הזיכרון שלי באמת משתבש עם הגיל. לפני שהתחלתי לכתוב את הסיכום הזה, הייתי בטוח שלא יהיה לי על מה לכתוב בכלל. אחרי הכל, כבר במשך כמה חודשים טובים לא שיחקתי בשום דבר חדש – רק במשחקים ישנים (כמו Starcraft). לעזאזל, רק עכשיו הגעתי סוף כל סוף ל- Alan Wake. אבל אז התחלתי לעבור על הבלוג, ולקרוא את כל הפוסטים שכתבתי בשנה האחרונה… ובסוף יצאתי עם כל כך הרבה דברים טובים לכתוב עליהם, עד שממש חבל לי על ההגבלה (שאני קבעתי, ובאופן שרירותי לחלוטין) לכתוב רק על שלושה דברים.

בכל מקרה, הנה הם.

1. Left 4 Dead 2

כן, אני יודע. כתבתי עליו בסיכום השנה של 2009. וכתבתי לא מזמן פוסט שחוגג "שנה ל- Left 4 Dead 2". ובכל זאת, מגיע לו. מגיע לו, כי במהלך השנה הזאת התרחש ה- Zombiefest השני. מגיע לו, כי במהלך השנה הזאת, הוא קיבל שלוש מערכות חדשות (אחת מהן מ- Left 4 Dead המקורי, אבל בכל זאת). מגיע לו, כי במהלך השנה הזאת, שיחקתי בו יותר מ- 150 שעות והרגתי בו יותר מ- 30,000 זומבים (מתוכם – 144 עם מחבת!). במילים אחרות, מגיע לו בגלל כל הסיבות שכתבתי עליהן בפוסט ה"שנה ל- Left 4 Dead 2" שהוזכר קודם לכן.

ייתכן שזה יידעך במהלך 2011. ייתכן שאני אנטוש את Left 4 Dead 2, ואעבור למשחק מרובה-משתתפים אחר, צעיר וטרי יותר. אבל מצד שני, יש גם סיכוי לא-זניח שהוא יהיה אחד מהמשחקים שאני הכי ארצה להכניס לסיכום שנת 2011, ואוותר על זה ברגע האחרון רק כי נו, באמת, יש גבול.

2. Heavy Rain

סרט אינטראקטיבי שנשלט ברובו ע"י Quick Time Events. הייתי, בלשון המעט, די סקפטי לגביו.

גם כשכתבתי עליו את הביקורת, הייתי קצת מסויג לגביו. היו לו לא-מעט חורים בעלילה, ומאחורי הקלעים, הוא נותן לשחקן הרבה פחות חופש פעולה ממה שהוא מתיימר לספק. ובכל זאת, כשאני חושב לאחור על המשחקים שהשאירו בי את הרושם העמוק ביותר השנה, Heavy Rain מצליח לבלוט מעל השאר. הוא היה מקורי, הוא היה טוב, והוא לקח משחקיות שמזכירה את זו של משחקי הרפתקה מבוססי-טקסט והראה שאפשר להכניס אותה לתוך משחק AAA מיינסטרימי. ועוד להצליח למכור המון עותקים. שזה גם חשוב.

3. Portal 2: ההכרזה

זה מתחיל להזכיר יותר מדי את הסיכום שכתבתי ב- 2009. גם שם הקדשתי שני אייטמים ל- Valve. אבל מהבלגן שהם עשו מסביב ל- Portal 2 לא יכולתי באמת להתעלם.

הרעיון של שימוש במשחק מציאות-אלטרנטיבית (או ARG, בקיצור) בשביל לקדם משחק מחשב/וידאו הוא לא ממש חדש. מיקרוסופט עשו את זה כבר לפני שנים. אבל זה הפעם הראשונה שקמפיין כזה מצליח לסחוף אותי לתוכו. מהעדכון המסתורי הראשון, דרך ניסיונות הפענוח של קהילת המעריצים ועד לעריכת הסוף של Portal וההכרזה הרשמית ע”י Valve – עקבתי בשקיקה אחרי כל פיסת מידע קטנה שדלפה לאינטרנט.

למעשה, זו היתה בערך הפעם האחרונה שעקבתי אחרי המידע שקשור באיזושהי צורה ל- Portal 2. אחר כך ראיתי את הטיזר הראשון שלו ששוחרר לרשת, ומיד אחר כך הכרזתי על התנזרות מוחלטת מכל טריילר או פיסת מידע אחרת שקשורה למשחק. אני מצליח לקלוט דברים פה ושם, אבל כשמדובר במשחק שכבר החלטתי בכל מקרה שאני קונה אותו ברגע שהוא יוצא – מה הטעם?

ומצד שני…

אם כבר סיכום שנת 2010 הוא בסימן מיחזור, למה שלא ללכת עם זה עוד קצת. הדבר הרע שקרה השנה הוא בסך הכל שידור חוזר של משהו שהתלוננתי עליו כבר בסיכום שנת 2008 – DRM. באותה השנה, משום מה הרבה חברות הפצה החליטו שהקטע הזה של הגבלת מספר ההפעלות שאנחנו יכולים לעשות למשחק מסוים הוא לגיטימי. השנה הם הלכו עם זה קצת רחוק יותר, והחליטו לחייב אותנו להשאר מחוברים לאינטרנט כל הזמן בשביל לשחק.

