בפרק האחרון של “גיימפוד”, דורון יעקובי סירב להתלהב מ- Battlefield: Bad Company  (שחוגג היום את יום הולדתו הראשון) תוך כדי ציון העובדה שכל הרשמים שלו מהמשחק מבוססים על המערכה לשחקן יחיד. בעקבות הדברים האלה, או סתם כי התחשק לו,  קורא ותיק בשם טל אלון החליט לחלוק איתנו מה הוא חושב על Battlefield: Bad Company 2 בכלל, ועל המשחק מרובה-המשתתפים שלו בפרט. וזה נחמד, כי כבר די הרבה זמן לא היה לנו פוסט אורח.

טל, עכשיו תורך.

הרבה כבר נאמר על Battlefield Bad Company 2 (או בקיצור BC2) שחוגג יום הולדת שנה בדיוק היום. עוד לפני צאתו, לאחר יציאתה של גרסת ה- Beta, התקיימו ברשת ויכוחים עזים (הנמשכים עד לימינו) בין אוהדי המשחק לבין שחקני Modern Warfare 2, שניסו להבהיר מי מבין שני המשחקים טוב יותר. אני חושב ששני המשחקים טובים במה שהם עושים, שניהם מהנים מאוד, ובכל זאת כשאני מסתכל על חווית המשחק, ברור לי שאם אני צריך להחליט על אחד מהמשחקים בלבד, או להמליץ למישהו שיקנה רק את אחד מהם, הבחירה שלי היא BC2. למעשה אני אעדיף אותו על פני כל שאר ה- FPS שיצאו עד כה לקונסולות, וכאן אני אסביר למה.

אין לי הרבה מה להגיד על המערכה לשחקן יחיד של המשחק שהיא סטנדרטית למדי רק עם סביבה הריסה (כמעט כל דבר אפשר לפוצץ ולהרוס, כולל קירות של בתים) ושימוש בכלי רכב בקטעים מסוימים. מאוד מהנה, אבל סובל מאותן בעיות שיש לטעמי בכל המשחקים מסוגו, שמונעים ממני לשחק את המערכה פעמים נוספות לאחר שסיימתי אותה (יוצא דופן מבחינתי היה Gears of War… כשהוא יצא שיחקתי בו לפחות 7 פעמים בגלל מצב ה- Co-op המעולה).

אבל בתור אחד שאוהב משחקי FPS ומשחק בהם שנים רבות, ולאחר זמן לא מבוטל שביליתי במולטיפליירים של המשחקים השונים (And kicked some ass), אני יכול להגיד ש- BC2 מספק חווית מולטיפלייר אחרת, חדשה ומשופרת שגורמת לכל הז'אנר לעלות כיתה. זה לא אומר שאני לא נכנס לטבוח בשחקני MW2 לפעמים, דבר שמספק לי שעות של הנאה מסבלם של אחרים, אבל מבחינתי אין על המולטי של BC2.

אני אנסה לספר קצת על החוויה ועל הדברים החדשים ש- BC2 הביא לנו.

מעבר למפות הענקיות, למשחקיות המגוונת, לכלי הרכב המטורפים ולסביבה ההריסה, הדבר העיקרי לטעמי ש- BC2 חידש הוא שיפור יכולות המשחק הקבוצתי. כל מי ששיחק ברשת במשחקים מהסוג יודע שברוב רובם של המקרים, ברגע שמתחיל המשחק כל אחד מהשחקנים יוצא למסע הרג אישי ואין לו שום קשר עם שאר חברי הקבוצה. אפילו במודים עם משימה מאוד מוגדרת יש לא מעט אהבלים שמשחקים זאבים בודדים. בדרך כלל אני אחד מהם. למה? כי כשאני משחק עם קבוצה של אנשים זרים אין לי כוח להתחיל לנסות לתקשר איתם בעזרת המיקרופון, ביחוד אם הם מדברים באנגלית עם מבטא גרמני כבד. חוץ מזה שברגע שאני מת אני מופיע מחדש במקום שבכלל לא קשור לקבוצה שלי וגם אם קודם זזתי יחד איתם, אני שוב לבד. ב- BC2 המצב הוא שונה כי ישנם מנגנונים שמאפשרים שיתוף פעולה איכותי וקל.

המנגנון הראשון הוא מנגנון דיווח המטרות: ראיתם חייל אויב רץ בין העצים? בלחיצה על כפתור ה- back (אם אתה משחקים ב- Xbox כמוני) תגרמו למיקום האויב להופיע אצל כל חברי הקבוצה שלכם בליווי משפט כמו "אויב מתחבא מאחורי העץ". ראיתם טנק אויב ואין לכם מה לעשות נגדו כי כל מה שיש לכם זה M16 וכמה רימונים? סמנו אותו ומהנדס עם RPG שרץ במסך ואומר לעצמו "איפה הטנק?!?!" יוכל להגיע למקום ולהפוך את הטנק לכדור אש וערימה של מתכת שתאסף יותר מאוחר ע"י בדואים (סתם, אין במשחק בדואים), ומה שמדהים זה שאתם תקבלו חלק מהניקוד על ההריגות. הכפתור הזה מאפשר לכם גם לבקש מחברי הצוות שלכם עזרה: הסתכלו לכיוון של חובש ולחיצה על הכפתור תקרא לו וגם תסמן את מיקומכם על המפה. הסתכלו לכיוון של לוחם ובקשו בנימוס תחמושת, ואם אתם בטנק שנפגע מ- RPG קראו למהנדס שיתקן אותו. בנוסף אפשר לסמן אזור מטרה (בניין שצריך לכבוש וכו') והכפתור יקרא לחברי הקבוצה לתקוף או להגן ביחד אתכם. בקיצור זהו כפתור קסם שמאפשר לכם לתקשר בצורה חופשית ועניינית עם חברי הצוות שלכם מבלי לצעוק לתוך המיקרופון באחת בלילה או לנסות להבין איזה אוסטרלי בן 15 עם מבטא.

המנגנון השני שמקל על ההתנהגות הקבוצתית הוא שיטת ה- Respawn החכמה. אחרי שנהרגתם תאלצו להמתין מספר שניות כמקובל (שזה דבר חכם מאוד) ואח"כ תוכלו לבחור היכן אתם רוצים להופיע ויינתנו לכם מספר אפשרויות: להופיע במקום רנדומלי במסך, להופיע בבסיס, או להופיע ליד שחקן אחר מהצוות שלכם שנמצא בחיים (כאשר ניתן לצפות בשחקן ובמצב בו הוא נמצא לפני שבוחרים). האפשרות האחרונה מאפשרת להמשיך לעבוד כצוות ולהפעיל לחץ ממושך על אזור מטרה, זאת דרך נהדרת לחזור מהר לאזור האקשן ואם אחד מחברי הצוות שלכם נמצא בכלי רכב, למשל בטנק, תוכלו להופיע ישירות בתוכו ולאייש את אחת מעמדות הקרב (מקלעים וכו').

המנגנון השלישי הוא הניקוד שמקבלים על שיתוף פעולה: אם תרפאו או תחיו שחקן אחר, תתקנו כלי רכב, תספקו תחמושת וכו' תקבלו ניקוד עצום שיעלה בהרבה על הניקוד שתקבלו מהריגה של חיילי אויב. שתי הקבוצות שבמשחק מחולקות למספר צוותים כל אחת, כאשר בכל צוות עד ארבעה שחקנים להם יש קשר מיוחד, ועזרה לחברי הצוות האישי שלכם תזכה אתכם בניקוד גבוה יותר. הניקוד כמובן יקדם אתכם בדרגות ויפתח לכם כלי נשק ויכולות מיוחדות.

