האמת, זה היה אבוד מההתחלה. 2017 הייתה שנה כל כך מדהימה למשחקי וידאו והיה ברור ש-2018 תפסיד בהשוואה הזו. בעיקר בגזרת ה-AAA, שם בקושי היו משחקים שעניינו אותי (לידיעת הקוראים EA, יוביסופט, ורוקסטאר: sorry not sorry). נכון, ספיידר-מן היה מגניב וכיפי, ול-God of War היה בימוי מדהים וקרבות מוצלחים, אבל אפילו הם לא התקרבו מבחינתי ל-Horizon או Persona 5.

משחקי אינדי, לעומת זאת, ממש הפגיזו השנה. ובאופן עקבי. כמעט כל חודש הופיע משום מקום איזה משחק חדש ומקורי, והם הצליחו להפתיע אותי שוב ושוב. אז בואו נדחוף לרגע אצבעות לאוזניים, נעצום את העיניים ונעמיד פנים שהמפיצות הגדולות לא קיימות. הנה סיכום שנה שכולו אינדי.

Celeste

המשחק הזה יצא בינואר, ואחרי שסיימתי אותו הכרזתי שאני אהיה מופתע אם הוא לא יהיה משחק השנה שלי. אני הייתי מהאנשים שמאוד נהנו מ-Super Meat Boy, ו-Celeste לקח את המכניקה הבסיסית ורמת האתגר שלו, הוסיף טוויסט מעניין, ושיפר בכל מובן אפשרי. עיצוב שלבים. מכניקות סביבתיות מגניבות. אתגרים אופציונליים הרבה יותר מוצלחים, עם כמה רמות שונות למטורפים האמיתיים. וכמובן: פאי תותים לקינוח.

אבל כל זה בכלל משני – מה שעושה את המשחק הזה באמת מדהים זה שהוא לוקח נושא כבד כמו התמודדות עם חרדה ובונה סביבו סיפור אישי ואשכרה מרגש. ואז, כמו שמעט מדי משחקים עושים טוב, משתמש בכל האלמנטים כדי להעביר את התחושה הזו: המכניקה, העיצוב, הפסקול הגאוני של לנה ריין. יש כמה רגעים ב-Celeste שמצליחים להעביר רגש מסוים בצורה שכמעט ולא ראיתי במשחקים. וכל זה במשחק שהתחיל את דרכו ב-game jam של קונסולת רטרו פיקטיבית.

(אגב, אם זה נשמע לכם מעניין אבל רמת הקושי מפחידה אתכם – לגיטימי לחלוטין! – שימו לב שיש תפריט accessibility שנותן להפוך את המשחק לקל יותר בכל מיני דרכים)

GRIS

יש משהו פואטי בזה שמשחק השנה שלי יצא בינואר, ומקום שני בדצמבר. למעשה הסיפור כאן הוא בדיוק הפוך מ-Celeste: כשהתחלנו לדבר על סיכומי שנה, היו לי שני נושאים ברורים, ולא היה לי מושג מה לשים בדבר השלישי; GRIS פתר לי את ההתלבטות.

GRIS הוא לא רק אחד המשחקים הכי יפים ששיחקתי אי פעם, הוא אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיי נקודה. זו הייתה הפעם הראשונה שאני עוצר באמצע משחק כדי לקחת screenshot לא כי קרה משהו מצחיק או מוזר, אלא כי היה מסך ממש מרהיב שרציתי לצלם. זו גם הייתה הפעם השניה. והשלישית. בסוף אחרי סינון יצאתי עם 12 תמונות ש-3 מתוכן גם נכנסו לספריית ה-wallpapers על המחשב שלי.

בנוסף לאמנות המדהימה יש לו גם סיפור נחמד על אבל והתגברות על צער, שליטה פשוטה בלי שום סכנה ובלי יותר מדי אתגר, ובאופן כללי אווירה מאוד זן. אבל בעיקר, תשמעו, הוא מה זה יפה.

מכניקות מקוריות

אחד הדברים הנחמדים באינדים הוא שהם לא צריכים למכור 10 מיליון עותקים ולכן הם יכולים להיות ממש מקוריים, מוזרים ומפתיעים. 2018 הייתה תצוגה מצוינת של היתרון הזה.

Yoku's Island Express הוא משחק Metroidvania עם מכניקה של פינבול. Minit הוא משחק זלדה קלאסי, רק שאחרי 60 שניות בדיוק נפסלים ומתחילים מחדש. Return of the Obra Dinn הוא חידת היגיון אינטראקטיבית אחת גדולה. Donut County נותן לכם לשלוט בחור ענק באדמה. ב-CrossCode יש פארקור איזומטרי, Moss דורש שיתוף פעולה בין השחקן לדמות בתוך המשחק, ועוד ועוד. וכן זיירמן, גם Beat Saber נכנס לרשימה. וכולם משחקים מצוינים! זה פשוט כיף לראות כמה אנשים מצליחים לחדש ולגוון.

ומצד שני…

בזמן שהרבה מהמשחקים שיוצאים הם חדשניים ומעניינים, יש גם נטייה מאוד חזקה לרדוף אחרי טרנדים. זה לא חדש וכנראה לא הולך לשום מקום, אבל בשנה-שנתיים האחרונות זה ביאס אותי אישית במיוחד. אני מצליח להתאכזב כל פעם מחדש כשאני שומע על משחק חדש ומגניב שיצא, ונראה כיפי ומוצלח והכל – ואז מגלה שזה עוד roguelike או soulslike.

כבר התלוננתי לא מעט בעבר על משחקים שמענישים יותר מדי על טעויות, אבל נראה שאני במיעוט וזה רק נהיה יותר גרוע עם הזמן. ממש החודש יצאו 3 משחקים כאלה: Ashen, Below ו-Hades. והכי גרוע – אני כן אוהב משחקים מאתגרים, וזה אלמנט מרכזי בז'אנרים האלה. אז איכשהו תמיד אני מוצא את עצמי מנסה אותם בסופו של דבר, באיזה מבצע סטים או משהו, למרות שאני יודע שזה ייגמר רע. והפלא ופלא – זה נגמר רע! ובכן, חוץ מ-Dead Cells.

אפילוג

השנה אולי נגמרה אבל סיכומי השנה שלנו עוד לא! הצטרפו אלינו ביום ראשון (6.1, אממ, 2019!) ב-9 בערב להנגאאוט סיכום שנה כמיטב המסורת, עם עוד הרבה משחקים, דיונים, וכמובן שטויות אקראיות.