קרה אחר כך לא מעט בלגן, ואני לא בטוח איפה Ubisoft עומדים ביחס לעץ שהם טיפסו עליו בתחילת השנה, אבל ההשפעות של השיטה הזאת עדיין כאן. השיטה הזאת היא הסיבה העיקרית שבגללה אני לא קניתי את Splinter Cell: Conviction במחיר הזעום שבו הוא נמכר ב- Steam השנה, והשיטה הזו צצה גם בצורה כזו או אחרת ב- Starcraft II, שם Blizzard הגיעו לסוג חדש של רוע והתחילו לחסום מ- Battle.net אנשים שרימו גם במשחק לשחקן היחיד. כל זה הוא פועל יוצא של ההנחה ההולכת ומתחזקת של חברות המשחקים שהמשחקים שאנחנו קונים הם לא בבעלותנו. הם רק מושאלים מחברות המשחקים. ברשיון. והן יכולות לשלול אותו מאתנו מתי שהן ירצו.

אבל חוץ מזה, באמת שהיתה אחלה שנה.

מה אתם יודעים, 2010 מסתיימת השבוע.

הרבה דברים השתנו ב”גיימפאד” במהלך השנה הזאת. בתור התחלה, הוא נולד, מתוך האפר והעפר של “העולם על פי אינטל”. התחלנו להקליט פודקאסט. צירפנו כותבים חדשים. אבל יש דברים שלא יכולים להשתנות. למשל, הפורמט שבו אנחנו מסכמים את השנה. לא כי זה משהו שקשה לשנות, אלא סתם כי אין לנו רעיון יותר טוב.

אז גם השנה, כל כותבי “גיימפאד” (אם כי אנחנו לא סגורים לגבי אבישי, כי הוא תקוע בנגב מסיבות ששמורות עם צה”ל) התכנסו בשביל לספר מה היו שלושת האירועים שעשו להם את השנה החולפת (שקשורים לגיימינג, כן?), והאירוע שהכי עיצבן אותם במהלכה.  יהיה כיף.

והנה זה מתחיל…

עוד שנה עברה לה. ושוב, אחרי שכל חברי הבלוג סיימו לספר מה עשה להם את שנת 2009, הגיע הזמן שנסתכל קצת מה עשו החברים שלנו מסביב לעולם. לרוע המזל, רובם החליטו לא לסכם את שנת 2009, אלא לסכם את העשור כולו, מה שמיד הפך את הסיכומים שלהם לקצת פחות רלוונטיים ומעניינים. אבל זה לא שאנחנו יכולים לעשות משהו בעניין.

• Gamer הם מאלה שהלכו על סיכום של כל העשור, ולא רק של 2009, בסדרה של טורים שנכתבו ע”י כל כתבי האתר. את הסיכום הם חתמו עם בחירות גולשי האתר בנוגע למשחקי העשור.
• Vgames כן סיכמו את 2009 בלבד, ומלבד בחירות הגולשים, הקדישו כתבה לכל ז'אנר. בשני האתרים האלה חסרה לי איזושהי כתבת סיכום, או לפחות אינדקס של כל הכתבות הללו שהיה חוסך לי להדביק הרבה לינקים בפוסט הזה. מצד שני, יכול להיות שהן פשוט עדיין לא פורסמו.
• "פאנבויז", פודקאסט מוצלח שכבר המלצתי עליו כאן בעבר, סיכמו את השנה בעזרת בחירות הגולשים שנעשו בפורום שלהם.
• Rock, Paper, Shotgun חזרו לפורמט המוצלח שלהם משנת 2007. גם השנה, הם התמקדו במשחקים הקטנים יותר והמפורסמים פחות. ואז בחרו ב- Dragon Age בתור משחק השנה שלהם.
• Eurogamer, שגם ידועים בסיכומי שנה מוצלחים במיוחד, החליטו להחליף את הפורמט שלהם בסדרה של כתבות על המשחקים המוצלחים של 2009. משחק השנה, גם שלהם וגם של הגולשים שלהם, היה Uncharted 2.
• Gamasutra משתפרים משנה לשנה עם הסיכומים שלהם. השנה, מלבד הסיכום הסטנדרטי שהם העלו (גם הם מפרגנים ל- Dragon Age), הם העלו גם רשימה של 99 המשחקים החינמיים הטובים ביותר של 2009, ואת רשימת "12 המשחקים הטובים ביותר של העשור", כפי שנבחרו ע"י גולשי Gamasutra (הרשימה סטנדרטית למדי, ובכל זאת – נהניתי לקרוא אותה הרבה יותר מפרויקטי סיכום עשור אחרים).
• James: אז נכון, יכולתי לשים כאן גם לינקים לסיכום השנה של Gamespot ו- Gamespy, אבל אם הייתי שם כאן את אותם קישורים בכל שנה, לא היה טעם לרשימה הזאת. אז במקומם, קבלו את James: הבלוג של טום פראנסיס, כתב מוצלח למדי מ- PC Gamer. הרשימה שלו, כמו פרויקט סיכום השנה שלנו, מכילה משחקים שלא בהכרח הופצו ב- 2009, ובמקום הראשון שלה נמצא Mirror’s Edge. שזה… מוזר. אבל אני מבין מה הוא מנסה להגיד כשהוא מדבר על המשחק הזה.
• טוב, נו, הנה סיכום השנה של Gamespot. כרגיל, יש להם סיכום שנה ארוך מדי ואני מאוד משתעמם כשאני קורא אותו. ויובל בירב כבר הביע פליאה, במקומי, על הבחירה במקום הראשון שלהם, אז באמת שאין שום דבר שאני צריך להגיד על זה.
• ואם כבר יצא לנו לקרוא כמה סיכומים שמכסים תקופה של יותר משנה – מאוד אהבתי את הקומיקס של שמוס יאנג ב- The Escapist, שמסכם 37 שנות גיימינג.
• GamesRadar התמלא בכל מיני רשימות סיכום שנה מוזרות, רובן לא ממש שוות אזכור (ובכלל, העובדה שהם עדיין עושים רשימות של דירוג בחורות קצת גורמות לי להרגיש כמו ילד בן 12), ואחת שכן – 25 האריזות הגרועות ביותר של משחקים בשנת 2009.