יש עוד הרבה מה לכתוב ולא נראה לי שעידן יעלה את הפוסט אם הוא יהיה פרוס על שלושה עמודים (מ’כפת לי, זה לא עולה לי כסף –עידן), אז אני אנסה לתמצת בפסקה אחת את הדברים העיקריים שעושים את BC2 למשחק המולטי המועדף עלי… תחזיקו חזק:

מגוון מפות גדול יחסית עם מפות נוספות בחינם למי שקנה את המשחק המקורי; מפות ענקיות שמאפשרות הרבה דרכי גישה לאזורי מטרה והרבה מקומות להתחבא בהם או לנוע בהם עם רכבים; כמה סוגי טנקים; כמה סוגי מסוקים (שעד היום לא ממש למדתי איך להטיס כמו שצריך), האמרים וטרקטורונים; מסוק זעיר ללא טייס (כיייף); כלי נשק נייחים שאפשר להפעיל; קרבות טנקים כאשר בכל קבוצה יש כמה טנקים שנוסעים ביחד כשלמעלה יש ליווי אווירי של מסוקים; 4 מקצועות שאפשר להתמחות בהם ולחשוף להם נשקים ויכולות מיוחדות: לוחם עם רובה סער ומטול ויכולת לספק תחמושת, מהנדס עם תת-מקלע ונשק נגד רכבים שיכול לתקן ציוד, חובש עם מקלע שיכול לרפא ולהחיות, וסייר (RECON) שמשמש בדרך כלל כצלף עם יכולת לאתר אויבים ויכולת להזמין בחופשיות אש מרגמות על מקומות לבחירתו; ממש כיף לסמן טנק של האויב (מאפשר לכל מי שרוצה לבצע עליו נעילה עם נשקים מסוימים), להתחבא במקום בטוח, לקבל נעילה, לשגר טיל לשמים ואחרי 3 שניות לקבל את הניקוד על השמדת הטנק; הכל ניתן להריסה ואין כמו לראות איזה טמבל מציץ מחלון של בית ואז להוריד את כל הקיר עם החלון, או להפיל את כל הבניין עליו אם הוא כבר הרוס מספיק; אקשן מטורף כאשר כל פעם, גם אם אתם משחקים באותה המפה, המשחק הוא שונה ולא חוזר על עצמו; סאונד מטורף! ואיזה כיף להיות צלף (טוב, זה גם בשאר המשחקים).

לשם ההגינות יש לציין כי למשחק ישנם גם כמה חסרונות, אבל הם באמת מתגמדים לעומת שלל האוצרות שהמשחק מציע. למשל ישנו מצב מולטיפלייר מסוים שבו, אם הקבוצה היריבה טובה במיוחד, היא יכולה לגרום לכך שאתה וחבריך תוכלו לעשות Respawn רק בבסיס האם כאשר כל הכוחות שלה נמצאים במקום כדי להרוג מיד את האומללים שמופיעים שם שוב ושוב (קורה בדרך כלל כאשר לקבוצה השנייה יש טייס מסוק טוב ותותחן טוב שהצטרף אליו ובקבוצה שלך אין) – יש דרך להחלץ מהמצב, אבל הוא בהחלט לא נעים. חיסרון נוסף הוא שאין מצב משחק שנמשך זמן קצר ומאפשר להעביר עשר דקות בכיף (כמו משחקי האון-לין של MW).

אבל, בשורה התחתונה, BFBC2 מספק חווית מלחמה כללית נהדרת וסוחפת והוא מומלץ בחום לכל אוהבי המולטיפליירים הצבאיים.

הנה כמה סרטונים קצרים שמראים קטעי אקשן מהמולטי:

וסרטון מגניב ומצחיק שמסביר איך לא להיות noobs במשחק ומראה תוך כדי הרבה מהמשחקיות:

כבר לפני חודשיים שלח לי בחור בשם דניאל גרבר את הביקורת שלו על Batman: Arkham Asylum. אבל אני הייתי פושטק, והחלטתי להיות עסוק בטירוף, לטוס לקנדה ולבלות את מעט הזמן שיש לי להשקיע בבלוג בהקלטה ועריכה של פודקאסטים. אז רק עכשיו חזרתי להתעסק איתה. אחרי שוידאתי שהוא לא נוטר לי טינה, ושלא מפריע לו שאני אפרסם את הביקורת שלו באיחור של חודשיים (זה לא כאילו שהמשחק היה חדש גם כשהוא כתב אותה…), העליתי אותה לבלוג. והנה היא:

מכיוון שהייתי בחופש במשך שבוע בשביל פסטיבל הקומיקס והאנימציה, היה לי קצת זמן פנוי על הידיים, אז החלטתי לכתוב ביקורת על אחד המשחקים היותר טובים ששיחקתי בהם לאחרונה. למי שלא מכיר אותי – כבר כמעט שנתיים שהייתי בשגרת חיים של עבודה ולימודים (ומעט מאוד זמן פנוי) אבל המשכתי לקנות משחקים בכל מיני מבצעים של Steam. לאחרונה הייתה לי הפסקה של כמה חודשים לפני שאני מתחיל ללמוד שוב והתחלתי לנסות לשחק בכמה שיותר מהמשחקים שהצטברו לי.

אז – באטמן. אני אתחיל בלהגיד שזה ממש כיף. לא הכיף האקראי וחסר הפואנטה של Prototype (למרות שגם בו השקעתי לא מעט זמן משחק), ולא הכיף האובססיבי של Oblivion שבו אני מרגיש צורך לעשות את כל מה שהמשחק מציע. איכשהו זה שילוב של שניהם ביחד עם עוד אלמנט אדיר – באטמן. זה פשוט מרגיש כמו באטמן, העולם של באטמן והרשעים של באטמן. זה נאמן לקומיקס, ומרגיש כמעט מציאותי.

המשחק מתחיל בזה שבאטמן לוקח את הג'וקר לארקהאם (מוסד לחולי נפש שנמצא על אי). תוך זמן קצר הג'וקר משתחרר ומתחיל להשתלט על האי, ובתור באטמן, אתם צריכים לעצור אותו ואת התכניות הזדוניות שלו לפני שאנשים ייפגעו. לצורך העניין תצטרכו להלחם בכל מיני פושעים, שביניהם, לא במפתיע, כל מיני דמויות משמעותיות מעולם הקומיקס.

מהר מאוד נתקלים באלמנט הלחימה של המשחק וחושבים "מה, אלה כל הכפתורים שאני לוחץ עליהם? זה קלי-קלות!". אבל אחרי כמה קרבות קלים נהיים מוקפים בחבורות של 20 פושעים ומגלים שזה לא כזה פשוט, ושצריך להתחמק מחלקם ולתקוף אותם מאחורה. וזה עוד רק המצב שבו הפושעים לא חמושים, או שיש להם רק נשקים קרים. עם הזמן השליטה של הג'וקר באי נהיית יותר מבוססת, ובשלב מסוים מגיעים למקומות שבהם הפושעים מצוידים ברובים, ויכולים להרוג את באטמן בקלות אם מנסים פשוט לרוץ אליהם ולהילחם בהם.

אז במקום לרוץ ולהילחם, צריך להתגנב בצל, להתחבא על Gargoyles שקרובים לתקרה ולהוריד אותם אחד-אחד. אלמנט ההתגנבות הוא מגניב, ועם הזמן לומדים יותר ויותר מהלכים שניתן לבצע. למשל – לומדים להתגנב מאחורי אויבים ולשתק אותם במכה, או להיתלות מ- Gargoyle ולתפוס אותם בהפתעה (ולהשאיר אותם תלויים הפוך עד שהם מאבדים הכרה). כאן המשחק ממש מתחיל להעביר את התחושה שהשחקן הוא באטמן.

