רוצים לדעת במה מדובר? קראו את ההקדמה ואת חלק א'.

תקציר הפרק הקודם: הכרנו את גזה ארפאד, הדוכס של נייטרה והרוזן של טרנסין והשרצנו המון ילדים. לנוחיותכם: אילן יוחסין:

וכעת, לפרק החדש:

ב-16 לספטמבר 1079 מגיע לחצרו של גזה אחד מהנזירים שעליהם הוטל לחנך את קלמאן, בנו הבכור של גזה. השליח מוסר כי מלאו לנער 14 שנים והוא נעשה חכם ובקיא בכתבי הקודש, אולם הנכות שלו גורמת לו לשאול שאלות לא נוחות במיוחד בנוגע לטיב אהבתו של ישו הנוצרי את ברואיו. הילד אומנם הפך לתאולוג מיומן, אבל כל הנסיונות לעקור את זרע המרדות עלו בתוהו והוא נותר סקפטי וחשדני בכל הנוגע לדת.

באוקטובר, גזה מקבל שליח נוסף, הפעם מטעם המלך שלו, סלומון ארפאד. נראה כי המלך הצעיר בחר להוציא את התסכול שלו מחוסר יכולתו להתרבות על שליטי ממלכת גרמניה. לא רק שצבאותיו של המלך פלשו לשטחיו של הדוכס מאוסטריה וגררו הכרזת מלחמה מטעם מלך גרמניה, סלומון הכריז מלחמה גם כנגד הדוכס של לוריין עילית, שיושב אי שם בין בצפון-מערב גרמניה. כעת, המלך מבקש מגזה שיגייס את כוחותיו ויסייע לו במלחמה המטופשת הזו. גזה מסרב, יש לו תוכניות אחרות.

הפצ’נגים, שבטים טורקיים פגאנים שהגיעו מהמזרח, ישבו מזה שנים רבות ממזרח להונגריה, מאוחדים תחת צ’יף עליון אחד. אולם, לפני חודשים מספר הגיעה לגזה הבשורה כי אחד מהשבטים, זה שיושב במחוז פרסצ’אן הכריז על עצמאות מההנהגה המרכזית. גזה לא היה חובב מלחמות גדול, אבל הוא ידע לזהות הזדמנות להשיג אדמות וכוח בקלות, ובמרץ של אותה שנה 2000 חיילים הונגריים חודרים אל תוך אדמת הפגאנים ומטילים מצור את המצודה הקטנה בה מתחבא מנהיג הפגאנים של פרסצ’אן, בחור קירח בשם קוגל.

בעוד גזה יושב באוהלו וסועד עם קציניו, שליח מטרנסין מגיע עם הודעה מאדונית המרגלים שלו. על פי דבריה של האישה, ישנן הוכחות מוצקות לכך שהבן הצעיר של גזה ותיאופנו, זה שזכה לשם היווני ברדאס, הוא למעשה ממזר של תיאופנו ואחד מהחצרנים שהביאה עמה מקונסטנטינופול. גזה לא מופתע – במקום כלשהו בליבו הוא הרגיש כי הילד נראה יותר יווני מהונגרי, והאהבה אשר חש כלפי אישתו בעבר נעלמה ממזמן. הוא מורה לשליח להכריז על ברדאס כממזר.

חודשיים לאחר מכן, אותו השליח חוזר לגזה עם איגרת מתיאופנו. “ליבי נשבר כאשר הכרזת על בננו הקטן ברדאס כממזר. אין לי ספק שהוא נולד מזרעך, כפי שאין לי ספק שאני נושאת ברחמי ילד נוסף, גם הוא מזרעך". גזה מקמט את הקלף, זורק אותו לאש וכותב איגרת משלו: “איני מוכן לשמוע את שמו של הממזר שלך פעם נוספת. שלחי אותו למנזר, אולי הנזירים יצליחו לתקן את נפשו היוונית העיקשת”.

המשך »