ואשמח לחזור אליו שוב, אפילו בקרוב. העולם הישן לא יכבוש את עצמו.
הביקורת נכתבה בעזרת עותק ביקורת שסופק ע”י הד-ארצי, מפיצת המשחק בישראל.