תחושת הבאטמן הולכת ומתגברת כאשר צריך לשחק את ה"בלש" ולמצוא איזשהו רמז בזירת פשע כדי שיהיה אפשר למצוא איפה מישהו מסתתר. במצבים האלה נכנסים ל- detective mode שבו ניתן לאתר שאריות של כל מיני דברים (טביעות אצבעות, כימיקלים מסוימים, טיפות דם וכו') כדי לעקוב אחרי מישהו. הבעיה היא שהמשחק דורש להיכנס למצב הזה הרבה פעמים, וגם כשהוא לא דורש את זה – זה כלי ממש חזק שנותן יתרון עצום: אפשר לראות בעזרתו את השלדים של האויבים במעין ראיית רנטגן, וכל מיני דברים שימושיים פתאום בולטים מהסביבה. המצב הזה הורס (בעיני) את המראה המדהים של המשחק, ואני מנסה להשתמש בו כמה שפחות כדי ליהנות מהעיצוב האפל והמגניב של הדמויות והעולם.

וזה אכן העולם האפל של באטמן. אהבתי את הסרטים של באטמן, אבל הרגשתי שכל סרט מפחד להיות באטמן עד הסוף. הסרטים הישנים הצליחו לייצג את העולם כמו שצריך, אבל הדמויות היו קומיות מדי ולא מספיק פסיכיות. בסרטים החדשים הדמויות אמנם מרגישות כמו פסיכיות מוחלטות, אבל הסרט מפחד להציג את העולם של באטמן כמו שצריך, כדי לא להיראות יותר מדי כמו קומיקס. המשחק נמצא באמצע, ואולי הדבר היחיד שהוא מפחד ממנו זה שהדמויות יקללו הרבה. קלטת ראיון עם ה- Riddler שבו הוא טוען שתינוק קטוע גפיים הוא פתרון לחידה שלו שכנעה אותי שהמשחק הזה לא מפחד להציג את הדמויות כפי שהן באמת. ברחבי האי ניתן למצוא קלטות ריאיון גם עם המטופלים האחרים של המתקן, ויש גם כל מיני חידות של ה- Riddler פזורות ברחבי האי, שמעניקות כל מיני בונוסים ונותנות מבט נרחב יותר לתוך העולם הזה. החידות המוחבאות האלה פותחות ביוגרפיות של דמויות, פסלים תלת ממדיים של דמויות ושלבי "Challenge Mode". בנוסף, הם גם נותנים נקודות XP.

אין טעם לנסות למצוא את כל החפצים המוחבאים על ההתחלה. למרות שאפשר לראות בתפריטים איזה חפצים/חידות נמצאים באזור שבו נמצאים – לרובם אי אפשר להגיע בתחילת המשחק. ככל שהמשחק מתקדם כך באטמן מקבל יותר מכשירים שיכולים לעזור לו להגיע לכל מיני מקומות שהיה בלתי אפשרי להגיע אליהם קודם. המכשיר הראשון שמקבלים הוא מעין אקדח שפולט ג'ל מתפוצץ – שאיתו אפשר להרוס קירות ורצפות חלשות (או להעיף אויבים). מאוחר יותר מקבלים גם שדרוג ל- grapple hook שמאפשר להפיל קירות ותקרות חלשות (אפשר גם להפיל אותם על יריבים) ממרחק. כלי חביב נוסף הוא ה- Frequency Tuner שמאפשר לנטרל שערים חשמליים ופצצות (וכולל בתוכו את ה- mini-game הכי לא מציק שיצא לי להיתקל בו במשחק). את הדברים ההכרחיים למשחק מקבלים כחלק מהעלילה, אבל אפשר להשתמש בנקודות XP כדי לקנות שדרוגים לבאטמן (מקבלים נקודות XP בערך על כל דבר, לא רק חידות). השדרוגים האלה כוללים מהלכי לחימה/התגנבות חדשים, Batarang-ים חדשים ושיפורי כוח, מיגון וכו'.

דיברתי מקודם על העיצוב המוצלח של המשחק, אבל חוץ מזה שהעיצוב של האי מעולה – הוא מרגיש ענק. אמנם היו כמה רגעים שנמצאים בחוץ, בין הבניינים של האי שחשבתי לעצמי "אז האי לא כזה גדול…", אבל בכל בניין יש מרתפים ותעלות אוורור. גם כשהגיע השלב שבו הייתי צריך להיכנס לבניין שכבר הייתי בו, וחשבתי "אוקי, אז אני מניח שמעכשיו הדברים יתחילו לחזור על עצמם" – גיליתי שלא. האי כל הזמן משתנה ומאלץ את השחקן למצוא דרכים חלופיות ממה שהוא הכיר. מעברים נחסמים, קירות קורסים וקומות וחדרים שלמים נהיים בלתי חדירים, או נפתחים בזכות טכנולוגיה חדשה שלא הייתה לבאטמן בפעם הקודמת שבה הוא ביקר. פה ושם יש גם שלבים "חד פעמיים" כשבאטמן נכנס להזיה. שלבי ההזיה האלה כוללים התחלה של עיוות מציאות שממחיש את העבר והפסיכוזות של באטמן, ובמהרה מגיעים לקטעי פלטפורמה מוזרים ממש. השלבים האלה הם אולי הרגעים הכי מגניבים והכי כיפיים שיש במשחק.

אבל המשחק עדיין לא מושלם. קודם כל המשחק לא טורח לספר לך מתי הוא שומר את ההתקדמות שלך. כשיוצאים מהמשחק וחוזרים לשחק שוב, מתחילים מה- checkpoint האחרון, רק שלא ברור איפה בדיוק הוא נמצא. המצלמה לפעמים מעצבנת – כשבאטמן רץ הוא במרכז המסך, אבל כשהוא הולך הוא בצד – אבל מתרגלים לזה. ושוב, detective mode הופך את העולם להיות מונוכרומאטי ומשעמם – וזה חבל. בנוסף הלחימה עם ה"בוסים" במשחק היא די דומה, ולרוב כוללת שילוב של התחמקות ושימוש ב- Batarang.

בכל זאת נראה לי שזה משחק הקומיקס הכי טוב ששיחקתי בו אי פעם, ובקלות אפשר להישאב לתוכו. אפילו היה רגע שבו קיללתי שהמחשב שלי קורס באמצע המשחק, רק כדי לגלות שזה היה גז מעורר הזיות שבאטמן נכנס לתוכו. המשחק משלב המון אלמנטים שונים בצורה מוצלחת, זורמת וכיפית. גם אם אתם לא חובבי קומיקס מושבעים, ובחיים לא ראיתם סרט של באטמן (איכשהו), בעיני אתם תיהנו מהמשחק. מומלץ ביותר.

אלון שוורץ, הידוע גם כאח-של-עופר-שוורץ (או כפי שאני קורא לו בחיי היום-יום, “שוורץ”, מה שמבלבל במיוחד ברגע שגם הוא וגם אחיו משחקים איתי ב- Left 4 Dead 2), קנה את Just Cause 2 במסגרת מבצעי הקיץ של Steam. ואז הוא רצה לכתוב על זה ביקורת. ובאמת, עבר הרבה זמן מאז שהיה לנו פוסט אורח. אז קבלו אותו:

אני נוסע לי על אופנוע ברחבי אחת הערים באי, בדרך לאיזו משימה, ופתאום שם לב שמשמאלי, במרחק 10-20 מטרים, יש קולונל. להרוג קולונלים זה טוב – זה יוצר כאוס ונותן נקודות – ולכן אני מיד פונה שמאלה. להפתעתי, יש שם איזה קרש שלא ראיתי, שמקפיץ אותי עם האופנוע באוויר, היישר מעל הקולונל והחיילים שסביבו. בלי להסס אני קופץ מהאופנוע.האופנוע מתרסק על אחד מהם והורג אותו. אני בינתיים פתחתי מצנח, ובעודי באוויר אני זורק עליהם רימון (שהורג עוד 3 חיילים ופוצע קשה את הקולונל), מרסס את הניצולים עם נשק אוטומטי, ונוחת כשכולם, כולל הקולונל, מתים. אני יורה את ה- Grappling Hook שלי על האוטו הראשון שעובר, זורק ממנו את הנהג, וממשיך לכיוון המשימה המקורית.

