אחרי שבשנת 2020 התרשמתי מכמה שנראה שהבעיות הגדולות של 2020 די דילגו על תעשיית הגיימינג, נראה שהג'יפה הגלובלית השיגה אותנו בסופו של דבר ב- 2021. לפחות מבחינתי – רוב 2021 הוקדשה למשחק בדברים שיצאו לפני שנת 2021. ובכל זאת, למצוא 3 דברים שאהבתי מאוד השנה זו משימה שאני יכול לעמוד בה ממש בקלות.
DEATHLOOP
DEATHLOOP נחת בערך 4 שניות אחרי שסיימתי להתאכזב מ- 12 Minutes, והיה כל מה שיכולתי לבקש אחרי הפיאסקו ההוא: ארגז צעצועים עם המון סודות שאפשר לגלות, שממוקם בתוך פאזל לולאת-זמן שעניין אותי לחקור. האקשן היה כיפי, עיצוב השלבים נהדר, הוא היה מסוגנן ומעניין ועם מצב מרובה-משתתפים ששידרג את חווית המשחק הרגילה בלי לגזול ממנה שום דבר.
הוא לא היה מושלם – עופר קצת דיבר ב״גיימפוד״ על העלות הגבוהה שיש לכשלונות במשחק בשלבים הראשונים שלו, ואני דיברתי בכמה הזדמנויות על איך העלילה שלו, למרות התחלה ואמצע מוצלחים, מסתיימת בקשקוש לא-מספק. הוא גם הכי פחות "Immersive Sim" והכי הרבה משחק אקשן מבין כל ה- Immersive Sims האחרים שיצא לי לשחק בהם. אבל התמהיל הזה הוא בדיוק מה שלא ידעתי שאני צריך בתקופה שבה אף משחק חדש לא הצליח למשוך את תשומת הלב שלי. נהניתי מאוד לצלול לתוך העולם שלו, לשחק איתו ועם התושבים המטורפים שלו במגוון דרכים שונות, וכשהיתה לי הזדמנות – להפריע לחברים שלי ששיחקו במשחק לעשות את אותו הדבר. יש שיגידו שזו בחירה שנויה במחלוקת, אבל הוא לגמרי משחק השנה שלי.
Back 4 Blood
בתואר ״המשחק שמופיע ברשימה הזאת ושיחקתי בו הכי מעט אבל רציתי לשחק בו הרבה יותר״ זוכה Left 4 Dead 3 Back 4 Blood, משחק קציצת הזומבים הקואופרטיבי החדש.
מאז Left 4 Dead לא מצאתי ממש משהו שישחזר את החוויה של חיסול זומבים בחברותא שהמשחק ההוא העניק לנו. רציתי לתת את אותה כמות של אהבה ל- Evolve, אבל הוא לא החזיר לי את האהבה הזו. היו לי פה ושם קפיצות לכמה משחקים מרובי-משתתפים קבוצתיים, והם היו נחמדים, אבל הם לא היו Left 4 Dead.
גם Back 4 Blood הוא לא Left 4 Dead. לא ממש באשמתו – עד כמה שאני ארצה להכחיש את זה, כולנו התקדמנו יותר מדי בחיים בשביל להצליח לשחק באופן קבוע פעמיים בשבוע, ומדי פעם לכנס 8 מאתנו בבית אחד בשביל לארגן משחקי Versus במשך כמה שעות. אבל הוא הכי קרוב שמשחק בימינו יכול להגיע בניסיון לשחזר את החוויה, והוא מלא בשדרוגים ושיפורים בהשוואה למשחק המיתולוגי שגם אם לא ממש אהבתי אותם בהתחלה – מוסיפים לו עומק וגיוון במשחקים חוזרים. זה כיף גדול. אני פשוט מקווה שייצא לי לשחק בו יותר.
No Man's Sky
רגע מה זה משחק מפאקינג 2016. שאפילו לא הוזכר אצלי בסיכום שנת 2016.
זה לא סוד שבניגוד לדעה הפופולרית (או לפחות, הדעה הפופולרית של האנשים שצועקים הכי חזק באינטרנט), אהבתי את No Man's Sky כבר מההשקה. אהבתי אותו מספיק בשביל להשקיע בו כמה עשרות שעות, ואז נטשתי אותו. הצצתי מדי פעם בתכני העדכונים ש- Hello Games שחררו עבורו, אבל ברוב הזמן שעבר מאז אותו המשחק הראשוני שלי איתו, לא נגעתי בו. עד השנה.