וזה הכל. כך סיימנו את 2009. שתהיה לכולם שנה טובה.

2009 היתה השנה בה נחתה עלי ההבנה שאין מספיק שעות ביממה בשביל לעבוד, לנהל משק בית, לראות טלוויזיה, ללכת לקולנוע, לבלות עם חברים, לקרוא את כל העדכונים בגוגל רידר ולשחק בכל המשחקים שאני רוצה לשחק בהם. ניתן רק להניח שמתישהו בעשור הקרוב ינחת עלי החלק השני של אותה הבנה – על מה מאלו אני מוכן לוותר.

בעיקר מהסיבה הזאת, 2009 היתה בעיקר שנה של משחקי קז’ואל לא מחייבים ולא יקרים, כשמשחקי AAA בודדים, כדוגמת Arkham Asylum ו-Prototype מבליחים לשבועיים-שלושה אינטנסיביים, ואז חזרה לשגרה.

בכל מקרה, הנה שלושה דברים שעשו לי את 2009:

1. Xbox 360

אז נכון, הקונסולה השנייה של מיקרוסופט נמצאת בשוק כבר 4 שנים (לטענת ויקיפדיה. אני לא באמת זוכר נתונים כאלה), אבל אני אוחז באחת פרטית משלי רק חודש וחצי, והיא בהחלט עשתה לי את 2009.

אם הקונסולות של ילדותי זכורות לי בעיקר ככינור שני למכונת המשחקים האמיתית – המחשב, עולם המשחקים עבר מאז מהפך של 360 מעלות. ואז הוא המשיך הלאה לעוד חצי סיבוב. כיום, במקרה הטוב המחשב מקבל פורט למשחק שכבר יצא, או יוצא במקביל, ל-Xbox ול-PS3 (וכדאי שיהיה לך קונטרולר של Xbox שמחובר למחשב, כי עברו הימים בהם העכבר והמקלדת היו ה-Dynamic Duo לכל מה שקשור בגיימינג). במקרה הרע, נטולי הקונסולות יכולים לצפות בשלוליות הריר שנקוות מתחת לפיותיהם הזולגים של הפאנבויז, ובזמן שהאחרונים מפנטזים על מפלצת הפוליגונים הבאה, הם משחקים בעוד משחק פלאש בדפדפן.

אז סוף סוף גם לי יש קונסולה, וגם אני הצטרפתי לציוויליזציה. למרות שעוד לא מצאתי את המשחק שיהווה את ה-Killer App שלה עבורי, אני מבלה לא מעט שעות על הספה מול שכיות חמדה כמו Trials HD, Force Unleashed, Gears of War או Lego Indiana Jones, יש לי אווטאר חנוני ב-Xbox Live וכמה מאות נקודות ב-Gamerscore שלי. למה חוץ מזה גיימר זקוק?

2. Team Fortress 2

זוכרים איך בסיכום השנה של 2009 כתבתי שימיהם של העכבר והמקלדת חלפו? אז מסתבר שאין לי מושג על מה אני מדבר. כי בכל מה שנוגע ל-FPSים, העכבר והמקלדת שוברים לקונטרולרים את הסטיקים האנלוגיים.

אף פעם לא נמשכתי למשחקי מולטיפלייר. אני אוהב את המשחקים שלי עם שלבים, כמה בוסים שמפוזרים בין לבין ובעיקר סיום בעתיד הנראה לעין. כמישהו שמאוד חשוב לו “להספיק”, נורא קשה לי לסיים סשן ארוך של משחק בלי לסמן “וי” על שום דבר, בלי להרגיש שהשעות שבזבזתי קירבו אותי להורדת עוד אייטם מרשימת המטלות הוירטואלית שלי.

כל זה היה נכון עד לפני חצי שנה בערך, אז בפעם הראשונה הפעלתי את Team Fortress 2.

