מהרגע ששמעתי על Scribblenauts, ידעתי שאני חייב לשחק בו. לא ידעתי איך. לא היה לי נינטנדו DS בבית, והמשחק לא הגיע לארץ באופן רשמי. אפילו הביקורות השליליות-למדי שפורסמו עליו ברחבי הרשת לא הרגיעו את הסקרנות שלי. הרעיון שעומד בבסיסו של המשחק הזה, לדעתי, הוא רעיון ענק. ורציתי לראות אם הוא עובד בפועל.

קצת לאחר מכן, נסיעה לחו”ל של גיסי (לעזאזל, אני לא מאמין שאני קורא למישהו “גיסי” ) והשאלה ללא תאריך יעד של נינטנדו DS (תודה, דניס) אפשרה לי לשחק, סוף כל סוף, במשחק. אבל חתונה אחת וירח-דבש אחד גרמו לכך שעבר הרבה זמן לפני שיכולתי לכתוב עליו ביקורת. אבל בשעה טובה, גם זה הגיע:

על הנייר, זה נשמע כמו רעיון נפלא: משחק פאזלים (לנינטנדו DS, אבל עזבו את זה לרגע) בו תוכלו להשתמש בכל אובייקט שאתם יכולים לחשוב עליו. אם אתם יודעים לאיית את זה – אתם יכולים ליצור את זה. רוצים לטפס על עץ? כתבו "סולם". רוצים לרכב על דינוזאור? כתבו "ברונטוזאורוס". נמאס לכם מהשלב שאתם נמצאים בו? כתבו "מכונת זמן". האפשרויות מוגבלות רק ע"י הדמיון שלכם. איזה רעיון נפלא. איזה בסיס מעורר-השראה למשחק. איזה ביצוע מחורבן.

כן, זה עצוב. אבל בעוד שבמצב ה- Sandbox שלו, מדובר במשהו מדהים (אם כי משהו שאי אפשר בדיוק לקרוא לו “משחק” ), כל הסיפור מתפרק ברגע שבאמת מנסים לפתור שלבים ב- Scribblenauts. אני מחכה ליום שבו מישהו ייקח את הקונספט הזה, ויעשה ממנו משחק טוב. עד אז… מישהו רוצה לקנות ממני את Scribblenauts?

בהתחלה, היה נראה כאילו הפולחן הקבוע שאני עובר עם משחקים של PopCap (ותועד בפסקה הראשונה של הביקורת שלי על Plants vs. Zombies) היה קצת פחות קשה במקרה של Zuma's Revenge!. סיימתי אותו כבר בניסיון הראשון שלי, לאחר שעתיים וחצי של משחק. וזה לא היה קשה בכלל.

אבל כמו במקרה של Plants vs. Zombies, זו היתה רק ההתחלה. כמה דקות מאוחר יותר גיליתי את Iron Frog – מצב משחק אכזרי במיוחד, שאני והחברה שלי מנסים להביס כבר במשך כמה ימים טובים. בינתיים, לא נחלנו הצלחה.

אז… Zuma's Revenge. (סליחה, התכוונתי – Zuma's Revenge!). הוא משחק מעולה, באמת, בדיוק כפי שאפשר לצפות ממשחק ההמשך ל- Zuma. אני פשוט לא בטוח שהוא שווה מחיר של 20$, אם כבר יש לכם את Zuma המקורי. אבל אם אין לכם אף Zuma בבית, בהחלט עדיף להתחיל מהמשחק השני. כך או כך, אתם צריכים שיהיה לכם על המחשב Zuma. לא משנה איזה.

אה, כן. הבטחתי ביקורת. אז אפשר לקרוא אותה בוואלה! (היי, גם להם יש קטע עם סימן קריאה בשם).

בואו ונודה באמת: אם הבעתם אפילו מידה בסיסית של התעניינות במה שקורה סביבכם בזמן כלשהו בעשור האחרון, אתם כבר מכירים את The Sims. למעשה, רוב הסיכויים הם שכבר הספקתם לשחק במשחק, לגבש עליו דעה מלאה ומפורטת, ואז להגיב לשלל חבילות ההרחבה שיצאו עבורו במהלך השנים בתגובות שנעות על הקשת בין "וואו, איזה מגניב, אפשרות לגדל גויאבות בגינה!" לבין "נו, ברצינות, מי ישלם על זה כסף?". אז תנו לי לקפוץ ישר למה שלפחות חלקכם רצה לשמוע: אם כל הקטע הזה של ערכת יצירה לאופרות-סבון פרבריות אף פעם לא עשה לכם את זה, אין לכם מה לחפש כאן. The Sims 3 הוא עוד מאותו הדבר.