סצינות כאלה מאוד נפוצות ב- Just Cause 2. המשחק הוא משחק פעולה Sandbox-י בגוף שלישי, שבו אתם משחקים את ריקו רודריגז, סוכן אמריקאי שנשלח לאי Panau לאחר שהדיקטטור הקודם ששלט בו נרצח על ידי בנו. הדיקטטור הקטן שולט באי וביושביו ביחד חזקה ובצבא מאובזר, ויש גם שלוש כנופיות שונות וחזקות בעסק. תפקידכם בכל העניין הוא להבין מה קורה באי אחרי חילופי השלטון (מה שאולי יהיה קשה, בהתחשב בזה שנדמה שלכל תושב באי יש מבטא שונה לחלוטין), ולשנות את העניינים לטובת מדינתכם.

לצורך כך, מלבד מגוון נשקים וכלי רכב, עומדים לרשותכם ה- Grappling Hook מפר-חוקי-הפיזיקה שלכם – שמסוגל להיצמד לכל דבר בטווח של כ- 80 מטר ולהעיף אתכם כלפיו, גם אם טסתם במהירות הקול בכיוון השני – וכמות אינסופית של מצנחים, שתוכלו לפתוח בצורה ספונטנית כאוות נפשכם – כן, גם כמה פעמים באותה נפילה.

העלילה, אם לנסח את זה בעדינות, אינה המרכז ב- Just Cause 2. המרכז הוא כאוס. ואני מתכוון לכך במובן המילולי – הדרך להתקדם במשחק, לפתוח משימות חדשות (יש משימות שהכנופיות נותנות לכם, ויש "משימות סוכנות" שמקדמות את ה"עלילה"), נשקים חדשים ואיזורים חדשים, היא על ידי יצירת כמה שיותר כאוס באי. סיימתם משימה? קיבלתם נקודות כאוס. השמדתם ציוד ומבנים ממשלתיים? כאוס. אספתם גולגולת של אבותיהם של הכנופיה הממש-דפוקה? רצחתם קולונל? סתם מצאתם שדרוג לנשק? על כל אחד מהם תקבלו נקודות כאוס. היופי הוא שליצור כאוס, כידוע, זה ממש כיף.

המשחק הוא Sandbox, אבל למעשה בעיקר Sand ופחות Box. מפת האי עצומה בגודלה – אפילו בחילוץ מוסק צריך לעשות שתי קפיצות בשביל להגיע מקצה לקצה – וכמות המקומות שאפשר להיות בהם, הפריטים שאפשר לאסוף, המבנים והתשתיות שאפשר לפוצץ היא כמעט בלתי-נתפסת. עכשיו קחו בחשבון שבכל פעם שתהרסו משהו או תהיו במקום שאתם לא אמורים להיות בו (נניח, במרכז בסיס צבאי) תייצרו Heat – כלומר, יבואו חיילים להרוג אתכם ותצטרכו להרוג אותם. ב- Just Cause 2 יש כמויות אדירות של זמן משחק אם תעשו את כל מה שאפשר לעשות בו. או במילים אחרות, אם אתם לא שפויים.

וזה בדיוק התסביך העיקרי של Just Cause 2. מצד אחד הוא בעייתי לאנשים שרוצים לסיים הכל ולעשות הכל, כי יש אינסוף דברים כאלה לסיים ולעשות – סתם כדוגמה, יש כמעט 400 Locations, כשבכל אחד מהם יש דברים לאסוף ודברים להרוס, ועוד בחלקם הלא-קטן יתחילו לירות עליכם בשניה שתיכנסו אליהם. מצד שני, לאנשים שלא אכפת להם כמה פריטים עוד נשארו להם לאסוף או מתי הם מקבלים את האצ'יוומנט הבא, אין כמעט מוטיבציה לשחק. המשחק לא נותן שום תגמול ממשי על כמעט שום פעולה, חוץ מדברים בסגנון "יש, מצאתי 10 חבילות סמים של הכנופיה! עכשיו נשארו רק עוד 90."

עם זאת, ה"שגרה" של המשחק עשויה בצורה מאוד טובה, מה שהופך אותה לקלילה וכיפית. את המרחקים של המשחק אפשר לגמוע בכלי רכב (שמהם יש מגוון רחב מאוד עם שליטה מאוד נוחה), בחילוץ מוסק שלוקח אתכם לכל מיקום שהייתם בו בעבר, או בעזרת Slingshots (מנגנון מאוד אלגנטי לתנועה ברגל – יורים Grappling Hook לאנשהו, לפני שמגיעים אליו פותחים מצנח, לפני שנוחתים יורים Grappling Hook לנקודה הבאה, וכן הלאה). בנוסף, יש גם מעין GPS בשביל ניווט, סימונים שונים ומשונים על המפה, ושלל אמצעים שיגרמו למרחקים להתקצר. לאלה נוספים גרפיקה מעולה (שמציירת נופים מדהימים), מגוון כיפי של משימות, וממשק שליטה כללי מהפשוטים שניסיתי.

אפילו התהליך האינסופי של איסוף בונוסים הופך לממכר, בזכות אינדיקטור "חם-קר" שכזה בפינה של המסך שנדלק כשנמצאים בקרבת משהו, ומתחזק ככל שמתקרבים. כך נוצרו מצבים שכבר החלטתי לוותר על לאסוף הכל במיקום מסוים, ואז האינדיקטור נדלק וביליתי דקה וחצי בלחפש את מה שיש לאסוף. ואז הוא נדלק שוב. וכן הלאה.

נושא הקרבות הוא מעט בעייתי, ומעלה חיסרון מרכזי נוסף של המשחק – הוא קל. מאוד. כשאני משחק ברמה השלישית מתוך ארבע, ומהרגע שאני מתחיל לרסס עם הנשק בתוך בסיס צבאי עד הפעם הראשונה שמצליחים לעשות לי נזק אני הורג בערך 25 חיילים, יש כאן בעיה. ריקו רודריגז הוא מעין לוחם כל-יכול, ושלל החיילים, הנינג'ות (נינג'ות!) והבוסים שניצבים מולו נופלים כמו זבובים. בא מסוק ומתחיל לרסס אתכם עם מכונת יריה? Grappling Hook אליו, לזרוק החוצה את הטייס, ועכשיו יש לכם מסוק עם מכונת ירייה. לא מאתגר במיוחד.

חלק מהפספוסים הקטנים ב- Just Cause 2 לא כל כך מתסכלים כמו שהם משעשעים. למשל העובדה שמסוק קרב צבאי עולה בערך כמו M-16, או שהדבר ההגיוני לעשות מיד אחרי שעזרתם לכנופיה להשתלט על מתקן צבאי הוא להשמיד את כל המתקן (כדי ליצור כאוס, כמובן). זה משחק שאולי כן לוקח את עצמו טיפה ברצינות – אין הרבה הומור, נניח – אבל בוודאות לא מנסה ליצור איזושהי אשליה של קשר למציאות.

בסופו של דבר, אני מאוד נהנתי מ- Just Cause 2. קניתי אותו במבצע ב- Steam ב- 20$, אבל אחרי כ- 30 שעות (ו- 38% Completion), בדיעבד הייתי משלם גם את המחיר המלא של 50$. יש בו עוד לא מעט דברים מעצבנים, אין בו שום תחכום או עלילה, ה- Voice Acting מעורר חלחלה, ויש בו הרבה יותר מדי תוכן – אבל בסופו של דבר, כשבמשך כ- 30 שעות יצא לי כמה עשרות פעמים לחשוב "פאק, הרגע עשיתי סתם ככה את הסצינה הכי מגניבה מסרט אקשן ממש מגניב", מבחינתי המשחק עשה את שלו.