אני יודע שזה נדוש להגיד ש-TF2 הוא משחק המולטיפלייר המושלם, או שהחבר’ה של Valve הם חבורה של גאונים. אני יודע שזה נדוש להגיד שזה נדוש. אבל אני אגיד את זה בכל מקרה. האיזון המושלם של המשחק, 9 הדמויות השונות שמאפשרות לחוות את המשחק ב-9 דרכים שכל כך שונות זו מזו, כלי הנשק המטורפים, עיצוב השלבים, ההומור, רשימת ה-Achievements האינסופית, העדכונים התקופתיים, הכל מזדקק בסופו של דבר למשהו שמיתרגם אצלי פשוט ל”כיף”. ל-TF2 יש את היכולת המופלאה להשכיח ממני את הכל. לא רק את הדרישות הסתומות שלי ממשחקי מחשב, אלא גם את הדרישות של הגוף שלי לאוכל ולשינה או את העובדה שהייתי צריך ללכת לעבודה לפני חצי שעה.

3. ZombieFest 2009

יום אחד זיירמן החליט שכל הכותבים של הבלוג צריכים להסגר באיזה חדר לכמה שעות ולהרוג אלפי זומבים ב-Left 4 Dead (משחק המולטיפלייר השני שעשה לי את השנה). מאחר שזיירמן הוא השליט הבלתי מעורער של הבלוג, הסכמנו כולנו בהכנעה. כך נולד לו ZombieFest – שתיים-עשרה שעות, ארבעה קמפיינים (פלוס אחד ב-Expert), ביסלי, במבה, הפסקות פיפי וזהו. בלי חברוֹת, בלי טלפון, ג’ימייל, גוגל רידר או פייסבוק. גן עדן.

התוכניות הגרנדיוזיות שלנו נאלצו כמובן לעלות לקורבן על מזבח המציאות, כשלא הצלחנו להתחיל לשחק עד 15:00 בצהריים. בסביבות 1:00 בלילה כבר הבנו שאנחנו Too old for this shit, קיפלנו את הציוד וחזרנו הביתה. אם זכרוני לא מטעה אותי (ויש סיכוי טוב שהוא מטעה. 28 זה כבר לא ילד) את המערכה האחרונה אפילו לא סיימנו. על נסיון לשחק ב-Expert אין מה לדבר.

ולמרות זאת, זה היה כל-כך כיף. הייתי רוצה להאמין שהאירוע הקטן הזה תרם, ולו במעט, לעובדה שכל-כך הרבה חברים שלנו קפצו על Left 4 Dead 2 ברגע שיצא לשוק.

יאללה, מתי ZombieFest 2010?

ומצד שני…

מאז שנפגשתי לראשונה עם Guitar Hero ביום ההולדת ה-26 שלי, Rock Band, Guitar Hero ושלל ההמשכים וחבילות ההרחבה שלהם כיכבו פחות או יותר בכל מפגש חברתי שהייתי בו ולא התרחש תחת כיפת השמיים. התקופה הזו היתה נהדרת למשחקי המוזיקה, שלצד הפופולריות הגוברת שלהם הציגו מגמה יציבה של השתפרות. הגיטרות הפכו לפחות ופחות מצועצעות עם כל משחק שיצא, רשימות השירים הכילו יותר ויותר שירים טובים ומוכרים בגרסא המקורית שלהם (מי זוכר היום את “…Made famous by”?) וה-Gameplay השתדרג שוב ושוב. Rock Band הכניס לקלחת את התופים והמיקרופון, וגרם לכולם לתהות מה הם חשבו לעצמם כששיחקו רק בגיטרות מפלסטיק, ובסוף 2008 קיבלנו גם משחק Rock Band חדש וגם את Guitar Hero World Tour שהביא לעולם את בשורת הסליידר ואת חמשת התופים. העתיד היה מזהיר.

אבל איכשהו ב-2009 כל ההתקדמות הזו נבלמה. מבין שבעת משחקי המוזיקה שיצאו השנה (Guitar Hero 5, Guitar Hero: Metallica, Guitar Hero Smash Hits, Guitar Hero: Van Halen, Band Hero, The Beatles: Rock Band, Lego Rock Band. וזה עוד בלי להזכיר את הגרסאות הניידות של המשחקים וה-Track Packs), ארבעה היו לא יותר מ-Track Packs משודרגות, עוד אחד היה מיועד לילדים ואחר לפקאצות. אף אחד לא באמת היווה חידוש משמעותי בתחום.

אז כן, נחמד לשחק פעם או פעמיים בתור דמויות לגו; וכן, הביקורות היללו The Beatles: Rock Band , אבל זו לא חוכמה, וזה גם לא מספיק. גם Rock Band 5, ההבטחה הגדולה של השנה בתחום, הצליח לאכזב קשות, כשעל ה-Party Mode המהולל שלו האפילה רשימת שירים משמימה, ואת התופים שלו הלאימה Activision לטובת Band Hero. שלא להזכיר את הנטייה של הכלים להתקלקל אחרי כמה חודשים, שלא בדיוק גורמת לי לרוץ לחנות לקנות אותם.

ואף מילה על DJ Hero, כן?

יכול להיות שזה רק אני? אולי שנתיים של משחקי מוזיקה עשו את שלהן, ואני פשוט צריך ריגוש מסוג אחר? אני לא יודע. אבל אני כן יודע שהגיטרה והתופים, שלפני חודשים מעטים היוו בעצמם סיבה לרכוש Xbox, כבר לא נראים לי כאלה אטרקטיביים.

