היי תראו שנת 2016 מסתיימת עוד רגע! אתם יודעים מה זה אומר? הנה זה מגיע… חכו…
סיכום שנת 2016 של גיימפאד יוצא לדרך!
רגע, אני לא חושב שאתם מתרגשים מספיק. אולי הייתי צריך גם להוסיף קו תחתון ולעשות את הטקסט נטוי או משהו כזה. אני לא יודע איזה בחירות טיפוגרפיות מרגשות את הצעירים בימינו. בכל אופן, כמו בכל שנה, כמה מחברי הצוות הולכים לכתוב על שלושה דברים שהם מאוד אהבו ב- 2016, ודבר אחד שהם לא. ואת הכל נסכם בהנגאאוט חגיגי ב- 1/1 ב- 21:00! ווהו!
ואחרי ההתרגשות חסרת-המעצורים הזו – הנה הסיכום שלי לשנת 2016.
XCOM 2
אוי נו כאילו שהיה למישהו שהקשיב לי מתישהו במהלך השנה הזו ספק.
כפי שדאגתי להגיד בכל הזדמנות, את החידוש של XCOM מ- 2012 מאוד אהבתי. וזה היה אחרי שבמשך החודשים לפני היציאה שלו דאגתי לשמור על אופטימיות מאוד מאוד זהירה. את ההכרזה על XCOM 2 קיבלתי בציפיות הרבה יותר גבוהות, ותהיתי אם אחרי שנים של ציפיה, יש לו איזשהו סיכוי לעמוד בהם.
והוא הצליח. אוהו, כמה שהוא הצליח. ב- XCOM מ- 2012 שיחקתי בערך 150 שעות, אבל הכמות הזו התפרשה על פני 3 שנים. ב- XCOM 2 שיחקתי את הכמות הזו בתוך כמה חודשים ספורים. שיחקתי בו מספיק בשביל להצליח בו את אתגר ה- Iron Man שאף פעם לא הצלחתי ב- XCOM מ- 2012. וזה היה מותח ומורט עצבים ומרגש ופסיכי וכיף טהור. כתבתי עליו ביקורת משתפכת, אבל אין שום דבר שימנע ממני להגיד את זה שוב ושוב: XCOM 2 הוא משחק האסטרטגיה האהוב עלי. וכשמדובר בז’אנר שאני מלווה כל כך הרבה שנים, זו לא הצהרה שאפשר להמעיט בערכה. כל הכבוד, Firaxis. כל הכבוד.
Overcooked
ומלהיט ה- AAA להפתעת האינדי של השנה…
יותר מהכל, Overcooked מזכיר לי את FTL. משחק כזה שלא שמעתי עליו כלום, ואז בהדרגה התחיל לסחוף אנשים שצייצו בטוויטר ושיתפו בפייסבוק על כמה שהמשחק הזה מוצלח. אז חשבתי לעצמי שנו, בואו נראה במה מדובר. מה שקרה אחר כך הוא רצף של סופרלטיבים שלא היה מבייש את XCOM 2.
במשחק לשחקן יחיד הוא לא כזה מדהים, נכון. אבל ברגע שמוסיפים עוד שחקן לקלחת, הוא נהיה מצוין. ברגע שמגיעים לארבעה שחקנים, הוא נהיה פסיכי לחלוטין, במובן הכי טוב של המילה שאתם יכולים לחשוב עליו.
אין ל- Overcooked יומרות גדולות מדי. הוא רק לקח רעיון שכבר עבד טוב מאוד בז׳אנרים אחרים (״בואו נעשה את זה co-op!״), יישם אותו על הז׳אנר הקז׳ואלי של משחקי בישול, ואז רץ עם זה עד הסוף. אבל באמצעות רענון מתמיד של מבנה השלבים, מכניקות פשוטות ואינטואיטיביות ועיצוב מצוין, הוא הגיע עם זה יותר רחוק מכל משחק אחר. אני לא חושב שהיה משחק שהיה חווית קו-אופ כל כך מוצלחת מאז Left 4 Dead 2 המיתולוגי. ובניגוד למיתולוגי הנ”ל, נדרש אפס ידע או נסיון במשחקים בשביל להרים את השלט ולהתחיל לשחק ב- Overcooked. לפעמים זה אפילו עדיף.
