אחרי שחיכיתי לו כשנתיים וחצי, BioShock 2 תפס אותי בתקופה קצת עסוקה. בכל זאת, אחרי שהשקעתי בו קצת יותר מחמש שעות משחק, רציתי להגיד עליו כמה מילים.

סיכום זריז של המילים: אני ממש מרוצה. לא ציפיתי שזה יהיה BioShock, וזה אכן לא. המשחק הראשון היה יצירת מופת בעיניי, בזכות העולם של Rapture, העלילה המרתקת שהלכה ונפרסה בפנינו עם קלטות האודיו, המוסיקה, האווירה והאקשן הייחודי. וכמובן, הרגע ההוא.

אני חושב שזה היה בלתי אפשרי לצפות מ-BioShock 2 לאותו הדבר, והוא אכן לא עושה זאת. העלילה פחות מעניינת הפעם, והסבלנות שלי לקלטות האודיו הולכת ופוחתת. העולם של Rapture דומה למשחק הקודם, ואין כאן אותה תחושה של גילוי והתפעמות שהיתה אז. הגרפיקה היא אותה גרפיקה, כלומר מרגישה בת שלוש שנים.

אבל, וזה אבל ענקי, האקשן פשוט מעולה, ומנצח את המשחק הקודם בכל פרמטר. הדבר הראשון שחשבתי לעצמי במשחק זה “וואו, אפשר להשתמש בכלי נשק ובפלאזמידים בו זמנית!” וזה רק הולך ומשתפר. הקרבות מבוססים הרבה יותר על הגנה ולכן מאפשרים לכם הרבה יותר זמן לתכנן כיצד אתם הולכים לחסל את האויבים בצורה מגניבה – מה שנשמר ב-BioShock 1 רק לקרבות מול ה-Big Daddies.

אם הרבה מהתענוג של המשחק הקודם היה לטפוח לעצמך על השכם ולומר “וואו, איך גרמתי לרובוטים להוביל את ה-Big Daddy הישר אל המים ואז חישמלתי אותו”, אז ב-BioShock 2 זה קורה לעיתים הרבה יותר קרובות, כי המשחק מוביל אתכם לזה. רק אתמול גרמתי ל-Big Sister ול-Big Daddy ללכת מכות, בעודי צופה בהנאה מהצד, ורק משליך עליהם פחיות נפץ מדי פעם.

אז בסדר. אני לא נפעם. אבל אני פאקינג נהנה מכל רגע. נתראה בסוף.