בעוד שהשנה הקודמת מבחינתי אופיינה על ידי ריבוי קונסולת ופתיחת אפיקי משחק חדשים, השנה הייתה יותר סולידית. למרות זאת, בעיני הייתה שנה מוצלחת בה היו שיפורים משמעותיים למשחקים קיימים וגם כמה הברקות חדשות. למרות כל המשחקים המוצלחים, הדבר העיקרי שהייתי שמח לקבל ממנו יותר ב-2010 זה זמן לשחק בכולם.

1. Dragon Age: Origins

אם בשנה שעברה הזכרתי את Fallout 3 בסיכום, הפעם אני יותר משמח לציין את Dragon Age, שאמנם הגיח לו באיחור לתחרות אבל בהחלט הצליח לשדוד את המעט שנותר מזמני הפנוי. בעיני, הוא מהווה את ה-RPG המוצלח ביותר בשנים האחרונות, ומצטרף לפנתאון מכובד שכולל (בין היתר) את Knights of the Old Republic, Planescape Torment וכמובן המשחק האהוב עלי בכל הזמנים – Baldur's Gate 2.

Dragon Age מצליח ליצור עולם גדול ומפורט ששואב את השחקן לתוך האינטריגות הפנימיות שלו בקלות, ושופך בפניו ליטרים על גבי ליטרים של מלל ואווירה. החל מהרגע הראשון מתקבלת התחושה כי יש סיפור גרנדיוזי שאתה כשחקן חלק מניע בו, אבל באותו זמן ישנם כוחות רבים ומשונים הפועלים במקביל אליך ולא דווקא מתקיימים רק על מנת להושיט יד בעת צרה. דווקא העובדה שאתה לא כל יכול (אפילו בסוף המשחק), תורמת לאמינות של המשחק ולחשיבות של להתנהל בו בזהירות, כי להחלטות יכולות להיות משמעויות מהותיות גם שעות לאחר שקיבלת אותן.

בעוד שהמשחק לא מככב בגרפיקה בהתאם לסטנדרטים של היום, הוא מפצה על כך בכל שאר התכונות – אווירה, תסריט, דיבוב וכמובן מכניקת המשחק עצמה. אני חייב לפרגן במיוחד למשחק שהצליח לשאוב אותי לכמה עשרות טובות של שעות ועדיין השאיר לי טעם של עוד. אני ללא ספק אצפה לחידושים נוספים בגזרה הזו.

2. DLC 2009

הקונספט של תוספות ניתנות להורדה לא חדש או ייחודי ל-2009, אבל בעיני היו מספר כאלה שללא ספק הטו את הכף ושכנעו אותי לכלול אותם בדירוג הסופי. בעיני, כל תוספת שיכולה לקחת את המשחקים מהם אני הכי נהנה ולתת לי תירוץ לחזור ולהנות מהם שווה את ההשקעה. בחלק מהמקרים זכיתי לקבל עוד כמה שעות מגוונות ממשחק מסויים, ובמקרה היותר קיצוני אפילו התחלתי לשחק מנקודת ההתחלה במשחק.

אז על מה מדובר בעצם? אי אפשר שלא לציין את שתי התוספות המעולות שיצאו ל-GTA IV: מדובר כמובן ב-The Lost and Damned ו-The Ballad of Gay Tony. אמנם לא יצא לי לשחק ב-DLC השני, אבל הראשון היה מעולה ועל פי מה שבכל זאת יצא לי לראות נראה כי השני אפילו מתעלה עליו. כמו תמיד, GTA מככב בכל הנוגע לדמויות, האינטרקציה ביניהן והסיפור בו הן משובצות. וברקע נותרה אותה מכניקת משחק מעולה.

חבילת DLC נוספת היא זו של Fallout 3, אליו כבר התייחסתי קודם לכן. כשמסתכלים על כל אחד מההרחבות הקטנות בנפרד מדובר בתוספות צנועות יחסית למשחק, שמוסיפות לא יותר מכמה שעות ספורות עבור כל תוספת. השינוי באמת מורגש כשמסתכלים על כלל החבילה במצטבר, ואז מדובר בהרחבה משמעותית מאוד של עולם המשחק למקומות חדשים, גם אם הם בחלקם חוצים את גבול הגיחוך וחורגים מהעולם המקורי של Fallout, כפי שהיה ב-Mothership Zeta.

3. משחקי Windows Mobile

אמנם כבר התחלתי לבחוש בקלחת הזו כבר ב-2008, אבל מאז נעשו התקדמויות מרשימות שללא ספק מצדיקות התייחסות. נראה כי סוף סוף מתחילים מפתחים להבין כי יש ביקוש למשחקים באיכות גבוהה, ושבהרבה מקרים – לא מסובך לייצר כאלו. במקום clones שונים ומשונים של טטריס או Frozen Bubble, התחילו להופיע משחקים מרשימים יותר שמנצלים את ההאצה הגרפית המובנית לתוך חומרת המכשירים ואת כוח העיבוד החזק יותר.