אבל אם, לעומת זאת, כן אהבתם את המשחקים הקודמים בסדרה, מה שאתם מחפשים זו תשובה לשאלה קצת אחרת. האם המשחק מציע מספיק שינויים ושיפורים בשביל להצדיק את תג המחיר שלו, ואת הספרה 3 שמתנוססת בגאון על העטיפה? לשאלה הזו יש לי תשובה פשוטה, ברורה ומאוד אינפורמטיבית: אולי.

תהרגו אותי, אבל אני לא מבין איך The Sims 3 קיבל ציונים טובים כל כך. כל הביקורות שקראתי, כמעט, נשמעות כמו הקראה שטחית של ה- Press Release של המשחק. אז כן, העובדה שהעיר כולה הפכה למגרש משחקים גדול היא מאוד כיפית. וכן, יש למשחק כל מיני שיפורים קטנים ומוצלחים. אבל מזה כל ההתלהבות? זה מצדיק ציון ממוצע של 87 ברחבי העולם?

בשבועיים הקרובים, כנראה שאני אנצל את דפי הבלוג הזה בשביל להרחיב אפילו יותר לגבי הדעה שלי על המשחק. אבל בינתיים, אני מוכרח להגיד שאף על פי שמדובר באחלה משחק, הוא ממש לא מהווה קפיצת מדרגה משמעותית מספיק ביחס למשחק השני.

בקושי חצי שנה עברה מאז אותה תקופה נוראית בה PopCap הציגה לאוויר העולם את Peggle: מעין Pinball מוזר, שבו אתם צריכים לירות כדור לתוך שורה של יתדות כחולות וכתומות, במטרה לפגוע בכל היתדות הכתומות. אם אתם מצליחים להסיר את כל היתדות הכתומות מהלוח לפני שנגמרים לכם הכדורים – אתם עוברים למסך הבא, מלווים בקשת ובאחת הנעימות המפורסמות ביותר של בטהובן. כמה כוחות מיוחדים מסבכים קצת את כל העניין, אבל בעיקרון – זה Peggle.

לכל התוהים למיניהם: פעם בחצי-שנה, הכוכבים בשמיים מסתדרים בצורה כזאת שמאפשרת לי לכתוב איזו ביקורת ב- Gamer על משחק שאכפת לי במיוחד ממנו, ויש סיכוי קלוש שתתפרסם עליו ביקורת אם אני לא ארים את הכפפה. Peggle Nights הוא משחק כזה.

אז… Peggle Nights. אין הרבה מה להגיד עליו. כל מיני אנשים שדיברתי איתם קצת התאכזבו שבמשחק הזה הוסיפו רק "כוח" אחד חדש בהשוואה ל- Peggle המקורי, אבל קצת אחר כך הם התחילו לשחק בו ולא שמעתי מהם יותר לעולם. וכך, Peggle Nights מצטרף לשורת המשחקים הממכרת-אימים של PopCap. הוא מוצלח, וכיפי, ואתם צריכים לשחק בו.

וכמובן, דקה אחרי שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה גיליתי שאלעד קפלן בעצם תכנן לכתוב ביקורת על Peggle Nights. לכאורה, זה אומר שהסיבה שלי לכתיבת הביקורת היתה לא-רלוונטית. אבל אז גיליתי שהוא תכנן לתת למשחק "רק" 70, אז הרגשתי פחות אשם.

לפני כחודש, קיבלתי לביקורת מנענע מסך מחשב. זו הפעם הראשונה שבה התבקשתי לכתוב ביקורת על פריט חומרה כלשהו, והמסך הנ"ל סבל מחסרון אוטומטי בעקבות ההשוואה המתבקשת שלו למסך שכבר יושב לי על השולחן, ה- Samsung 226BW המוצלח.

אבל אם מניחים בצד את ההשוואות למסך הנוכחי שלי, המסך של BenQ בהחלט עשה את העבודה. הנקודות היחידות הרציניות שמצאתי לנכון להתלונן עליהן היו המיתוג המוגזם שלו בתור "מסך לגיימרים" (כי באמת, זה בסך הכל מסך עם זמן תגובה נמוך – אף אחד לא צריך לרוץ ולהתלהב יותר מדי) והעובדה שהוא די מכוער.

בכל אופן, את הביקורת המלאה שלי עליו אפשר למצוא בנענע 10. תהנו.

כמה אירוני שדווקא סדרת המשחקים Empire Earth, שמהווה שיר הלל להתפתחות האנושות מימי קדם ועד לעתיד הלא-רחוק, תיקח כמה צעדים אבולוציוניים לאחור במשחק האחרון שלה. תלונה נפוצה נגד Empire Earth 2 היתה שהוא קצת מורכב מדי. משחק שמבקש מהשחקן לבחור בין שדרוג שמקטין ב- 10% את המחיר של יחידה X, לבין שדרוג שמגדיל ב-3 פיקסלים את טווח הראייה של מגדל שמירה ביום אביבי, הוא לא משחק עם עומק אסטרטגי מרשים. הוא סתם משחק המיועד למזוכיסטים. הבעיה היא ש- Empire Earth 3 נלחם בתופעה קצת יותר מדי.

