שלשום פורסם בגיימר טור עם הכותרת “מי צריך פלייסטיישן 4?”. בטור, מדברת הכותבת, נועה דוד, על כך שנראה שלסוני ומיקרוסופט לא לחוץ יותר מדי להוציא קונסולה חדשה, ושלדעתה, זה דווקא בסדר גמור. חברות המשחקים, היא טוענת, הבינו שהן לא צריכות חומרה חזקה יותר, וגם אנחנו, בתור גיימרים, לטענתה, יכולים להסתפק במה שיש לנו היום. ואז היא עושה את הטעות הקלאסית של להשוות את עולם המשחקים לעולם הקולנוע. אבל נעזוב את זה בצד לרגע.
קודם כל, אני אגיד למה היא כן צודקת. היא צודקת לחלוטין, כי מירוץ החימוש אחרי הגרפיקה הפוטו-ריאליסטית חייב להפסק מתישהו. אני לא מצליח למצוא את הפוסט הרלוונטי של שמוס יאנג, אבל הוא פעם הציג טיעון מאוד פשוט שעוקב אחרי העלייה בכמויות האנשים ובתקציבים שדרושים על מנת להכין משחק AAA, כפונקציה של השיפור במנועי המשחקים. אין חוכמות וקיצורי דרך בעניין – משחקים שנראים טוב יותר דורשים עלייה מסיבית בכמויות האנשים ובתקציבים שדרושים בשביל לפתח אותם. עם העלייה בתקציבים, ההשקעות בתחום נהיות מסוכנות יותר, ואנחנו מקבלים משחקי AAA שלוקחים פחות סיכונים, כדי להגדיל ככל האפשר את הסיכויים שלהם להחזיר את ההשקעה שלהם. זה תהליך מובן לחלוטין, אבל ככל שהטכנולוגיה משתפרת, הוא נהיה קיצוני יותר, והתעשיה כולה מתחילה להכנס מסביב למשחקי פעולה מלחמתיים בגוף ראשון כי הם בדרך כלל מחזירים את ההשקעה המסיבית בהם. וזה מעצבן.
מצד שני, להגיד שהגענו למצב שבו הטכנולוגיה היא “טובה מספיק” זו טענה אבסורדית. אפילו אם נעצור ונחליט שהגרפיקה של משחקי קונסולות ומחשב לא תשתפר מכאן והלאה לעולם, את כוח העיבוד שיתווסף להם הם יוכלו לנצל באינספור דרכים – מדרכים בנאליות (תמיכה בתלת-מימד, תמיכה בטווח רחב יותר של התקני זיהוי תנועה, או אולי אפילו Cross-Game Chat בפלייסטיישן 3) ועד לדרכים שישפיעו באופן מובהק על המשחקים שאנחנו משחקים – יותר אובייקטים על המסך בכל רגע נתון, שיובילו לעולמות חיים יותר, ושהתושבים שלהם מתאפיינים באינטליגנציה ממוחשבת טובה יותר. ברור שהשיפורים הללו יכולים להתקיים גם מבלי שיפור בכוח העיבוד של הקונסולות. נועה דוד אומרת ש”מדי פעם אנו נתקלים בחידושים מדהימים שכלל לא קשורים להצגתו של מעבד חדש, אלא נשענים על התפתחויות תאורטיות ואלגוריתמיות”. זה נכון לגמרי. אבל מילת המפתח פה היא “מדי פעם”. בעולם התוכנה, הדרך הכי קלה לפתור בעיה היא עדיין, הרבה פעמים, פשוט לזרוק עליה יותר חומרה. חומרה זה זול. זה פתרון שאנחנו מכירים כבר היום. אלגוריתם חדש שישנה באופן מהותי את עומק הסימולציה שאנחנו יכולים לעשות על Xbox 360 מזדקן זה עניין של מחקר מאומץ, ולכו תדעו אם הוא יסתיים בשלוש השנים הקרובות.
וכמובן, עדיין לא דיברתי על ה- PC – עדיין מכונת המשחקים החביבה עלי, שנאלצת להתפשר בגלל שהיא מתחילה לתפוס פער חומרתי גדול מדי על קונסולות המשחקים שקיימות היום. חלקכם בטח לא אנשי PC, ואתם חושבים לעצמכם “נו, שוב אלה תופסים תחת ומדברים על החומרה העליונה של ה- PC”, אבל שתדעו לכם שבדיוק בגלל אותה הסיבה, גם האיכות של משחקי הקונסולות נפגמת, אם כי בצורה פחות בולטת – מרבית השיפורים הטכנולוגיים האמיתיים שנעשים במשחקי קונסולות ומאפשרים להציג קפיצת מדרגה ביכולת טכנית כזו או אחרת נעשים ע”י ניצול העובדה שהקונסולה היא ארכיטקטורה סגורה, וניתן “לחפור” בתוכה ולמצוא מגוון טריקים שאפשר להשתמש בהם על מנת לנצל יותר טוב את המעבד שלה.
אבל הטריקים האלה, מטבע הדברים, הם ייחודיים לכל קונסולה וקונסולה (מכיוון שהם בדרך כלל מנצלים את המבנה הספציפי שלה). כלומר, משחקים שמופצים למספר קונסולות בו-זמנית עדיין יצטרכו להתפשר בדרך כלל, על המכנה הטכנולוגי הרחב המשותף בין שתי הקונסולות, ולא יוכלו לנצל עד הסוף את הידע הרב שנצבר בניצול החומרה של הפלייסטיישן 3 או האקסבוקס 360.
ואגב, באמת שההשוואה לעולם הקולנוע מיותרת. לטעון שסרטי קולנוע מצולמים כבר עשרות שנים “תוך שימוש באותו האמצעי הטכני”, בתחום עתיר חידושים-טכנולוגיים כמו הקולנוע, זה בערך כמו לטעון ששום דבר מהותי לא השתנה במכוניות בעשרות השנים האחרונות כי הן עדיין מסתמכות על מנוע בוכנה.
הבעיה שלי עם כל מה שאמרתי עכשיו היא שכל מה שאני מציג כאן זה טוב ויפה, אבל סביר להניח שבנקודה אחת, הקריטית ביותר, נועה דוד צודקת. וכאן אני חוזר לנקודת ההתחלה: ברגע שייצא הדור הבא של הקונסולות, הצעד הראשון שמפתחות המשחקים ייקחו יהיה לכיוון גרפיקה ריאליסטית יותר. זה פשוט קל יותר. קל יותר לפתח את זה (כן, זה דורש זריקה של הרבה תקציבים, אבל זה עדיין קל, פשוט יקר). קל יותר לשווק את זה. קל יותר למכור קונסולות חדשות בהסתמך על זה. מהסיבה הזו, למרות שאני מזהה את כל המגבלות הטכניות שדור הקונסולות הנוכחי כבר מטיל עלינו (ושמתפשטות הרבה מעבר ל”הגרפיקה לא משתפרת”), באמת שלא אכפת לי להשאר איתו עוד קצת.