בין היתר אפשר להזכיר את XTrakt ו-Experiment 13, שני משחקים שפותחו במקור עבור מכשירי Sony Ericsson המריצים Windows Mobile אבל במהרה נדדו להם גם למכשירים אחרים (בין היתר, שלי). בנוסף אפשר להזכיר גם את Palm Heroes אשר עליו כבר דיברתי בעבר, אבל הספיק להבשיל ולהשתפר משמעותית מאז. הרשימה עוד ממשיכה, אבל לצערי עדיין לא מספיק. אני עוד מחכה למפיצות הגדולות שיתחילו לקחת עניין אמיתי וכנה בשוק הסלולאר, ואז אולי נראה פחות אפליקציות נאדים ל-iPhone ויותר משחקים אמיתיים שיכולים להעביר נסיעה ברכבת במהירות.

ומצד שני…

אמשיך לעסוק בעולם הסלולאר, מאחר והוא קרוב במיוחד לליבי. התאכזבתי לראות שהיצרנית הגדולה ביותר של מכשירים מבוססי Windows Mobile, חברת HTC, ממשיכה לייצר מכשירים חדשים בעלי חומרה חזקה אבל ללא שום דרייברים למאיץ הגרפי. לא מספיק ש-Windows Mobile 6.5 לא נתן את קפיצת המדרגה שציפו שהוא ייתן, אלא בנוסף על כך המכשירים נותרו מסורסים בגלל שהפוטנציאל המלא שלהם נותר מחוץ להישג יד. מדובר בשיא האבסורד כשמשוחרר מכשיר לשוק שלמעשה חוסם את הביצועים של עצמו, ללא סיבה הגיונית.

אם HTC רוצים שמכשירי ה-WM שלהם ייתנו תחרות אמיתית ל-iPhone, הם חייבים לשים את הדגש על חוויית המשתמש. וזה אומר שני דברים – שינויים מהותיים ב-WM עצמו (בתקווה עם Windows Mobile 7), וניצול מיטבי של היכולות הגרפיות של המכשירים היוצאים לשוק. HTC צריכים להגיד תודה על כל יום בו ממשיכה להתקיים קהילת XDA-Developers, אשר שוקדת כל פעם מחדש על ביצוע Reverse Engineering למכשירים על מנת לתפור להם דרייברים.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על 2009 לעומת 2008, היא שאין ספק ששיחקתי פחות ברוק באנד\גיטר הירו. עדיין שיחקתי די הרבה, אבל יבלת הנגינה בתופים שהתקבעה לה באגודלי נעלמה לבלי שוב. זה לא שנמאס לי, אבל מצאתי את עצמי חוזר יותר למשחקים “רגילים”. קניתי המון מהם השנה, ובחלק לא קטן עוד לא הספקתי לשחק. אז בטון מוסיקלי פחות – הנה שלושת הדברים שהכי שימחו אותי השנה.

1. Shadow Complex

משהו מוזר קרה , כי מעולם לא חשבתי שמשחק השנה שלי יכול להיות משחק מה-Xbox Live Arcade. אני אמנם מחבב משחקי אינדי פה ושם, אבל הרשימה-שלא-כתובה-בשום-מקום-אבל-אני-לפעמים-חושב-עליה-לעצמי של עשרת המשחקים האהובים עליי, תמיד כללה רק משחקי AAA (=שעלו פעם 50 דולר).

השנה המשחק האהוב עליי הוא משחק דו מימדי שקניתי ב-15 דולר. אבל Shadow Complex הוא חיה משונה, כי הוא לא באמת משחק אינדי. הוא משחק אקשן מהוקצע לכל דבר, עם מנוע אנריל 3, קטעי קישור ערוכים היטב ופיצוצים משובחים. אז כן, התנועה בו היא דו-מימדית, אך זה דווקא משחק לטובתו ומאפשר לו להרגיש מיוחד לעומת משחקי הפעולה שאנחנו רגילים אליהם.

מה שהכי אהבתי במשחק היא הדרך בה חלקים חדשים שמוצאים עבור החליפה של הגיבור גורמים לנו לחוות מקומות שכבר היינו בהם בצורה שונה, להגיע למקומות שהיו חסומים קודם לכן, או לעבור בקלילות אזורים שקודם בילינו בהם זמן רב. רגע הגיימינג המוצלח של 2009 עבורי הוא הרגע בו גיליתי [ויש כאן ספוילר קטן, אני מניח] שאני יכול להשתמש ביכולת ה-Hyper-speed החדשה שלי על מנת לחצות בריצה סופרמנית אגם שלם (שקודם הייתי צריך לעבור איתו בשחייה מייגעת ואיטית). זו תחושה נהדרת של הארה, שמסתכמת בכך שתוספת לכאורה פשוטה ליכולות הגיבור משנה באופן דרסטי – ולטובה – את המשחקיות מעתה והלאה.

2. Borderlands

התלבטתי רבות לגבי המשחק השני הכי אהוב עליי ב-2009, ועם Brutal Legend ו-Guitar Hero: Metallica הסליחה. בסוף הלכתי עם Borderlands, שלפי Steam שיחקתי בו 32 שעות, שזה הרבה יותר מכל משחק אחר. הסיבה פשוטה: Borderlands הוא ה-FPS הטוב ביותר ששיחקתי בו מאז עדנת הז’אנר של 2007.