זהו, עלתה הביקורת על Empire Earth III ב- Gamer. לפני כשבועיים כתבתי כאן בבלוג שאני תוהה "אם ההפשטה המוגזמת לא פוגעת במשחק". ובכן, נחשו מה – היא פוגעת. כבר הרבה זמן לא שיחקתי במשחק אסטרטגיה בזמן-אמת כל כך משעמם.

יאללה, בחזרה ל- Call of Duty 4.

המקום: אי טרופי עלום שם. אם תתחבאו בשקט בשיחים ותתבוננו במתרחש, תוכלו להבחין בשכיר החרב הקוריאני בסביבת המחייה הטבעית שלו. שימו לב כיצד הוא עושה את צרכיו ליד העץ, או מסייר בשקט ובשלווה ליד הקן שלו – בקתה קוריאנית קטנה ומאובזרת-היטב.

אבל הקוריאני הזה לא לבד. רחש מכיוון השיחים מסיח את דעתו, והוא קופא במקום. הוא מתבונן בחשדנות לכיוון השיחים, שם, מבלי שהוא יודע, שוכן לו אמריקאי חצוף, מצויד בחליפה מיוחדת המאפשרת לו לנוע בהסוואה מוחלטת. ההתקפה עצמה, כשזו תתרחש, תהיה מהירה וללא רחמים. כחמש שניות לאחר שהיא תתחיל, הקוריאני יוטח בעץ הקרוב, והאמריקאי יעלם פעם נוספת בסבך עלים מרשרש.

אחרי יותר מדי זמן, הביקורת שלי על Crysis עלתה ב- Gamer. עוד לא סיימתי איתו – אני מתכוון לחזור אליו למשחק אינטנסיבי יותר ברמה הקשה ביותר (את רמת Delta דגמתי רק לאורך שלב אחד, בשביל הביקורת), אבל כבר עכשיו יש לי לא-מעט דברים להגיד עליו.

אבל זה יצטרך לחכות. בימים הקרובים אני אשתדל להעלות פוסט שמפרט (עם ספוילרים, והכל) את הנקודות החלשות בעיצוב השלבים שהזכרתי בביקורת. עד אז – תהנו מהביקורת, וכאלה. אה, וזה אחלה משחק.

"בימים אלה, ימים של סליחות וכפרות, אני חושב כי מן הראוי הוא שסיד מאייר, האדם שחתום על כל משחקי Civilization שיצאו מאז תחילת שנות התשעים, יתנצל בפניי על מספר השעות שהקרבתי מחיי לטובת הסדרה הזו. שעות חרישה למבחנים באוניברסיטה, יציאות מהבית לפגישה עם חברים או סתם שעות שינה יקרות – כל אלה הוקרבו לטובת עוד כמה תורות בעולם הצבעוני והאלים של סדרת Civilization."

טוב, אז לא התחלתי את הביקורת על חבילת ההרחבה השנייה של Civilization IV בצורה מקורית מדי. אבל מה לעשות – אי אפשר לדבר על Civilization IV בלי לדבר על אלמנט ההתמכרות הכה-יסודי שמאפיין את הסדרה כולה.

חבילת ההרחבה הזו היתה מוצלחת, אני מוכרח להודות. ובכל זאת, אני שונא לכתוב ביקורות על חבילות הרחבה של Civilization. בדרך כלל, חבילות הרחבה דוחפות לך את התוכן החדש שלהן בפרצוף – במשחקי אסטרטגיה בזמן-אמת, קל להכנס מיד למסכים המיוחדים לחבילת ההרחבה, ואלה גם טורחים להציג ברוב הוד והדר את היחידות החדשות. ב- Civilization IV, לעומת זאת, אני חייב לעבוד קשה יותר בשביל למצוא את התוכן הנוסף. בדרך כלל צריך לשחק משחק שלם ב- Civilization, מההתחלה ועד הסוף, רק בשביל להצביע על כמה מהשינויים שנעשו בדרך. הבעיה? משחק שלם ב- Civilization עלול לקחת לי עשרות שעות מהחיים. מה שמכריח אותי לשחק סדרה של משחקים קצרים, בעולמות קטנים ועם מעט תורות – וגורם לי להנות מהמשחק הרבה פחות. כל העסק הופך למשחק מעצבן שבו אני מנסה לאתר את כל השינויים בחבילת ההרחבה בכמה שפחות זמן.

איזה מזל שזה נגמר. אם להתייחס לצורה שבה Civilization III טיפל בנושא – שתי חבילות הרחבה זה די והותר. עכשיו כל מה שצריך זה רק להוציא את חבילת ה- Gold שכוללת את המשחק עם כל חבילות ההרחבה שלו ביחד, וללכת הביתה.