וואו. זה היה סופ”ש מוצלח לפוסטים אורחים. קיבלנו גם אחד של דורון פישלר (יש הרבה לינקים שרלוונטים לפועלו של פישלר, אבל אני פשוט אקשר כאן ל’משטרת הפוטושופ’ ואסגור עניין), על משחקי Xbox Live Arcade בכלל, ו- Greed Corp בפרט. תהנו.

חמדנות יכולה להיות אחלה דבר. החמדנות של מיקרוסופט, למשל, גרמה להם לדרוש כסף רב עבור הזכות לחבר את האקס-בוקס שלך ל-WiFi, אבל על זה עידן דקל כבר כתב כאן. לפני כמה חודשים, בגלל שינויים מבניים ופרסונליים בבית שלי, יצא שהמודם התרחק מהאקס-בוקס, ולכן היא נותקה מהרשת. רק בשבוע שעבר חיברתי אותה חזרה, זמנית, וניצלתי את הזמן השאול כדי להוריד את כל הדמואים החדשים מ-Xbox Live Arcade שנראו מעניינים אפילו במידה גבולית. וגיליתי, באותה הזדמנות, שאני ממש אוהב את Xbox Live Arcade.

המשחקים בארקייד הם בדרך כלל בנקודת האמצע הנעימה שבין משחקי "AAA” הפקות ענק מגלומניות בעלות של עשרות מיליוני דולרים, ובין משחקי פלאש קטנים וחינמיים. המשחקים בארקייד לעתים קרובות מושקעים מאוד, אבל פשוטים יחסית, לא דורשים השקעת עשרות שעות שאין לי, ועולים בין 5 ל-15 דולר למשחק. אבל הכי חשוב – כמות היצירתיות והמקוריות במשחקים שבארקייד היא הרבה מעבר למה שאפשר למצוא במשחקים "אמיתיים". כשקיבלתי הרבה מזה בבת אחת, אחרי חודשים של נתק, זה נראה פתאום כמו עושר נפלא.

כמה דמואים שווים הצצה שעלו בחודשים האחרונים:

The Misadventures of P.B. Winterbottom – עוד משחק בז'אנר ההולך ומתהווה של משחקי פלטפורמה-חידה שבה אתה משכפל את עצמך, שכולל את Braid, Chronotron ו-The Company of Myself – כולם משחקים שאני מאוד אוהב, אז אפשר לומר בבטחון שזה ז'אנר שאני ממש סבבה איתו. הקונספט אמנם כבר לא לגמרי מקורי ולא מפוצץ את הראש כמו ב"Braid", אבל גם "ווינטרבוטום" (שבו אתם משחקים זקן בריטי שגונב עוגות בעזרת הרבה שכפולים של עצמו) עושה רושם טוב, ויש לו עיצוב רטרו מקורי ומגניב.

Chime – אם אתם מהאנשים שאוהבים את Lumines, אז אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס את Chime, או שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם לשחק בו, כי סביר שזה יעשה שמות בזמן הפנוי שלכם. אני לא מת על משחקים דמויי-טטריס בדרך כלל, אבל זאת הוריאציה הכי מקורית על הנושא שראיתי כבר הרבה זמן, ואפילו בשלב הבודד שהדמו מציע שיחקתי שוב ושוב ושוב. חוץ מזה, הוא עולה רק 400 נקודות (כלומר 5 דולר) ו-60% מזה הולכים לצדקה.

Toy Soldiers – משחק Tower Defence, רק עם אקשן, שנראה די מגניב, אבל לא הספקתי לשחק בו הרבה כי בינתיים התמכרתי ל-Greed Corp.

אז זהו. Greed Corp. העניין העיקרי שעליו רציתי לדבר. מבין כל הדמואים שניסיתי, הוא היה היחיד שריתק אותי במידה כזאת שקניתי כמעט מיד את המשחק המלא, ועדיין לא התחרטתי על זה. "תאגיד חמדנות" הוא משחק אסטרטגיה בתורות שבו קיימים רק חמישה סוגים של יחידות/מבנים, לוח המשחק קטן יחסית, ולכל היריבים יש אותן היחידות בדיוק. הרושם הראשוני הוא של משחק אסטרטגיה למתחילים, והרושם הזה מוטעה לחלוטין.

כמו בכל משחק אסטרטגיה אחר, גם Greed Corp כולל איסוף משאבים. רק שכאן, המשאב שאתה אוסף הוא הקרקע שאתה עומד עליה. לוח המשחק מורכב מ"עמודים", שככל שמנצלים אותם לגיוס כסף, הם הולכים ומתנמכים, עד שהם מתפוררים לחלוטין. מהר מאוד אתה לומד שהאויב הגדול ביותר שלך הוא אתה עצמך, ואם לא תיזהר, הקרקע תישמט מתחת לרגליך, פשוטו כמשמעו (ובלי להגיד "כדור הארץ" או "מיחזור" אפילו פעם אחת, זה גם המשחק עם המסר הסביבתי הכי אפקטיבי שראיתי במשחק עד היום). רוב המשחקים מסתיימים כשמשדה הקרב נשארו רק "אי" אחד או שניים בודדים בים של ערפילים. העובדה הזאת, ועוד כמה טוויסטים על נוסחאות האסטרטגיה המוכרות, גורמות לכך שמחשבה כמה צעדים קדימה היא לא אופציה, אלא הכרח, אם אתם רוצים לשרוד יותר מדקה.

מכירים את זה שמשחקים מציגים בפניכם את היחידות אחת אחת, ומתחילים עם כמה קרבות פשוטים שבהם תוכלו לנצח בלי להתאמץ, רק בשביל ההרגשה הטובה? אז זהו, שזה כל כך לא משחק כזה. Greed Corp הוא משחק קשה, מהרגע הראשון. ה-Tutorial (הלא נורא מוצלח, חייבים להודות) זורק עליך את כל החוקים בבת אחת, ולוקח די הרבה זמן להבין איך העסק עובד. גם בהמשך, המשחק לא סלחן: אין Undo, ומהלך שגוי אחד לעתים קרובות יעלה לכם בהפסד בקרב כולו.

החסרון של Greed Corp הוא החוסר בגיוון. שדות הקרב משתנים ואיתם גם האסטרטגיות הנדרשות, אבל כלי המשחק נשארים זהים מהמשחק הראשון ועד לאחרון (כנראה. עוד לא הגעתי לשם). בכל זאת, היה יכול להיות נחמד לגלות עוד כמה סוגי כלי נשק או יחידות לאורך המשחק, וגם איזה "קרב בוס" עם אויבים שונים מהרגיל היה מתקבל בברכה. עדיין, זה משחק מצוין שיהיה עוד יותר מצוין, אני מנחש, במשחק רב משתתפים מקומי. בקיצור, תורידו אותו, תתאמנו קצת, ואז נראה אתכם נגדי.

עופר שוורץ, הזכור לכם מהפוסט האורח “למה אסור לקנות משחקי Guitar Hero, ולמה חייבים לקנות אותם בכל זאת” או מהבלוג “כשל”, מכר את הנשמה שלו תמורת כמה מיליוני שעות משחק ב- Final Fantasy XIII. ואז הוא החליט לכתוב על זה פוסט. קבלו אותו:

לפני כמה שנים, כשהגעתי למסקנה שה- PS2 המזדקן שלי כבר עשה את שלו וצריך מחליף צעיר יותר, אחד השיקולים המרכזיים בעד ה- Xbox היה התגלית ש- Final Fantasy הבא לא ייצא בלעדית לפלייסטיישן כמו קודמיו (אם אתם חובבי הסדרה כמוני, אתם בטח מזדהים). מאז שהם עברו לפלייסטיישן, שיחקתי בכל אחד מהכותרים בסדרה המדהימה הזו (כולל X-2 הנוראי) עד סופו, ולא הייתה לי שום כוונה לוותר על עוד אחד.

