אז רגע, לאן ברחה לי 2016?

לא, ברצינות. אני חושב שרק אתמול כתבתי את סיכום שנת 2015 לגיימפאד. אני מסתכל על המשחקים שהכתרתי אז למשחקי השנה שלי, ולא מצליח לקלוט שהם כבר בחוץ מעל לשנה. אני מסתכל על מדף המשחקים שלי ומגלה שם מלאן מלאן משחקים מצויינים שיצאו ב-2016, ולא באמת הספקתי לשחק בהם.

אומרים שהזמן רץ שנהנים, אבל נראה שאצלי הוא רץ תוך כדי החלפת חיתולים. 2016 היתה "שנת לירי", בתי הבכורה שנולדה במרץ, והורידה דרסטית את הזמן שהצלחתי להשקיע למשחקים (אל תרחמו עליי. היא חמודה לאללה, ואומרים שבשנה השניה זה משתפר ואפשר להקדיש מחדש זמן גם לפלייסטיישן). קשה לי לחשוב על משחקים שסיימתי השנה מלבד Uncharted 4. קל לי מאוד לחשוב על משחקים שממש הייתי רוצה להקדיש להם עשרות שעות אבל נאלצתי לזנוח כעבור שעות בודדות (Dragon Quest Builders – אני עוד אשוב עליך!).

לפיכך, אוותר השנה על שטאנץ "המשחקים הכי טובים", ואכתוב על כל מיני מאורעות ומגמות שהצלחתי לשים לב אליהן ב-2016, בין חיתול לחיתול.

שנת האיחורים האופנתיים

שני משחקים סופר-מצופים וסופר-מאחרים יצאו השנה. האחד, Final Fantasy XV. השני, The Last Guardian.

שניהם היו קרוב ל-10 שנים בפיתוח. שניהם קפצו פלטפורמות. שניהם חוו חילופים בצוות הקריאטיבי שלהם. שניהם יפניים. ואם יורשה לי להוסיף ספקולציה לפיסקת העובדות הזאת: שניהם הם סימן לכך שתעשיית המשחקים היפנית המסורתית עדיין מתקשה להדביק את תעשיית המשחקים האמריקאית (וממש מפחדת להתמודד איתה ראש בראש).

הספקתי לשחק קצת בשני המשחקים האלה. Final Fantasy XV הוא לדעתי המוצלח יותר מבין שניהם. הוא משחק קצת מבולגן שרואים שעוצב בחוסר מיקוד, אבל אפשר ממש להבחין בלב של היוצרים שלו, שנוכח לכל אורך ה-Road Trip המוזר של נוקטיס וחבריו למסע. נראה גם שב-Square-Enix ממש ניסו להתאים את המשחק לטעם המערבי, אבל מצד שני גם לא לשכוח את המקורות היפניים שלו. והתוצאה, מוזרה ולא-מושלמת ככל שתהיה, מעניינת ואפילו כיפית.

The Last Guardian, לעומת זאת, בחר בדרך אחרת: במובנים רבים, נראה שהוא בדיוק אותו משחק שהוא היה אמור להיות בתחילת זמן הפיתוח שלו: המשך ל-ICO ול-Shadow of the Colossus עם אותם מכניקות בסיסיות ואותה מערכת שליטה . רק מה, מאז עברו כמעט 10 שנים, ובתעשיית המשחקים למדו המון טריקים חדשים. למשל: איך לתכנת מצלמה במשחק גוף שלישי שלא תפריע לשחקן לראות את מה שקורה על המסך. או איך לגרום לשחקן לשלוט בדמות אותה הוא משחק ולגרום לה לעשות מה שהוא רוצה במקום להיאבק איתה בזמן שהיא משום מה רצה בחדווה לעבר הקיר הקרוב. וכו'.

השומר האחרון מעניין אמנותית, אבל העיצוב המיושן שלו פשוט לא מאפשר לי לשחק בו. אין לי סבלנות למשחקים עם מצלמה שבורה ושליטה כל כך בעייתית. ויש לי גם טענות לעיצוב המשחק עצמו ולפאזלים שלו, שמרגישים גם הם, בהיעדר מילה אחרת, מיושנים. בקיצור – לא רוצה. חשבתי שעברנו את החרא הזה לפני חמש שנים בערך.

כשיש לי כל כך מעט זמן לשחק, אני מעדיף להשקיע אותו במשחקים שלא גורמים לי להיאבק בשלט במשך שעות. רציתי לאהוב את The Last Guardian. אולי אם המשחק הזה היה מגיע בזמן זה גם הייתי מצליח. ב-2016, לפחות בשבילי, ממש לא.

