כולנו מכירים את סינדרום האלבום השני. גם אם לא שמענו את השם, כולנו חווינו אכזבות מהאלבום השני של להקה עם אלבום ראשון גאוני, חוסר היכולת של במאי שעשה סרט מדהים לשחזר את ההצלחה שלו וספר פושר מאת סופר שהדהים אותנו לחלוטין בסיבוב הראשון שלו. התופעה הזאת לא פוסחת, כמובן, גם על משחקי מחשב, ובמקרים מסויימים היא ממש צפויה מראש. קחו משחקים כמו FTL, למשל. המשחק הזה הוא ברק שנכלא בבקבוק. תופעה  ייחודית שאין שום דבר שדומה לה ונוצרה משילוב מאוד מיוחד של נסיבות. אין שום סיכוי שהמשחק השני של המפתחים שלו יהיה טוב באותה המידה, נכון?

או לפחות, ככה חשבתי לפני כ- 30 40 50 שעות משחק.

Into the Breach הוא מה שקורה כשהאסתטיקה של FTL פוגשת את Pacific Rim עם קצת תיבול של ״לקום אתמול בבוקר״. מפלצות ענק, שנקראות Vek, תוקפות שרשרת איים עם כמה עשרות אלפי תושבים, והאיים האלה הם כל מה שעומד בפני השתלטות של המפלצות על העולם כולו. במטרה לבלום את ההתקפה, קבוצה של טייסים מקווי זמן מקבילים צריכים לנצל כהלכה את היכולות של ה- Mechs הענקיים שעומדים לרשותם. נשמע קצת כמו XCOM? כי אם כן, אתם יכולים להתחיל להבין את האובססיה שלי עם המשחק הזה.

כמו XCOM, גם Into the Breach משוחק בתורות על רשת דו-ממדית.  אבל בניגוד ל- XCOM, מערכה שלמה מההתחלה ועד הסוף תיקח לכם, במקרה שאתם ממש מגיעים לסופה, בערך שעתיים. עוד הבדל מהותי בין המשחקים הוא שברשת של Into the Breach לא מסתירים מכם שום מידע. הרשת היא רשת של 8 על 8 משבצות, כולן גלויות עבורכם מההתחלה, ואתם יודעים בדיוק איזה מהלכים המפלצות הולכות לעשות בתור שלהן. מכיוון שהרבה מכלי הנשק שלכם מסוגלים לא רק לגרום נזק ישיר למפלצות, אלא להזיז אותן למקום מסוים – אתם לא חייבים תמיד להרוג את המפלצות בעצמכם, ואם תזיזו אותם למקומות הנכונים אתם יכולים למנוע מהמפלצות לגרום נזק עם ההתקפות שלהן. או, אם אתם מוצלחים – תוכלו לגרום למפלצות לתקוף זו את זה, ובכך לעשות עבורכם את העבודה.

מעבר לכך שלכל מפלצת יש את היכולות המיוחדות ותבניות ההתקפה שלה, לרשותכם עומדים עשרה צוותים שונים – כל אחד עם רובוטים, יכולות מיוחדות וכלי נשק משלו. כלי הנשק של הרובוטים שלכם אמנם עשויים להשתנות במהלך המשחק, אבל בערבון מוגבל – סביר להניח שכלי הנשק ההתחלתיים של הרובוטים שלכם ילוו אתכם במהלך רוב המשחק וישפיעו על כל האסטרטגיה שלכם. וכאן אנחנו מגיעים לסיבה שבגללה אני כל כך אוהב את המשחק הזה. זוכרים שאמרתי על XCOM 2 שהכיף הגדול בו הוא לגלות איך אפשר להרכיב את הצעצועים שהוא מחלק לכם בצורה האופטימלית? אז זה בדיוק מה שקורה כאן – ומעבר בין צוותים שונים של רובוטים מחליף לכם את כל הצעצועים ומכריח אתכם לחשוב מחדש על האסטרטגיות הכי בסיסיות שלכם.

יש פה, כמובן, מגבלה. עושר האפשרויות ב- Into the Breach הוא בסופו של דבר לא עושר האפשרויות של XCOM 2. יש לו בסך הכל עשרה צוותים עם כמות מאוד מוגבלת של יכולות מיוחדות לרובוטים בכל צוות. גם העובדה שהצוות העשירי הוא צוות "Custom״ שאתם יכולים להרכיב מערבוב של רובוטים מצוותים שונים לא משפיעה במיוחד על עושר האפשרויות הזה – בסופו של דבר יש לא-מעט רובוטים שכשמוציאים אותם מהצוות שלהם הם או מפסיקים להיות אפקטיביים, או לא יוצרים אף אסטרטגיה חדשה ומעניינת במשחק. בגלל המגבלה הזו, אין הרבה סיכוי שאני אמצא את עצמי משחק ב- Into the Breach עוד 200 או 300 שעות, כפי שקרה עם XCOM 2.

אבל מצד שני, גם 50 או 60 שעות זה לא מעט. וזו הרמה ש- Into the Breach מכוון אליה. הוא XCOM-לייט. הקמפיין האסטרטגי יותר רזה, מספר היכולות המיוחדות שאפשר להפעיל בזמן קרבות הוא קטן יותר. הכל ממוקד ומהודק יותר. ובתוך המגבלות האלה – Into the Breach פורח. הוא מציע לכם המון תחכום אסטרטגי, המון אפשרויות להרגיש חכמים, וכמובן, כמויות מכובדות של תסכול ועצבים, אבל היי, זה חלק מהז׳אנר.

אז לא, Into the Breach הוא מאוד לא FTL. מתחת לפני השטח, שמכילים גרפיקה דומה ומוזיקה (נהדרת) שהולחנה ע״י אותו המלחין, יש משחק בז׳אנר שונה עם דינמיקה חדשה. ובדרכו, הוא מצויין לא-פחות מ- FTL. אולי אפילו יותר. לא יודע. דברו איתי אחרי עוד כמה עשרות שעת משחק בשניהם.