את המשחק קיבלתי לידי בערך שבוע וחצי אחרי שהוא יצא, ועוד לא הספקתי לסיים (בין לימודים, בעיות שיניים ו-L4D2) אבל אני כבר יכול להגיד שלפחות מבחינות מסוימות הוא ה- Final Fantasy הכי מוצלח שיצא עד היום.

Final Fantasy XIII לוקח אתכם לעולם די עתידני, שמחולק לשני "עולמות": Cocoon, העולם "הטוב", שבו חיים בני האדם בשלום ובסבבה; ו- Pulse – העולם "הרע", שורץ מפלצות ודברים יותר גרועים, שכל ייעודם הוא להשמיד את Cocoon. או ככה לפחות האנשים על Cocoon חושבים. המשחק מתחיל בגירוש המוני שהממשלה כופה על אלפי אנשים שבאו במגע עם ייצור מ- Pulse שהתגלה באחת הערים, וכמה אנשים שמנסים לברוח מהגירוש הזה או להילחם בו. כיאה ל- Final Fantasy, הוא ממשיך בכל מיני פיתולים והפתעות, שלמעשה אני עדיין לא יודע איך הן נגמרות.

10-15 השעות הראשונות (כן, זה משחק ארוך – סדר גודל של 100-200 שעות) קצת מבאסות: הקרבות קלים מדי, העלילה לא משהו, וכל הדמויות ממש בכייניות. באמת, רציתי להרביץ לכל אחד ואחת מהם. אבל ברגע שבו כל הדמויות התאחדו לחבורה אחת גדולה, המשחק לקח תפנית רצינית, והתחיל להשתפר בכל מובן. העלילה נהייתה מעניינת, הדמויות נהיו מעניינות, העולם נהיה יותר ויותר עשיר, והקרבות – הו, הקרבות…

מאז Final Fantasy VII בערך, יוצרי המשחק מנסים כל הזמן ליצור מערכת קרבות שהיא סוג של real-time. היו להם כל מיני טריקים שלא הצליחו בכלל, ובתכל'ס עד X-2 זה היה פשוט קרב מבוסס-תורות, עם גימיקים מטופשים. ב- XII סוף סוף הצליחו לעשות קרב זמן-אמת אמיתי, אבל הם הלכו רחוק מדי: השליטה הייתה מסובכת ומעצבנת, והקרבות היו סתם מציקים, פחות מאשר מהנים.

אני אגיד את זה במפורש: ב- Final Fantasy XIII יש את מערכת הקרבות הכי כיפית שיצא לי לשחק בה. היא מצד אחד מאוד פשוטה ונוחה, ומצד שני יש בה המון מה ללמוד ולהשתפר, ותצטרכו באמת להתאמץ כדי להצליח בקרבות. יותר מזה, המשחק נותן לכם "דירוג" על כל קרב, בהתאם לכמות הזמן שלקח לכם לסיים אותו, מה שיגרום לכם להתאמץ כדי לסיים את הקרבות לא סתם בניצחון, אלא בניצחון מהיר.

זה עובד ככה: יש לכם 3 דמויות, ולכל דמות יש "תפקיד" (role), שקובע אילו יכולות יש לה. תפקיד יכול להיות למשל Commando, שפשוט תוקף את היריב בכל הכוח; Sentinel, שמגן על כל החבורה; ועוד 4 תפקידים, סה"כ 6 לבחור מביניהם. בתפריט אתם יכולים לסדר לכם עד 6 "פרדיגמות", כשכל פרדיגמה היא פשוט הגדרה של תפקיד לכל דמות. במהלך הקרב אתם יכולים להחליף בחופשיות בין 6 הפרדיגמות, ובכך ליצור טקטיקות מאוד גמישות ומעניינות, ובחירה נכונה של פרדיגמות ברגעים הנכונים יכולה להציל אתכם ממוות כמעט בטוח או לסיים במהירות קרבות קשים לכאורה.

Final Fantasy XIII גם שם דגש הרבה יותר חזק על קרבות ביחס לדברים אחרים: אין כאן בכלל שוטטויות בערים, שעות של דיבורים עם זרים משעממים בתקווה להשיג איזה side-quest, או חיפושים אחר חנויות שבהן תוכלו לקנות דברים מעניינים. יש בעיקר עלילה וקרבות. וקצת משימות מהצד, כמובן. מעבר לזה, המשחק מכיל כל מה שאפשר לצפות ממשחק בסדרת Final Fantasy: גרפיקה מרהיבה (אם כי קצת מקרטעת על ה- Xbox במקומות עמוסים באנשים או מפלצות), עלילה לינארית אך מפותלת ומעניינת (כשהדמויות לא מתבכיינות), דמויות מתוסבכות, עולם עשיר ומלא הפתעות, וכמובן, הרבה רגעים שבהם המחשבה היחידה שעוברת בראש היא "WTF?!".

שתי נקודות אחרונות, קטנות אך חשובות: נובו וומאצו, הגאון שהלחין את פס הקול של רוב משחקי Final Fantasy הקודמים, לא השתתף בכלל במשחק הזה, ושומעים את זה. המוזיקה לא רעה, אבל היא בבירור לא טובה. לעומת זאת, שינוי אחר לטובה – ב- Final Fantasy XIII יש save point כל כמה דקות. לא עוד לילות ארוכים של משחק רק כדי להגיע ל- save point. לא עוד לחזור על קטע ארוך ולא מעניין בגלל טעות קטנה בקרב אחד. בקיצור, זה שינוי מבורך.

אם אהבתם את המשחקים הקודמים בסדרה, זה משחק חובה. אם לא, שווה בכל זאת לנסות, כי הוא קצת שונה ובעיקר הרבה יותר קצבי ומהיר. אם לא יצא לכם לנסות אף פעם – האמת שהייתי ממליץ דוקא להתחיל מ- Final Fantasy X, אבל גם XIII הוא מקום לא רע להתחיל, ויש לו את היתרון הגדול שהוא יצא גם ל- Xbox.

עריכה: אוקיי, במסגרת טעות דבילית במיוחד, שכחתי לחלוטין לסמן את הפוסט הזה כפוסט אורח. עם עופר שוורץ הסליחה. בכל אופן – קבלו פוסט אורח של עופר שוורץ.

כשיצא Guitar Hero: Metallica, היה לי ברור שלא אקנה אותו. הרי זה בזבוז של כסף. אבל לפני חודש הייתי בפסטיבל Rock im Park, והיה שם דוכן של Guitar Hero, שמתישהו יצא לי לנסות בו את Toxicity על התופים. Toxicity הוא ה-שיר בשביל תופים: הוא מגניב, כיפי, מגוון, מעניין, קשה ממש אבל בלי להכאיב לשרירים. עשיתי אותו עשרות פעמים ב-Rock Band. ואז ניסיתי אותו ב-Guitar Hero, וזה היה כאילו נגלה לפני עולם חדש.

נחזור קצת אחורה: אני שונא את Activision. הם לקחו את אחד המשחקים הכי טובים ומקוריים שיצאו בשנים האחרונות, והפכו אותו לדבר שפשוט מעצבן אותי. נכון, גם ל-Rock Band יש חסרונות, אבל ל-Harmonix יש את האליבי המושלם: הם היו קודם. כשהם פיתחו את Rock Band (הראשון וגם השני), World Tour עוד לא יצא והם לא יכלו ללמוד מהדברים הטובים שעשו שם. Activision, לעומת זאת, ראו את Rock Band כי טוב, והתעלמו.

ממשק נוח? מיותר. קטעי אלתור/התפרעות מגניבים בסוף השיר? נאאאאא. ציון רמת קושי לכל כלי? לא בבית ספרנו (ואם אתם משחקים Guitar Hero, בטח יצא לכם לא פעם להעלות תהיות בסגנון "רגע, איך השיר הזה בתופים, בעצם?"). DLC? מי צריך את זה בכלל!

