בשנה-שנתיים האחרונות אני מוצא שיש לי סבלנות הולכת ופוחתת למשחקים. אם פעם הייתי נחוש לסיים כל משחק שקניתי, ויהי מה, היום לעיתים קרובות אני מגיע למסקנה שיש לי דברים יותר טובים לעשות מאשר להילחם בבאגים או בעיצוב שלבים דפוק.
על Gears of War וויתרתי אחרי שנמחקו לי כל הסייבים. 20% לתוך Far Cry 2 נתקלתי בבאג שלא אפשר לי לסיים משימה כלשהי, וגם אותו השארתי בצד. אני כעת בשלב החמישי של Mirror's Edge, ואחרי שנפלתי בפעם ה-36 לתהום כלשהי, לא בטוח בכלל שאחזור גם אליו. אפילו GTA 4 גורם לי לכבות את ה-Xbox בתסכול פעם אחר פעם (או לחילופין, ללכת לנגן איזה שיר ב-Rock Band). כי באמת, להיפסל בשניה האחרונה של המשימה ולעשות את כולה מחדש (כולל הנסיעה – גרר), רק כי אחד משלושת החברים ש"עזרו" לי במשימה החליט למות, או כי השליטה הלא נוחה גרמה לי לרסק את המסוק על הקרקע – זה ממש לא לעניין.
על GTA 4 כנראה לא אוותר, כי יש בו יותר מדי דברים טובים מכדי שאוכל לעשות זאת, אבל אני תוהה אם זה הפתיל שלי שנהיה קצר יותר, או שהמשחקים נהיו יותר מעצבנים. כנראה שהאופציה הראשונה. ובכל זאת, ממש בא לי עכשיו איזה Half Life 2 או Call of Duty שאפשר פשוט "לזרום" איתם לעבר כתוביות הסיום. וזה לא שאילו משחקים לא מאתגרים – הם פשוט עוצבו כך שלא יגרמו לכם לכעוס על המשחק, אלא רק על עצמכם. אם אתם נכשלים, זה כי אתם לא מספיק טובים. כמה ניסיונות נוספים ובסוף תצליחו. ויש בהם Quick-save, אז אתם יכולים לשחק רק בקטע הקשה עוד פעם, ולא בכל השלב שקדם לו.
אני מקווה ש-2009 עוד תוליד משחקים שהם לשם שינוי, נו, פשוט כיפיים.
10 במאי, 2009 בשעה 22:40
אמן.
אולי אפשר לחלק את זה בין משחקים שעוצבו כדי להיות דומים לסרטים ובין משחקים שעדיין מנסים לתת לך את חווית המשחק של שנות השמונים.
10 במאי, 2009 בשעה 22:51
HL2
אמן ואמן.
10 במאי, 2009 בשעה 23:05
לדעתי (וזו רק דעתי) – אחת הבעיות היא שלמרות שהמשחקים נעשו יותר ויותר גדולים ומורכבים, בסך הכול רובם מתחילים לחזור על עצמם בשלב מסוים. רוב המשחקים שמצליחים לדלג מעל המשוכה הזו הם באמת ישנים יותר : ריימן 2 (אין שני שלבים דומים), סוניק 2, הרבה מאוד קווסטים ובטח הייתי יכול לרשום עוד כמה אם לא הייתי כל כך עייף 💡
11 במאי, 2009 בשעה 1:00
ואנשים לא מבינים למה אני כל פעם חוזר ל-Doom.
11 במאי, 2009 בשעה 12:09
קוראים לתהליך הזה שאתה חווה הזדקנות. היא מתאפיינת בחוסר סבלנות למשחקים שמצליחים לתסכל אותך כי הם קשים מידי, בתירוץ ש"יש לי דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלי מאשר לשחק" (ואז ללכת לסיבוב או שניים בGeometry Wars או peggle או משהו בסגנון ולגלות ששרפת כמה שעות טובות על זה).
משחקים מתסכלים ברמת הקושי שלהם תמיד היו. תסתכל על מגה-מן (החל מהראשון ועד 9 שיצא לא מזמן): כל המטרה של המשחק זה להכשיל אותך עם דברים הכי לא צפויים כדי שתצטרך להתחיל מחדש בתסכול. מרצפות שנעלמות בלי התראה? בורות שברגע שתקפוץ מעליהם יצא איזה יצור ויפיל אותך פנימה? אחרי דברים כאלו GTA4 נראה מאד ידידותי.
ואגב, אם היית משחק על COD4 רק ברמת Veteran אז בחיים לא היית זורם לכתוביות הסיום. 99% שהיית נוטש את המשחק באמצע מרוב תסכול ולא משנה כמה הוא מעולה, כי ברמה הזו המשחק פשוט שבור בצורה נוראית (ואגב, אין בו quick save למיטב זכרוני)
11 במאי, 2009 בשעה 18:46
גיא – אתה צודק, אין ספק שאין לי כיום כבר סבלנות למשחקים ישנים. מהסוג שיש בהם "חיים" ואתה חייב להתחיל את הכל מהתחלה אם הם נגמרו לך.
לגבי Call of Duty 4 – רמות הקושי הגבוהות ביותר במשחקים נבנו כדי לאתגר את השחקנים הכי טובים ולא למי שרוצה ליהנות בפעם הראשונה. אני שיחקתי ברמה השלישית מתוך ארבע (לא זוכר איך קראו לזה) והיו מספר קטעים מתסכלים, אבל רוב המשחק היה פשוט כיפי. ונכון, אין בו quick save, אבל ה-checkpoints שלו נוטים להיות קרובים מספיק על מנת שזה לא יפריע מאוד.
13 במאי, 2009 בשעה 21:46
בכל מקרה – אם עוד לא ניסתם, אז you have to burn the rope הוא משחקון שיש לו מילה בעניין :
http://www.mazapan.se/games/BurnTheRope.php
14 במאי, 2009 בשעה 12:40
דורון, הייתי בטוח שכבר דיברנו על הנושא הזה. עידן, אתה לא כבר כתבת על זה פעם?
15 במאי, 2009 בשעה 0:47
עידו – דיברנו על זה פעם בתגובות לפוסט הזה:
http://idanz.blogli.co.il/archives/639