אז Borderlands הוא קודם כל משחק שבו יורים באנשים ומפוצצים דברים, בגרפיקה צבעונית מגניבה. את כל הירי הססגוני הזה מלווה מנגנון RPG-י (נא להגות “אר-פי-ג’י-אי”) של התקדמות ברמות, שיפור היכולות האישיות בתחומים שונים (עכשיו אני יכול לרפא את החברים שלי על ידי לירות להם בראש, לדוגמא) ותהליך בלתי פוסק וממכר עד אין קץ של איסוף וקניית כלי נשק חדשים והשוואתם לקיימים. ההשוואה לדיאבלו מתבקשת ומוצדקת, אבל ב-FPS עוד לא היה לנו כזה. Borderlands הוא הומוריסטי ולא לוקח את עצמו ברצינות, נהדר ב-co-op אבל כיף גם לבד, אלים כהוגן, ויש בו מיליון סוגים שונים של משגרי טילים, שחלקם כוללים חומצה שממיסה אנשים למוות. לא יודע מה איתכם, אבל אני מאוהב.

3. משחקים דיגיטליים בזול

ב-2009 לא קניתי אף משחק מחשב בקופסא. המכירה הדיגיטלית של משחקים עשתה מהפכה בהרגלי הרכישה שלי. אין כבר שום סיבה לשלם מחיר מלא על משחק ב’באג’, כאשר חנויות כמו Steam או החנות המקוונת של EA יוצאות במבצעים בהם משחקים חדשים וכמעט-חדשים נמכרים במחירים מגוחכים של בין 30 (קניתי את Burnout Paradise במחיר הזה) ל-100 ש”ח (מחירו של Batman: Arkham Asylum ב-Steam באחד המבצעים השנה).

במבצע חג המולד של Steam כבר קניתי את Red Faction: Guerrilla ו-Prototype במחיר מצחיק, ואלו משחקים שבמקור התכוונתי לשחק ב-Xbox. שיטת המחירים הדינמית של המשחקים שנמכרים דיגיטלית החזירה אותי השנה למשחקי המחשב – זה פשוט הרבה יותר משתלם, ואם נשווה להמתנה הקבועה שלי למשחקי הקונסולה שאני מזמין ב-eBay, אז זה גם מגיע הרבה יותר מהר.

אז כן, מיקרוסופט מציעה בקונסולה שלה את שירות ה-Games on Demand, אבל המשחקים שם לא חדשים ולא זולים במיוחד. השנה יותר מתמיד, היה פשוט שווה להיות PC-גיימר.

ומצד שני…

המחיר של Call of Duty: Modern Warfare 2. חורה לי לראות שלמרות כל המבצעים הנהדרים שיש במבצע הנוכחי של Steam, אחד המשחקים שתמיד נמצאים בראש טבלת המכירות הוא MW2, שמחירו עומד על 60$. אני רוצה לצעוק לקהל הרוכשים: “תפסיקו לעודד אותם! תקנו את Borderlands ב-33$!”, אבל אני לא באמת צועק, והם לא באמת מקשיבים.

כי בינינו, זאת חוצפה של Activision לבקש 10$ יותר מכל משחק אחר. גרסאות הקונסולה של המשחק אינן יקרות יותר ממשחקי קונסולה אחרים, אך הם דורשים את אותו המחיר גם עבור גרסת ה-PC. ועוד יותר מעצבן אותי שזה עובד להם, והצרכנים קונים את המשחק כאילו כלום. אז כן, אני רוצה לשחק ב-MW2, אבל אני אמתין בסבלנות שמחירו ירד לתחום השפוי. בינתיים יש לא מעט משחקים חדשים לא פחות טובים – עם תקציב שיווק קטן יותר, אמנם – שאפשר לקנות ב-20 או 30 דולר פחות.

2009 היתה, עבורי, שנה של קצת פחות משחקים, וקצת יותר "לעזאזל, יש לי חתונה וטיסה לטנזניה שאני צריך לארגן". איפשהו בדרך הספקתי לסדר לעצמי סט של Guitar Hero: World Tour, לבנות ספריה של כמה מאות שירים ב- Rock Band 2, להרוג עשרות אלפי זומבים, לקבל Wii בתור מתנת חתונה, להפגין איפוק כלפי The Sims 3, והתלהבות חסרת-פשרות מכל דבר ש- PopCap עשו.

אז למרות הכל – הנה הם. שלושה אירועים שעשו לי את 2009 בתחום הגיימינג.

1. Left 4 Dead 2

קצת מביך לי להודות בזה עכשיו, אבל לא הייתי צריך להסיר את Left 4 Dead מפוסט סיכום השנה שלי ב- 2008. למעשה, הסיבה היחידה לכך שעשיתי את זה היא שידעתי שדורון יכתוב עליו משהו. אבל אני לא הולך להפגין כלפיו התעלמות שוב.

הרבה יחסי ציבור שליליים הופנו כלפי Left 4 Dead 2 במהלך השנה החולפת. אנשים אמרו ש- Valve היו צריכים לשחרר אותו בחינם, או שהוא דומה יותר מדי למשחק הראשון. אבל האנשים האלה כנראה שכחו שהמשחק הראשון היה אחד הדברים המגניבים ביותר שיצאו למחשב האישי בשנה שעברה. לא היתה לי בעיה בכלל אם Left 4 Dead 2 היה בסך הכל אוסף של מערכות חדשות על אותו המנוע (גם אם יש אנשים שהחלפה של כל התוכן של המשחק המקורי לא מספיק להם), אבל המשחק בכל זאת מכיל מספיק תוספות קטנות שמשפרות בצורה דרסטית את חווית המשחק. ובשורה התחתונה – המשחק הזה מצליח להכניס אותי לרגעים מותחים והפגנות מוקצנות של סולידריות לא פחות מהמשחק הקודם. אפילו אשתי, שהניסיון שלה בחיסול זומבים התמצה עד כה ב- Plants vs. Zombies, כבר הביעה רצון להצטרף לחגיגה.

