על Auditorium שמעתי לראשונה לפני חצי שנה, ומיד חשבתי שמדובר ברעיון מגניב בטירוף. ובכל זאת, היה קשה לי להתגבר על מה שבעלי האתר שמכיל את Auditorium מבקשים ממני לעשות: לשלם 11 דולר על משחק פלאש. זה היה קשה, אבל בסופו של דבר החלטתי שהתלהבתי מהדמו מספיק בשביל להרגיש רע אם אני לא אנסה אותו בכל זאת. אז קניתי את Auditorium.

Auditorium הוא משחק פאזלים עם מכניקה פשוטה בבסיסה: בכל מסך יש לכם נקודה שבוקעת ממנה כמות מסויימת של קרני אור. כמו כן, ניתנים לכם מספר כלים ("מסיט שמאלה", "מסיט ימינה", "מושך", וכו' ) שאתם יכולים למקם על המסך ולקבוע את רדיוס ההשפעה שלהם, ומיכלים שאליהם קרני האור צריכות להגיע. ברגע שתייצרו אספקת אור רציפה מספיק לכל המיכלים שנמצאים על המסך, תעברו למסך הבא.

המכניקה הזו, כמו בכל משחק פאזלים טוב, מסתבכת במהירות: Auditorium מחולק ל- 15 עולמות, שכל אחד מהם מציג קונספט חדש: אפשרות להאיץ את קרני האור, להדוף אותן, או לצבוע אותן במגוון צבעים. החידות הראשונות בכל עולם כזה הן בדרך כלל פשוטות – שימוש די טריוויאלי בקונספט החדש שהעולם הזה הציג לכם. אבל בשלבים המאוחרים של כל עולם תצטרכו לשלב את כל הידע והכישורים שצברתם עד עכשיו כדי להגיע לפתרון מוצלח.

בסך הכל, ההתנהגות הזו אופיינית לכל משחק פאזלים שמכבד את עצמו. מה שכל כך מוצלח ב- Auditorium הוא שבניגוד לכל משחק פאזלים אחר שיצא לי לשחק בו, ב- Auditorium יש הרגשה שלכל פאזל יש יותר מפתרון אפשרי אחד. בזמן כל המשחק ב- Auditorium, כל הזמן הגעתי למצבים בהם מילימטרים ספורים מפרידים בין קרן האור שהסטתי ליעד שלה, ואם אני רק אשחק קצת עם הכלים שמיקמתי על הלוח – אני אוכל להגיע לפתרון אפשרי לבעיה, גם אם זה לא בדיוק הפתרון שיוצרי המשחק חשבו עליו. אווירת ה"לעזאזל, אני כל כך קרוב…" היא משהו שלא מצאתי כמעט באף משחק פאזלים אחר, שבדרך כלל מסתמכים על הברקה של רגע אחד, ועד אז אני אפילו לא מתקרב למשהו שעשוי להיות הפתרון.

כל זה עטוף בעיצוב מינימליסטי, אבל יפה, ובמוזיקה נעימה לאוזן. לפעמים נראה שהמשחק לוקח את עצמו קצת בדרמטיות מדי, אבל אחרי זמן קצר זה כבר מפסיק להפריע. 15 ה"עולמות" של המשחק מוסיפים מספיק גיוון בשביל למנוע מהמשחק לשעמם (והאפשרות לדלג על מסכים שאתם נתקעים בהם ולחזור אליהם אחר כך בהחלט עוזרת), ובסך הכל, עושה רושם שהמשחק שווה את הכסף שהוצאתי עליו (11 דולר זה כנראה קצת יותר מדי למשחק הזה, אבל עדיין לא מדובר בסכום מוגזם מדי).

יש רק מספר זעום של בעיות ב- Auditorium. החמורה שבהן היא שהיתרון הגדול ביותר של המשחק הוא גם המקור לחסרון הגדול ביותר שלו. העובדה שלפעמים שינוי רדיוס ההשפעה של כלי מסוים במילימטרים בודדים יכולה להוות הבדל בין ניצחון להפסד גורמת לשחקן לפעמים לבזבז זמן ארוך במיוחד בניסיון לגרום לנתיב-פעולה מסוים לעבוד, גם אם הוא אבוד מראש – מכיוון שאי אפשר לקבל שום אינדיקציה לכך שהדרך בה אנחנו מנסים לפתור את המסך היא בלתי אפשרית לחלוטין. הבעיה הקלילה יותר היא שהממשק שלו קצת מעצבן, ולפעמים המשחק "ננעל" על כלי אחר מזה שאתם חושבים שננעלתם עליו (ולכן מרחיב את הרדיוס או משנה את המיקום של הכלי הלא-נכון).

חוץ מזה, בתור משחק פלאש, קצת ציפיתי להיות מסוגל לשחק בו מכל מחשב – אבל נראה ש- Auditorium הוא מספיק תובעני בשביל לעבוד ב"קפיצות" על רוב המחשבים שהם לא שלי, אלא אם אני מוריד אותו לרמת הפירוט הגרפית הנמוכה ביותר. וזה חבל.

אבל בסופו של דבר, לרוב האנשים תהיה בעיה עם הקונספט שמצפים מהם להוציא כסף על משחק פלאש. זה פשוט משהו שרובנו לא ממש נוהגים לעשות. ובכל זאת, אם לא אכפת לכם לדלג מעל המשוכה הזאת, Auditorium הוא בחירה מאוד מוצלחת, גם אם קצת יקרה מדי.