אחרי מסיבת ה-Rock Band\Guitar Hero שערכתי אתמול – לפניכם המסקנות לגבי Guitar Hero 5.

הדבר הכי טוב במשחק הוא מצב ה-Party. סוף סוף המפתחים הצליחו לקלוע בדיוק לדרך שבה מסיבות Guitar Hero צריכות להתנהל. כל השירים פתוחים מהתחלה, כל אחד יכול להצטרף ולצאת בכל שלב ולשנות את רמת הקושי שלו מבלי להשפיע על אף אחד אחר, והשירים רצים אחד אחרי השני, מבלי ההפסקות המעיקות שבהן דנים: “טוב, מה בא לכם עכשיו? את זה אתה יודע לשיר?” וכו’. החסרון היחידי הוא שהאלמנט המשחקי קצת הולך לאיבוד – אי אפשר להיפסל, ולא מצילים אחד את השני מכשלונות. זה קצת פוגע במתח ובהתלהבות, אבל אני מוותר על כך בשמחה לטובת האפשרות ללכת לפתוח למישהו את הדלת מבלי שהאחרים יצטרכו להפסיק לשחק כדי לא להיפסל.

את מצב הקריירה אני פחות מחבב. אני לא יודע כמה אנשים משחקים בו עם להקה שלמה, אך בתור אחד שמשחק בו לבד – העדפתי בהרבה את הפשטות של Guitar Hero: Metallica, שעוקב בנפרד אחרי ההתקדמות שלכם עם כל כלי נגינה, וגם סידור השירים הוא ברמת קושי עולה לפי הכלי בו בחרתי לנגן. ב-Guitar Hero 5, לעומת זאת, אם אני רוצה לנגן לפעמים בתופים ולפעמים בגיטרה, קשה לי לעקוב אחרי מה כבר ניגנתי ובאיזה כלי. אמנם אותה בעיה קיימת גם ב-Rock Band 2, אבל למשחק שנקרא “להקת רוק” יותר קשה לי לבוא בטענות על להקתיות-יתר.

מבחינת מבחר השירים – ב-Playlist שיצרתי למסיבה אתמול ספרתי בערך 17 מתוך 85 שירים שהם פחות או יותר מוכרים. מתוכם Plug In Baby, Smells Like Teen Spirit, Sultans of Swing וכמובן Play That Funky Music (White Boy) הם החביבים עליי. עוד לא הספקתי לנגן בכל השירים במשחק, אך בינתיים הייתי מגדיר את המצע בתור סביר-אך-לא-מזהיר.

לסיכום, Guitar Hero 5 הוא משחק מוצלח. אין פה שום דבר שיזעזע את עולמכם, אבל אם השירים מוצאים חן בעיניכם הוא שווה את מחירו ב-ebay (אני מצאתי ב-40$ כולל משלוח, אבל בלי התלוש ל-GH: Van Halen). אם רק היה אפשר לשחק במצב ה-Party עם כל שירי ה-Rock Band שלי, המצב בכלל היה נהדר.