Brutal Legend הוא אחד המשחקים הבודדים שקניתי השנה במחיר מלא. זה לא שאני גרופי של טים שייפר (את Psychonauts חצי אהבתי וחצי שנאתי), אבל הדמו של Brutal Legend הקסים אותי, כך שאצתי והזמנתי אותו ב-Pre Order מהונג קונג. הגרסה האסייאתית עולה 50$, שזה 10$ פחות מהמחיר הרגיל (Region Free, אם תהיתם).

העולם של Brutal Legend כל כך מתוק שבא לי לתת לו חיבוק וצביטה בלחיים. הוא מבוסס, ואת ההשערה הזו בדקתי בדיוק ב-0 מקומות, על עולמו הפנימי של ג’ק בלאק. אם תביטו לרגע בקליפ Tribute של הצמד Tenacious D, המורכב מג’ק בלאק ובחור שמנמן באותה מידה אך ידוע פחות, תבינו על מה אני מדבר. זה עולם אפל-לכאורה שבו יש שדים וגיבורים, הנלחמים זה בזה באמצעות הנשק האולטימטיבי: מוסיקת מטאל.

נכון שזה סימפטי? טים שייפר ו-Double Fine הלכו עם הרעיון הזה לקצה. ג’ק בלאק הוא כוכב המשחק, כמובן, והוא משחק את דמותו של אדי, פועל במה שמאס בהתמסחרות של המטאל המודרני ומוצא את עצמו בעולם קדום שבו סולו גיטרה יכול להעלות קיפודים באש. שוב, אם צפיתם בסרט כלשהו של ג’ק בלאק (נגיד, “רוק בבית הספר”), תראו שהוא משחק את אותה דמות בדיוק. אוהבים אותו? כנראה שגם תאהבו את Brutal Legend.

כיאה לרוח התקופה, המשחק מציג עולם פתוח, GTA-סטייל. נהניתי מהאלמנט הזה במשחק. זה משחרר לנסוע באוטו ברחבי המקום, להאזין למוסיקת מטאל נהדרת, לבצע משימות ולגלות סודות והפתעות כאלו ואחרות. כן, יש אוסף קבוע של משימות משניות, אבל זה לא הפריע לי במיוחד. מצאתי שהעולם של Brutal Legend מספיק מעניין כדי לחקור ולהסתובב בו זמן לא קצר מבלי להשתעמם.

עם זאת, עיקר הדברים נמצא במסלול העלילה המרכזית. המשחק מציג שילוב מעניין של אלמנטי פעולה, נהיגה ואסטרטגיה. קטעי האקשן סטנדרטיים למדי, אך חביבים: קשה לי שלא לחבב משחק שבו אני יכול לנגן סולו גיטרה שממיס לאוייבים את הפנים, ולאחר מכן ג’ק בלאק אומר משהו בסגנון “נשארו לכם קצת פנים על החולצה”. הכי אהבתי את קטעי הנהיגה שבהם בורחים מאויבים בעוד העולם מסביב מתפורר – כנראה שפחד ומהירות זה שילוב מנצח.

על עניין האסטרטגיה צריך להרחיב. מעולם לא אהבתי משחקי אסטרטגיה, וקצת חששתי כשהצד הזה של Brutal Legend חשף את עצמו. אני מדבר פה על RTS של ממש. בסיס הבית הוא הבמה שלכם, המשאב הוא מעריצים והיחידות הן דברים כמו Head-bangers עם שיער ארוך ופועלי במה בריונים הכורעים תחת הכובד של מגברים עצומים.

על מנת שיהיה לכם קל יותר לנהל את שדה הקרב, אדי יכול לפרוש כנפיים בזמן קרבות הבמה, לקבל תמונה טובה יותר של הנעשה ואף להגיע בזריזות ממקום למקום. זה אומר שבזמן הקרב עליכם לזכור לייצר יחידות, להוביל את הצבא שלכם ממקום למקום, ולהילחם ביחד איתו היכן שזה נדרש. בתור מישהו שאין לו מושג במשחקי RTS, היה לי קצת קשה להתרגל לסיפור הזה.

אחרי קרב או שניים כבר התחלתי ליהנות. קרבות הבמה של Brutal Legend (לפחות במשחק היחיד, לא ניסיתי את ה-Multiplayer) מתרחשים על שטחים לא נרחבים מדי, כך שקל יחסית להגיע לאזורים ה”חמים” ולהשתתף באקשן. זה הרבה יותר כיף לחוות את הקרב מלמטה, ולנסות את אפשרויות ה-Double Team השונות שיש עם היחידות שלכם (למשל, Mosh Pit עם ה-Head-bangers מאוד יעיל נגד חי”ר).

האלמנט האסטרטגי נותר די בסיסי. ניסיון לתת הוראות שונות ליחידות שונות בצבא הוא אפשרי, אך די קשה לביצוע מבחינת הממשק, כך שרוב הזמן כל הצבא שלי היה במקום אחד. ממש רציתי במצבים מסויימים שיחידות שטובות בהגנה יישארו בהגנה ויחידות שטובות בהתקפה יתקפו, אבל זה לא ממש עבד. הטקטיקה היחידה שהפעלתי פה ושם היא לשלוח את כל הצבא למקום אחד, ולהילחם לבדי (או עם יחידה ב-Double Team) במקום אחר.

זה לא הטריד אותי יותר מדי, כי בכל זאת, אני יותר בעניין של אקשן מאשר אסטרטגיה. אז מבחינתי – לייצר המון יחידות ולהילחם ביחד איתן בקרב בקנה מידה גדול זה כיף. קרב מוחות? לא תודה.

עוד לזכותו של Brutal Legend היא הכתיבה המצויינת שמלווה לא מעט קטעי קישור משעשעים. העלילה מעניינת, הדמויות מקסימות וההומור כלבבי. לא מספיק משחקים משתמשים בשירים על מנת להעצים את האפקט של קטעי הקישור (כרגע אני רק מצליח להיזכר בפתיחה של Prey עם השיר Don’t Fear the Reaper), ו-Brutal Legend עושה זאת נפלא – במיוחד בקטע חזק אחד לקראת סוף המשחק שאותו מלווה שיר של אוזי אוסבורן (המלך). דמותו העילגת של אוזי, אגב, מופיעה במהלך המשחק.

כל הסיפור נמשך 8-9 שעות, וזה אורך אופטימלי מבחינתי. בינינו, למי מעל גיל 25 יש עדיין כוח למשחקים ארוכים? מומלץ בחום לחובבי מטאל במיוחד, ולחובבי הנאה באופן כללי.