Baldur's Gate 2 היה ולמעשה עדיין אחד המשחקים האהובים עלי. לא רק מז'אנר ה-RPG, אלא בכלל. כמות השעות שהשקעתי בלעשות את כל המשימות הצדדיות, לאסוף את כל החפצים הייחודיים ולהרכיב את כל הנשקים האולטימטיביים היא עצומה. אבל למרות האהבה הנצחית שלי למשחק, תמיד ידעתי שיש לי חור בהשכלה – לא שיחקתי ב-Baldur's Gate הראשון.
אחרי שראיתי באתר Zolgames את כל ארבעת משחקי הסדרה (שני המשחקים + חבילת הרחבה לכל משחק), הבנתי שזו הזדמנות פז להשלים פערים חשובים. חשבתי שיהיה מעניין גם לבדוק כמה טוב הם עמדו במבחן הזמן, מאחר וחלק שורדים יותר טוב מאחרים. אז כשהגיעה אלי האריזה הצנועה, מיהרתי להתקין את הראשון ולהתחיל לשחק. כמה דברים התבררו מהר מאוד לתוך המשחק (הקצר יחסית):
1. Pathfinding זה חשוב
אי אפשר לתאר את כמות הזוועות שהמשחק העניק לי עם מנגנון ה-Pathfinding המזעזע שלו, למרות שכביכול יצא תיקון בדיוק לסוגיה הזו. לכאורה, היה אפשר לחשוב שמדובר על הליכה למרחקים – כשמורים לדמות לצעוד לאורך קילומטרים של שביל מתפתל והיא מאבדת את דרכה בגלל מכשולים. אבל לא על זה מדובר. לצערי הרב, כשנתתי לדמות אחת שלי את ההוראה לרפא דמות אחרת שעמדה במרחק צעד ממנה, היא סירבה בעקשנות לעקוף דמות שלישית שהייתה בדרכה, בגלל שהרעיון החדשני של "הצידה" נשגב מבינתה. ובעוד שברוב המשחק זה מעצבן רק ברמה בינונית, כשהולכים בצינוק צר רצוף במלכודות אכזריות ומפלצות מעיקות זה הפך את כל החוויה למתסכלת להחריד.
2. להיות חלש זה מדכא.
Baldur's Gate 2 מתחיל כשהדמות כבר בשלה יחסית, ומסוגלת לשרוד באופן סביר בקרב. במשחק הראשון (כצפוי), כלל הדמויות מתחילות כשהן בשלב ראשון. אם לתאר את זה באופן הכי פשוט שאפשר – ללכת כנגד העכביש הכי עלוב שנראה בעולם ה-D&D עם חבורה של 6 לוחמים אמיצים ול-ה-פ-ס-י-ד, זה עגום. בנוסף, אם נוסיף על כך את שהדמויות חסומות בכמות הנסיון שהן יכולות לצבור כך שלא ניתן אפילו להגיע לשלב 8, למעשה מובטח שעד סוף המשחק תשאר חלש יחסית, ורק ב-Baldur's Gate 2 באמת תתחיל החגיגה.
3. Respawn זה מנגנון מיותר.
לאחר קרב ארוך ומתיש בצינוק, נותרתי שבור ורצוץ. מאחר ולכוהנת שלי היו רק ארבעה קסמי ריפוי חלושים(כי היא רק שלב רביעי, בכל זאת), נאלצתי לנפוש לכמה שעות במסדרונות הקרירים על מנת לאפשר לה לטעון את קסמיה מחדש. נכנסתי בזריזות לחדר הסמוך ולחצתי על כפתור המנוחה, כשאני מתעורר שמח בחלקי 8 שעות לאחר מכן. אבל, כשחזרתי לחדר ממנו באתי, גיליתי שככל הנראה אני מפריע למשחק טוויסטר מרגש של גדוד המפלצות השלישי של הצבא הרנדומלי בו אני נלחם. "לא הרגתי אתכם כבר?" – שאלתי, אך לא נעניתי. וכך נאלצתי לעבור קרבות חסרי תועלת שוב ושוב.
לסיכום, אי אפשר להגיד ש-Baldur's Gate הראשון הוא משחק רע. להיפך, הוא התחיל את אחד הזכיונות האהובים עלי, ומבחינה זו הוא מצויין. אבל ללא ספק המנגנון שעומד מאחוריו עוד לא היה בשל לגמרי, ורק ב-Baldur's Gate 2 עשו את התיקונים הנדרשים, או לפחות את רובם.