הרבה קרה בפרקים הקודמים של יומן המשחק שלנו, ואתם יכולים ללחוץ כאן אם אתם רוצים להשלים את זה. בקצרה: בפרקים האחרונים מתו לי אנשים ואני במצב קשה. אבל אני אופטימי!

כמו כן, דקל רובוט עכשיו.

"המפקד, אני יודע שאתה לא במצב רוח לקבל חדשות, אבל… כדאי שתראה את זה"

עקבתי אחרי בראדפורד להנדסה, מבואס. לא ידעתי מה הוא רוצה להראות לי, אבל באמת שלא עניין אותי. העדפתי לשקוע באומללות על מותם בטרם עת של שקד ומקס (ודקל, כמובן, גם דקל. רימונאי מהולל, הדקל הזה). אבל מה שראיתי הצליח להוציא אותי מהאומללות שלי לכמה רגעים.

בפינה האדומה – בוריס. ה- Specialist המנוסה היחיד שלי עכשיו כששקד הפכה למזון לתולעים. זכור, בין השאר, מכך שבמשימה הראשונה שלו עבורי הוא צפה בעידן דקל מת לו מול העיניים. בפינה הכחולה – רובוט אדום ועצום שטוען בתוקף שהוא עידן דקל. בוריס ניסה מגוון מחוות דתיות שהוא ראה לאחרונה ב- DVD מהמאה ה- 20 של "מגרש השדים", תוך כדי שהוא צועק "צא דיבוק צא! חזור לשאול שממנו הגעת?!", ודקל בתגובה ניסה להתגונן עם כל מיני טיעונים כמו "שאול? באמת? לשם אתה חושב שהגעתי?!".

שעות מאוחר יותר, כשבוריס סיים לעבור על טקסי גירוש שדים מ- 38 דתות שונות, 22 כתות וחליטת צמחים הומאופטית אחת, הוא סוף כל סוף הסכים להתיישב ליד דקל. דקל בהה בו, במבט מתכתי וריקני, ובוריס שאל אותו "איך?"

"אין לי מושג איך זה עובד. גם ללילי אין מושג. היא, מבחינתה, חשבה שהיא מציידת אותי ב- AI בסיסי ושאני אהיה אוטומטון שמציית לכל פקודה בשדה הקרב וזה הכל".

"אז יש לך רצון חופשי והכל?"
"אני חושב ש… כן? בעקרון? איפשהו באוונג'ר הזה עדיין יש את הכפתורים שאמורים לשלוט בי ולהגיד לי מה לעשות. אני לא חושב שאני יכול באמת להתנגד אליהם."
"אז מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?"
"אני לא יודע! אבל אני יודע דבר אחד – אני לא אתן למפקד לשלוח אותי אל מותי שוב. אני פורש מ- XCOM. זהו. אלה הטעויות שלו שהובילו אותי למוות האידיוטי שלי. ושל שקד. ושל מקס."
"איך אתה יודע על שקד ועל מקס?"
דקל הצביע על הראש שלו ותופף עליו קלות. "וויקיפדיה. בכל אופן, אני לא עושה את זה. אני לא מוכן. אני הולך הביתה"

בנקודה הזו דקל קם ללכת, אבל בנקודה הזו גם קיבלתי התראה לגבי מחשב של ה- Resistance שאני צריך לפרוץ אליו במהירות לפני שהוא מושמד ע"י ה- Advent, וניגשתי לרמקולים של האוונג'ר.
"אוקיי, אין לנו זמן בכלל – אנחנו חייבים לצאת למשימה הזאת במהירות, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד בה הפעם, לא משנה עד כמה הכוח שלנו מדולדל וחסר מוטיבציה. גיא סיטון, אלון שוורץ, בוריס אוליאנסקי, טל הורוביץ ואדם זיירה – כולכם יוצאים למשימה. ולעזאזל, תביאו גם את הרובוט הזה שאומר שהוא דקל!"
"אני מסרב, המפקד! יש לי רצון חופשי, ואני מסרב להשלח אל מו-"
"היי, מעניין מה הכפתור הזה עושה"
"כן, המפקד! בוא נבעט קצת בתחת חייזרי המפקד!"

יצאנו לדרך.

2/6/2035, Operation Northern Ring

הסברתי לחיילים שלי שאני מבין את האתגרים הקשים שעומדים לפניהם, ואת העובדה שבעקבות המוות של שקד ומקס והלכאורה-מוות של דקל הארגון עכשיו מאוד מדולדל מבחינת כוח אדם ואני מאמץ אותם יותר מאי-פעם, ולכן חקרתי להם שריונות חדשים. דברים שיסייעו לשמור עליהם בשדה הקרב מעתה והלאה. ולסחוב יותר ציוד.