Sorcery! 4
2016 היתה שנה כל כך טובה למשחקים, שממש התלבטתי מה לשים בתור המשחק השלישי ברשימה הזאת. האקשן המטורף של DOOM? האקשן המתוסרט של Uncharted 4? המשחקיות הממכרת של Civilization VI? כולם היו מצוינים, אבל מכולם ציפיתי להיות מצוינים (אוקיי, DOOM די הפתיע אותי, אבל זה סיפור אחר). לא רק שלא ציפיתי הרבה מסדרת Sorcery, במובן מסוים היא כבר הספיקה לאכזב אותי.
אחרי שני משחקים בסדרה, שמתיימרת להביא אל הסמארטפון שלכם את ארבעת הספרים המיתולוגיים בסדרת “כישוף!” של סטיב ג’קסון, הספיק לי. השלישי היה יותר מדי פתוח בשבילי, והגעתי לא מספיק מוכן לחרא הזה. נכנעתי. אבל ביקורות מהללות למשחק הרביעי שלחו אותי בכוחות מחודשים לסדרה, והפעם הצלחתי להגיע לשערי מצודת ממפאנג במשחק הרביעי בסדרה… ואז Sorcery הפתיע אותי.
המשחק הרביעי בסדרה הוא אבולוציה מאוד מחושבת של כל המשחקים האחרים. הצורה שבו קווי העלילה שלו מתכתבים עם דברים שעשיתם בעבר, ההשפעות העדינות שלכם על העלילה, הצורה שבה הוא מתכתב עם המכניקה של עצמו – כל אלה גורמים לו להרגיש הרבה יותר מעניין, הרבה יותר אישי, והרבה יותר מותח מכל שאר הסיפורים האינטראקטיביים שיצא לי לשחק בהם. זה לא באמת אחד משלושת המשחקים הכי טובים ששיחקתי בהם השנה. כאמור, זו היתה שנה מאוד עמוסה במשחקים נהדרים. אבל זה היה המשחק הכי מפתיע. המשחק שהכי פרץ את הגבולות של מה שחשבתי שהוא מסוגל להיות. אולי זה בגלל שהציפיות שלי היו נמוכות מלכתחילה, אבל לעזאזל, איזו חוויה כיפית זו היתה.
ומצד שני…
כל מותג שזוכה להחייאה מודרנית כלשהי בדרך כלל עובר שינויים מסיביים בשביל להתאים לדור הנוכחי של משחקי מחשב. לפעמים זה עובד יותר טוב, לפעמים זה עובד פחות טוב, אבל כמעט תמיד יש ברקע את השמרנים שמסבירים כמה המשחק המקורי היה יותר טוב והיו צריכים להשאיר אותו ככה ובכלל עדיף שתלכו לשחק Xenonauts הוא הרבה יותר קרוב לחוויה המקורית.
ולפעמים השמרנים האלה מנצחים. ואז אנחנו מקבלים את Master of Orion.
Master of Orion צפוי להיות הדוגמה שלי לשנים הקרובות למה שקורה כשמשחק בסדרה כלשהי מפחד לקחת סיכונים וכשהפיתוח שלו מנסה בעיקר להתחנף לטהרנים ומפחד לקחת סיכונים. אנחנו מקבלים גרסה ממוקצעת, מלוטשת, עם ערכי הפקה גבוהים וגרפיקה מודרנית למשחק שכבר שיחקנו באמצע שנות התשעים. וזה משעמם. לעזאזל, כמה שזה משעמם. 50% לתוך המשחק לא היה אכפת לי משום החלטה והונעתי בעיקר מתוך מוטיבציה של “נו, לפחות אני אקבל על זה איזשהו אצ’יבמנט”. ככה זה. בכל Master of Orion יש פחות אישיות ממה שיש בתפריט הפתיחה של XCOM 2. או מסך בחירת הגזע ב- Stellaris. או משחק הדמה שעוטף את Frog Fractions 2. זה מדכא. אבל לא נורא. לפחות יש לנו את Civilization VI ו- Stellaris.