ופה אנחנו מגיעים לנקודה הקריטית. מבט חטוף בטבלאות ה-DLC בויקיפדיה מגלה של-World Tour נוספים כל שבוע בממוצע 3 שירים חדשים, כשבהרבה מקרים כולם של אותה להקה. ל-Rock Band, לעומת זאת, יוצאים כל שבוע לפחות 6 שירים, ולפעמים אפילו יותר מ-10, כמעט תמיד של כמה להקות שונות. זה אומר שאם אדם ממוצע מוריד, נגיד, שיר חדש ב-Rock Band כל שבוע-שבועיים, אותו אדם ממוצע יצטרך לחכות משהו כמו 5-6 שבועות עד שיופיע שיר שהוא אוהב ב-Guitar Hero.

אז מה Activision עושים עם כל הזמן הפנוי שיש להם? מוציאים משחקים חדשים. שזה אפילו יותר גרוע. כי אם אני רוצה לשחק בשירים החדשים, אני צריך גם לשלם 60$ על המשחק, וגם לטרוח להחליף דיסקים כל הזמן (מה שגם מבטל את האפשרות לבנות setlist משולב). "אבל 60$ בשביל 48 שירים זה מצוין, שיר בודד עולה 2 דולר שלמים!", תגידו, ועל זה אני אומר: בולשיט. גם אם יש לכם טעם מוזיקלי מאוד רחב, סביר להניח ש-48 השירים האלה לא יכילו יותר מ-24 שאתם באמת אוהבים. אני, למשל, יותר בררן, ומצאתי רק 12 שירים שאני אוהב בכל משחק. ואם זה לא מספיק, ה-DLC לא עובד במשחקים החדשים. עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי למצוא סיבה הגיונית למגבלה המטופשת הזו.

אני לא רוצה לקנות משחקים של Guitar Hero לעולם. אני לא רוצה לתת ל-Activision את הכסף שלא מגיע להם, ואת ההרגשה שהמודל העסקי המגעיל שלהם עובד. אני רוצה לארגן מחאה, וחרם על כל משחקי Guitar Hero אי פעם. אבל כמה שאני נאבק עם המצפון והעקרונות שלי, אין לי שום ספק שיום אחד אשבר ואקנה את Metallica ואת Smash Hits. והכל בגלל Toxicity.

תופים זה כיף: זה המון אדרנלין, והתפרעות, וזה מגניב לאללה. ואין מה לעשות, התופים של Guitar Hero, בהערכה גסה, פי 100 יותר מוצלחים מאלה של Rock Band. והרגע שבו באמת הבנתי את זה היה בדוכן ההוא בפסטיבל.

זה לא רק בגלל המצילות. חמישה תופים לעומת ארבעה, pressure sensitivity, תפעול סטאר פאוור פי מיליון יותר נוח – כל אלה ועוד משפרים את החוויה בצורה קיצונית. וכמובן שהתופים לבד לא מצדיקים את הבגידה בעקרונות שלי – צריך לקחת בחשבון גם בס הרבה יותר מוצלח, סטטיסטיקות מפורטות, והכי חשוב – העובדה שבהיעדר DLC נורמלי, אין אף דרך אחרת להשיג את השירים החדשים שלGuitar Hero. למשל, את כל השירים של מטאליקה. או את Through the Fire and Flames. או את Free Bird.

נראה לי שהכיוון כאן ברור: שווה לקנות את המשחקים האלה. כי עד כמה שעצוב לי להודות בזה, המודל העסקי המגעיל של Activision אכן עובד. Guitar Hero הוא פשוט מוצלח מדי כדי לוותר על כל השירים הנוספים, ולאנשים מסכנים כמוני וכמוכם אין ברירה אלא לשלם הרבה יותר ממה שסביר והגיוני, תמורת הזכות לתופף את Toxicity כמו שצריך.

נמרוד רייס, שאולי מוכר לכם כ"נמרוד מ'היפה והחנון'", ואולי לא, פינה זמן מהלו"ז העמוס שלו כדי לשחק בחבילת ההרחבה החדשה של World of Warcraft, ולכתוב עליה כמה מילים. נמרוד, הבמה שלך:

ב-13 לנובמבר, כמעט שנתיים אחרי חבילת ההרחבה הראשונה, שחררה חברת Blizzard את Wrath Of The Lich King, חבילת ההרחבה השנייה ל- World Of Warcraft, ה-MMORPG (Massively Multiplayer Online Role Playing Game) הנמכר ביותר בעולם. הציפייה להרחבה בקהילת השחקנים (מעל 11 מליון מנויים ברחבי העולם), בה הובטח לנו להילחם ב-Lich King עצמו – Arthas (עוד שלב בדרכה של Blizzard להקריב את כל גיבורי העולם של Warcraft על מנת לספק בוסים להרחבות שלהם) הייתה גדולה מאוד. חברת Blizzard המנוסה הצליחה לשמור על רמת התרגשות גבוהה בקהילה על ידי טפטוף פרטים עתידיים על ההרחבה, שיתוף גילדות מובילות בעולם בשרתי הבטא (מה שהתבטא בשלל סרטונים ברשת של היכולות החדשות, האזורים החדשים והבוסים החדשים) וכמו לפני ההרחבה הראשונה, טלאי בסמוך להשקה אשר מאפשר לכל השחקנים לטעום מחלק מהיכולות החדשות. 

טוב, בואו נקפוץ ישירות למים הקרים – אז מה חדש פה בעצם?
נתחיל בנתונים היבשים. מספר עקרונות דומים עד זהים להרחבה הקודמת (The Burning Crusade), כמו העלאת הרמה המקסימלית ב-10 דרגות (כעת היא עומדת על 80) מה שגורר כמובן את עדכוני ה-Talent Trees והוספת עוד שתי רמות Talents עם שלל כישורים חדשים ומעניינים, ובנוסף פתיחת אזורים חדשים שמתאימים לדרגות החדשות בתוך היבשת הקפואה Northrend, משכנו של ה-Lich King. 

בתחום ה-Professions, התווסף למשחק מקצוע חדש – Inscription. זהו מקצוע מעניין שדאג להעשיר את כל מי שבמקרה שמר מספיק Herbs ומספק שיפורים קטנים ליכולות של כל דמות ודמות, בין אם זה שינויים בזמן ה-Cooldown של לחשים או הוספת אפקטים כמו העפה לאחור או עוד נזק/ריפוי. כאן ניתנת אפשרות לשחקן לייחד עוד את הדמות שלו מהשאר על ידי בחירת Inscriptions מסוימים.
כמובן שכל שאר המקצועות המוכרים מקבלים שדרוגים (כעת ניתן להגיע עד 450 בכל מקצוע) וחפצים חדשים כדי לשמור עלינו השחקנים מרוצים ומשחקים.

חידוש נוסף הוא ה-Death Knight. זהו Class חדש שנוסף למשחק, וזמין גם ל-Alliance וגם ל-Horde. דמויות מה-Class לובשות Plate ומשופעות ביכולות DPS ו-Tanking, שבאות להציע אלטרנטיבה לדמויות הקיימות במשחק. לראשונה נראה Tank אשר לא משתמש במגן אלא בנשק דו ידני.
בנוסף, ה-Death Knight יכול לבחור מבין שלושה Talent Trees שהםBlood, Frost  ו-Unholy. במקום להשתמש במנגנונים הקיימים לניהול יכולות הדמות (Rage\Energy\Mana) בחרו ב-Blizzard לפתח מנגנון חדש – Runic Power, על מנת ליצור אפשרות משחק חדשה ומגוונת. ל-Death Knights יש שתי Runes מכל סוג ויכולות שונות צורכות אותן. בנוסף נצבר ה-Runic Power בדומה ל-Rage אצל הWarriors-, אשר גם נצרך על ידי יכולות שונות, בדומה ל-Combo Points אצל Rouges.
אבל כל המנגנונים האלה לא משנים באמת, כי הם בסה"כ פועלים ברקע בזמן שאנחנו עושים Button Mashing כמו מטורפים.