שנת ה-VR

לפני אי אילו שנים קניתי את מהדורת הבלו-ריי במיוחדת של Terminator 2, שכוללת פסלון בגודל מלא של הגולגולת המתכתית של ה-Terminator. הגולגולת המפחידה הזאת יושבת לי בסלון שנים רבות, מבהילה את כל מי שנכנס לדירה, אך רק השנה היא סוף סוף מצאה את הייעוד שלה בחיים: להיות הסטנד הרשמי של ערכת ה-PlayStation VR שלי.

את הערכה הזו קניתי אחרי חששות רבים. אני עדיין לא בטוח שהמציאות המדומה הולכת לתפוס. למרות שעברו על הטכנולוגיה הזו שנים היא עדיין מרגישה בוסרית מאוד, והחוויות בה מרגישות כמו דמואים טכנולוגיים ולא כמו תוצרים תרבותיים שיש מה להעמיק בהם. ועדיין, ברגע האמת, כשאמזון בישר לי שאפשר להזמין- הוצאתי את ה-2000 שקל ורכשתי לעצמי מציאות אחרת.

האמת? אני לא מתחרט. למרות שה-PlayStation VR היא הנחותה מכל ערכות ה-VR ה"רציניות", היא עדיין מספקת. יש בה משחקים חמודים מאוד, לצד חוויות מעט מטופשות אבל עדיין מהנות (בטמן ארקהאם VR, אני מסתכל עליך!). אני אמנם לא מוצא יותר מדי זמן לשחק בה, אבל אחת לכמה לילות, אחרי שהתינוקת הולכת לישון, אני מרכיב את המשקפיים האלה ובורח קצת לעולמות אחרים.

לא תאמינו מה קצת Rez Infinite יכול לעשות לנפש אחרי יום מחורבן ומעייף במיוחד. רק זה שווה את מחיר הכניסה.

השנה ש(לפני) ה-Nintendo Switch

שנת 2015 הסתיימה במותו המעציב של סאטורו איוואטה, המנכ"ל של נינטנדו. בסיכום השנה ההיא הבעתי חשש שמותו של איוואטה, כמו גם כשלונה המדהד של ה-Wii U, יכול להביא את נינטדו לחישוב נתיב מחדש. מנכ"ל חדש ונסיון להאבק ראש בראש בפלייסטיישן וב-Xbox היה עלול להוביל את החברה לוותר על הגימיקים והילדותיות שמאפיינים אותה כבר כמעט שני עשורים, ולעבור להיות יצרנית קונסולות יותר מסורתית. עוד סוני / מיקרוסופט לאוסף.

לשמחתי, חשיפת ה-Nintendo Switch הוכיחה שזה עדיין לא המצב. נינטדו בחרה שוב בגימיק: קונסולה שהיא בעצם טאבלט עם תחנת עגינה לטלוויזיה, והופכת בשניה מקונסולה נייחת לקונסולה ניידת. על פי השמועות וההדלפות המפרט הולך להיות חלש מהמפרט של הפלייסטיישן 4 או ה-Xbox One הבסיסיות. החזאי מבשר על מבול של בדיחות "לקחו שתי קונסולות Wii U והדביקו אותן בסלוטייפ" שעומד לשטוף את האינטרנט במרץ.

ה-Switch מגניבה אותי לגמרי. לאחרונה מצאתי את עצמי מוותר על גירסת ה-PS4 של Stardew Valley רק בגלל שיש שמועה שהמשחק הזה הולך להגיע גם ל-Switch. היכולת לשחק אותו גם על הטלוויזיה וגם במיטה (וגם בשירותים. וגם בעבודה) נראית לי אידיאלית לסוג המשחק הזה. ולמעשה, לכל סוג אחר של משחק.

אז כן, בשביל להנות מההברקה החדשה של נינטנדו צריך לוותר על כח חישוב (אלא אם כן השמועות יתבררו כלא נכונות וזו תהיה קונסולה עוצמתית. לא נראה לי), אבל בתכל'ס, זו נינטנדו, וממתי עוצמה חישובית היתה בכלל פקטור בקונסולות של החברה הזו? תנו לי מריו, זלדה, ספלאטון ואולי איזה מטרויד חדש – ותנו לי לקחת את כל אלה איתי למיטה, ואני אהיה מרוצה. לא ככה, סוטים!