גיא: "זה מוסיף לנו נקודות שריון?"
אני: "אה, לא. רק עוד קצת HP. אתם עדיין סופגים את מלוא הנזק מפגיעות."
אלון: "אבל לפחות אנחנו יכולים לסחוב יותר ציוד, נכון?"
אני: "ובכן, כן, אבל אין לי באמת את המשאבים כדי לייצר יותר ציוד מלבד עוד כמה רימונים אז… ובכן, אופס"
עידן דקל: "וגם אני מקבל אחד?"
אני: "אה, נקודה מצוינת! השלדה הרובוטית שלך דורשת שריון מיוחד שעוד לא חקרנו. אז לא. אין לך שריון מיוחד. וגם אין לך נשק מתקדם. אתה די נשלח לשדה הקרב עם ציוד של הדור הקודם"
עידן דקל: "אני לא מאמין על התנאים האלה! אני לא מוכן לבצע את המשימה עם ציוד כל כך לוקה בחסר! אני-"

ואז לחצתי על אחד הכפתורים בלוח הבקרה שלי. העיניים של דקל הבהבו לרגע, ואז הוא המשיך את המשפט "…אבצע את המשימה כמיטב יכולתי, המפקד. כמו כן, Up היה סרט מצוין. אני מבין את זה עכשיו."

הנהנתי בסיפוק בזמן שהמטוס נחת בפרברי קהיר. יש לי 8 תורות לפרוץ למחשב ה- Resistance שנמצא פה באזור. מעניין מה הולך להשתבש בצורה נוראית הפעם.

פתחנו את המשימה עם רקטה שדקל שיגר לעבר מיוטון אחד ושני Viper-ים. המיוטון והווייפר ששרדו את הפגיעה ניסו לברוח, אבל בוריס חיסל את המיוטון ואדם חיסל את הווייפר. עד כה – הכל טוב! התקדמנו בזהירות קדימה וחשפנו עוד Shieldbearer, וקצין וחייל Advent (או, כפי שטל קרא להם, "אחיי!". הוא מתחיל מאוד להדאיג אותי). נפטרנו גם מהם בלי יותר מדי בעיות. פרצתי למחשב שהייתי צריך לפרוץ. הכל היה סבבה. כן, הודיעו לי על תגבורות שהולכות להגיע לאזור, אבל נו, אין לי הגבלת זמן יותר. אין לי מה לדאוג. MEC אחד ועוד קצין וחייל Advent? סבבה. שטויות. נפטרתי מחייל ה- Advent לפני שהספקתי למצמץ. ואז התקרבתי ל- MEC בשביל לירות עליו.

ואז נחשף בפני ה- Viper King. טל הספיק לזרוק Mimic Beacon לפני שה- Viper King הקפיא אותו ואת דקל הרובוט, ואז תפס וכרך את עצמו סביב בוריס והתחיל לחנוק אותו.

עם שליש מכוחותיי תחת הקפאה, לא היו לי הרבה ברירות. יריתי על ה- Viper King ובוריס את רימון ההקפאה שלי. כמובן, זה הספיק להחזיק את ה- Viper King רק לכמה שניות בעוד שבוריס (וגם דקל וטל) נשארו קפואים, אבל זה גם משהו.

ה- MEC זז ופצע קשה את גיא, וכבר ראיתי איך אני מחזיר חצי מהצוות הביתה בשקי גופות (ובמקרה של דקל – בארגז חלפים לרובוט הבא), כשאלון קיבל פעולה חופשית מה- Hair Trigger של הנשק שלו, והוריד את רוב ה- HP שנשארו ל- Viper King. טל התקרב וירה עליו מטווח אפס, ועם 2 HP, ה- Viper King התכונן לבריחה…

לדקל היה סיכוי של 62% לפגוע בו.

דקל פגע בו.

ה- Viper King מת.

פוסט-מורטם

בטיסה חזרה הביתה, בוריס הסתכל בהערצה על דקל. הוא הסביר לו שהוא טעה לגביו. וכל הכבוד על החיסול של ה- Viper King. כולם לחצו את היד המתכתית הקרה שלו כשהוא נחת. אפילו גיא, פצוע ומבוהל, התלהב (אם כי זה היה יותר בקווים של "נפטרת מעוד משהו שהיה עלול להרוג אותי, כל הכבוד!"). לדקל היה מבט מרוחק בעיניים בכל ההליכים האלה, אבל זה הגיוני. כי הוא רובוט.

קצת אחרי שכל ההמולה התפזרה, הוא ניגש אל טל.
"תגיד, טל…"
"להרוגאתכלבניהאדםהללואתהאלדריםמה אתה רוצה?"
"אני חשבתי… בטח גם אתה חשבת על זה… עכשיו כשהמפקד מסוגל לגרום לי לעשות מה שאני רוצה גם אם אני מתנגד לזה…"
טל הביט בו בעניין מבעד למסכת החד-קרן שלו, הוא ידע לאן זה הולך.

דקל עשה buffering לכמה שניות ארוכות, ואז השלים את המשפט: "…אנחנו צריכים להרוג אותו".
טל הנהן בסיפוק, ומלמל "הללו את האלדרים" בשעה שהוא לחץ לדקל את היד.

Working XCOM 2 Gamers הוא משחק שמתנהל בשיתוף קבוצת Working Gamers בפייסבוק. אתם יכולים לקרוא את כל העדכונים שנכתבו במסגרתו בקבוצה המדוברת, או פה בבלוג.