לעזאזל, אנחנו צריכים לארגן עוד ZombieFest.

2. Plants vs. Zombies

כמות הזמן שהשקעתי השנה במשחקי PopCap למיניהם מגיעה, בקלות, לכמה מאות שעות. אבל רוב המשחקים האלה היו משחקי המשך. Plants vs. Zombies הוא הניסיון של PopCap להגיח לראשונה לטריטוריה של משחקי Tower Defense. וכיאה ל- PopCap, הם עשו את זה בחן ומקוריות שלעיתים רחוקות מאפיינים משחקי Tower Defense אחרים.

כל שלב ב- Plants vs. Zombies יציג לכם משהו חדש. טוויסט מעניין על הנוסחה המוכרת. וגם כשהשלבים האלה יגמרו, ל- Plants vs. Zombies יהיו מספיק משחקונים הזויים כדי להחזיר אתכם אליו שוב ושוב. אז נכון, Plants vs. Zombies הוא לא משחק ה- Tower Defense העמוק ביותר, או הקשה ביותר, אבל אני בכל זאת אעדיף אותו בכל מצב על פני הסרבול של Gemcraft Chapter 0, העמוק-לכאורה.

3. Spy vs. Sniper

שוב Valve: במאי השנה, הכריזו החבר'ה המוכשרים האלה על עדכון נוסף ל- Team Fortress 2, שיוסיף כלי נשק לדמותו המפורסמת של הצלף. עד כאן, מדובר בחדשות משמחות, אבל סטנדרטיות למדי. אבל לאחר שלושה ימים בהם נחשף באופן הדרגתי תוכן העדכון, הדברים התחילו להסתבך. בימים שלאחר מכן נחשפנו לפרטי העדכון המלא, לסרטון ה- "Meet the…" המוצלח ביותר ש- Valve הפיצו עד כה, ולצורה המשעשעת שבה הם מתמודדים עם דליפות של סרטונים לרשת.

אני לא משחק בכלל ב- Team Fortress 2. את מעט הזמן שאני מקדיש למשחקים מרובי-משתתפים, Left 4 Dead לוקח לעצמו. ובכל זאת, בשבוע המדובר עקבתי אחרי כל שביב של מידע שקשור למשחק. החברה הזאת בהחלט יודעת איך ליצור התרגשות מסביב למשחקים שלה. ואם זה לא הספיק לכם, הם שיחזרו את ההישג ממש לא מזמן, עם העדכון הכפול של החייל וה-Demoman. כיף.

ומצד שני…

הכלים של Guitar Hero: World Tour. את הסט המדובר קניתי כמתנה ליום ההולדת שלי בסביבות מאי, ומאז ניצלתי אותם כמיטב יכולתי, עם Rock Band 2, Guitar Hero: Metallica, Guitar Hero 5, Lego Rock Band, ועוד משחקים שמדי פעם השאלתי מחברים. הבעיה שלי היא שהכלים האלה הם במקרה גם אחד המוצרים היותר-מחורבנים שיצא לי להתקל בהם.

אני לא מכיר כמעט אף אחד שכל כלי ה- Guitar Hero: World Tour שהוא קנה (אולי חוץ מהמיקרופונים) לא התחילו לעשות לו בעיות. הבעיות נעות מכפתורים בודדים בגיטרה שמסרבים לעבוד, דרך פריטה בעייתית ועד למצילות שמפסיקות לתפקד. גם הגיטרה שלי נפלה קורבן לנושא הזה, ועכשיו אני צריך לעשות כל מיני פעולות לא-סימפטיות שמערבות מלחם ואת הסרת האחריות שהיתה יכולה להיות לגיטרה שלי אם הייתי גר בחו"ל. זה מעצבן.

וזה חבל, כי הכלים של World Tour הרבה יותר מוצלחים (לדעתי, ולדעת עוד כמה אנשים) מאלה של Rock Band. וכי בזמן כתיבת שורות אלה – בלתי אפשרי לקנות את הדור החדש של כלי הנגינה מפלסטיק בלי לקנות את Band Hero. אז כל מי שהזמין את הסט של Guitar Hero: World Tour נתקע עם כלים בעיתיים. שעלו לו בסביבות ה- 1500 ש"ח. לא נעים בכלל.

עוד שנה עברה.

ותיקי הבלוג כבר יודעים מה הולך לקרות כאן, בשלב הזה. אבל לאלה שלא היו איתנו בדצמבר 2008, נספר בקצרה במה מדובר. כל אחד מכתבי "העולם על פי אינטל" הולך לסכם את השנה החולפת ע"י ציון של שלושה אירועים, לפי בחירתו, שעשו לו את שנת 2009 בתחום הגיימינג, ואירוע אחד שהפך אותה למוצלחת פחות. בתקווה, זה גם יהיה מעניין.