במרץ השנה Hello Games הוסיפו למשחק את מצב ה- Expeditions – מצב שמספק חווית No Man's Sky דחוסה ומהירה יותר עם מטרה מוגדרת שבסופה מקבלים כל מיני ״פרסים״ שאפשר לקחת גם לשמירות אחרות ב- No Man's Sky. זה נשמע לי מעניין, אבל לא היה לי המון זמן פנוי לנסות. ביוני השנה יצא ה- Expedition השני, וקצת אחרי שזה קרה התחילו לצוץ דיבורים לגבי הפרס שאפשר לזכות בו בסופה: הנורמנדי מ- Mass Effect, בתור ספינה שאפשר לצרף לצי שלכם. אין לי סנטימנטים עצומים ל- Mass Effect (ניסיתי לשחק בסדרה לראשונה השנה ולא התקדמתי יותר מדי), אבל זה הספיק בשביל לעורר את הסקרנות שלי.
מפה לשם – הכפלתי השנה את כמות השעות שהיו לי ב- No Man's Sky. ומעבר למשחק בכל ה- Expeditions, המצב הזה וההיכרות שהוא ערך לי עם המערכות של No Man's Sky שלא היו קיימות ב- 2016, גרם לי להשקיע עוד זמן ב- No Man's Sky גם במצב המשחק הרגיל שלו. נזכרתי כמה אני נהנה לשחק במשחק הזה. כמה הוא (רוב הזמן) חוויה מרגיעה של דילוג בין פלנטות חייזריות מוזרות. למדתי כמה אלמנט בניית הבסיסים שלו עשוי היטב. הבנתי איך האינטרקציה מרובת-המשתתפים שלו יכולה להוסיף למשחק ולא סתם לסרבל אותו ולעצבן. ואני לגמרי רואה את עצמי ממשיך לשחק בו גם לתוך 2022. לא רע עבור כלב מזדקן שכבר חשבתם שראיתם את כל הטריקים שהוא יודע לעשות.
ובצד הרע…
אקטיויז׳ן/בליזארד
אני ובליזארד כבר הרבה זמן לא משדרים על אותו הגל. בערך מאז פיאסקו ה״דורש חיבור תמידי לאינטרנט״ של דיאבלו 3 הם איבדו את מעמד הפרה הקדושה מבחינתי. ככה שבשנים האחרונות, כשנראה היה שהרבה מהמעריצים שלהם מתאכזבים שוב ושוב, הייתי די חסין בסך הכל. אי אפשר להתאכזב אם אתם מתכוננים לאכזבה, נכון MJ?!
ובכל זאת, הגיעה הנקודה שבה אמרתי ״לא, נו, אתם לא רציניים״. ביולי האחרון מחלקת האכיפה של מדינת קליפורניה ל… ארר… דיני תעסוקה – הגישה תביעה נגד אקטיוויז׳ן/בליזארד בעקבות ״מספר גדול של תלונות על הטרדות והפליות לרעה של נשים״. התלונה המלאה היתה… לא נעימה. בלשון המעטה. אבל מאז הסיפור המשיך להיות אפילו יותר גרוע. עם כל פסיק שנחשף מהסיפור הזה, מתגלה שתרבות העבודה הרעילה בממלכת בובי קוטיק אפילו יותר גרועה ממה שהייתם יכולים לחשוד.
והחלק הכי עצוב? כמה שקט הסיפור הזה בינתיים. חברות משחקים מלמלו גינוי רפה כנגד ההתנהגות הזו והמשיכו בעסקיהן עם אקטיוויז׳ן/בליזארד כאילו כלום לא קרה. גיימרים שזעמו על זה שבליזארד החלאתית הכריזה על דיאבלו לטלפונים סלולריים סירבו להתרגש כשהם שמעו סיפורים על הטרדות מיניות שהובילו להתאבדות עובדת. התגובות של אקטיוויז׳ן/בליזארד עצמה נעו במנעד רחב בין התנצלות, למשיכת כתפיים ולהכחשה מוחלטת. כבר הרבה זמן אנחנו רואים דוגמאות לעד כמה קשה לשנות את תרבות העבודה הרעילה בעולם הגיימינג, אבל למרות שנתקלנו בזה השנה בצורה יותר מרוכזת מאי פעם, הכדור ממשיך להסתובב ולא נראה שלמישהו בעמדת כוח זה מזיז יותר מדי.