אם זה לא מספיק, אז ה-Death Knight מתחיל בדרגה 55 (אפשר ליצור אותו רק אם יש לך דמות אחרת בדרגה גבוהה מ55) ב-Eastern Plaguelands וצובר די מהר חפצים כחולים ומרשימים על מנת להגיע בצורה המהירה והחלקה לאזורים החדשים. אני תוהה מה יגידו כל אותם Blood Elf Paladins או Draenei Shamans שחרשו על דרגות 1-70 בהרחבה הקודמת.

אגב, לאלו שלא משחקים ב-Wow, כך מתחלקים החפצים במשחק: 
סגול = Epic Quality בדרך כלל מבוסים של Raids; כחול = Rare Quality בדרך כלל מבוססים על מבוכים של חמישה אנשים או קווסטים קשים במיוחד; ירוק = Uncommon Quality – אותו זבל שאנחנו מקבלים מכל קווסט.

בנוסף לכל אלו, הוכנסו שלל שיפורים קוסמטים קטנים ותוקנו כל מיני באגים שהיו קשורים למפות המשחק, איזורים שבהם נוכל סוף סוף לעשות World PvP כמו בימים העליזים הראשונים של המשחק, הוספת אלמנט של רכבי מצור לעולם ה-PvP, בורות כסף חדשים (כמו למשל Group mounts שמאפשרים ליותר מבנאדם אחד לרכב עליו) וכמובן, האלמנט הכי חשוב במשחק, שגורם לו להישאר רלוונטי גם היום, ארבע שנים לאחר שחרורו – בורות זמן.
רק כדי להבהיר מה הם אותם בורות זמן, ניתן לקחת כדוגמא את שיטת ה-Achievements שהוכנסה למשחק בטלאי לפני ההרחבה. כל בעל X-Box מכיר את השיטה – תגיע להישג כלשהו במשחק והמכשיר ישמור לך אותו. ראו בחברת Blizzard כי טוב והחליטו גם הם לאמץ את השיטה – הרגת יריב בדו קרב? קבל הישג; סיימת הרבה משימות באיזור? קבל הישג; הרגת בוס? קבל הישג; בישלת דג? קבל הישג. הנקודות שמקבלים על כל הישג שימושיות בערך כמו הכוכבים שמקבלים בכרטיס האשראי, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח, ומהרגע שהאלמנט הזה נכנס למשחק, שחקנים החלו לתור את העולם כדי להשלים כמה שיותר הישגים (גם אם זה התמצה בחקירת איזורים או הריגת בוסים של דרגות נמוכות).
הצבת שלל הישגים ביבשת החדשה מבטיחה שעות ארוכות של רדיפה אינסופית אחרי אותם פיקסלים נכספים – אני לא יודע מי ב-Blizzard חשב על זה אבל בהחלט מגיעה לו העלאה במשכורת.

אלמנט נוסף וחכם מאוד שעשו החבר'ה ב-Blizzard הוא מיחזור של ה-Raid instance המוצלח ביותר שלהם עד כה – Naxxramas. אותו מבוך שהיה האחרון ששוחרר לדרגות 60 בטלאי 1.11 של המשחק, והיה פשוט יצירת פאר שרק אחוז קטן מאוד מבסיס השחקנים זכה להנות ממנו, הולך להיות המבוך הראשון לדרגות 80. רבות וטובות דובר על הבוסים המגוונים ועל האווירה היחידות של המקום ואין ספק שהמיחזור שלו יאפשר להרבה יותר שחקנים ליהנות מהמקום המדהים הזה.

כאשר Naxx יצא לראשונה, רק הגילדות הבכירות הצליחו להתקדם בו ולהרוג את הבוסים. הקרבות שם היו מהמאתגרים והייחודיים שנראו עד כה (בין אם זה הצמדת "קוטביות" לכל שחקן שלפיה צריך להתמקם, ה"ריקוד" שהיה צריך ללמוד כדי לא לטבוע בחומצה או הקרב עם ארבעת הפרשים שדרש תיאום מקסימלי בין כל ה-Raid). בנוסף היו שלל אזכורים לבדיחות פנימיות של החברה (בין היתר ה-Frogger הידוע אחרי הבוס Patchwerk). גם בדרגה 70 רבים שבו אל Naxx על מנת לחוות את ה-Instance, ובאופן מפתיע גם בדרגה 70 הוא היווה אתגר לא קטן. 

באופן כללי המשחק ממשיך את המגמה שמאפשרת למשחק להיות הרבה יותר ידידותי לשחקנים המוגדרים Casual, כלומר אנשים שלא יכולים להקדיש ימים ולילות למשחק. כחלק ממגמה זו כל ה-Raid instances מגיעות, בנוסף לגרסאות שמיועדות ל-25 שחקנים, גם בגרסאות מצומצמות יותר המיועדות ל-10 שחקנים, שנבדלות מהן בשלל אותו הן מעניקות. ככה גם אנשים שלא יכולים לארגן 25 חבר'ה יוכלו להנות מהתוכן של המשחק.

בסופו של דבר, אחרי ציפייה רבה שוחררה ההרחבה בהשקה חגיגית, בו זמנית בכל העולם. מניסיון ההרחבה הקודמת היה ברור שבאותו זמן נורתה יריית הפתיחה במירוץ – המירוץ על מי יהיה הראשון שיגיע לדרגה 80, ומי הראשון שיהרוג כל בוס (אם כי כמעט תמיד מדובר באותן גילדות).

ועכשיו מקבץ עובדות על הימים הראשונים של חבילת ההרחבה:

1. 27 שעות אחרי ההשקה כבר הגיעה הדמות ראשונה לדרגה 80. מדובר ב-Warlock צרפתי, והוא עשה את זה על ידי Grinding במקום שהוא מצא בזמן שהוא שוטט לו בשרתי הבטא.
2. בערב ה-15 לנובמבר, פחות מ-72 שעות מההשקה, הגילדה <TwentyFifthNovember > (שהיא בעצם שילוב של שתי הגילדות הכי Hardcore בעולם – <Nihilum> ו <SK Gaming>) סיימה את כל ה-Raid instances שהושקו עם הגרסא הראשונית (מדובר בשלושה) ולמעשה סיימו את עבודתם עד לטלאי הבא.
3. כל השרתים התמלאו עד אפס מקום ב-Death Knights (כמו שקרה בהרחבה הקודמת עם הפלאדינים והשאמאנים), מה שגרם לאושר רב בשרתי ה-PvP לכל האנשים הממורמרים שלא קיבלו עותק של ההרחבה אבל יכלו לחזור לאזור התחלה של ה-Death Knights  ולטבוח בהם ללא היכר. 

כמעט שבועיים אחרי ההשקה אני נבוך להגיד שאני בקושי דרגה 74, אבל עדיין הצלחתי לקבל קצת רשמים על ההרחבה.
בגדול Blizzard הלכו על נוסחה מוכרת ומנצחת. האזורים החדשים הם בעצם עוד מאותו דבר (כמה פעמים אתה יכול להרוג  10מפלצות מסוג X או לאסוף 8 פריטים מסוג Y), הציוד הישן והסגול שלך יוחלף לאיטו בציוד ירוק מקווסטים דביליים שתעשה בדרך ולבסוף תגיע לדרגה 80 ותתחיל להתעסק בלחסוך כסף למקצועות שלך, תנסה לצבור עוד ציוד ותקווה שמספיק אנשים יגיעו בערב ל-Raid.
כמובן שאם אתה מכור כמוני לא אכפת לך שמוכרים לך את אותו דבר באריזה חדשה. אהבת את זה לפני ותאהב את זה גם עכשיו, וברור שלא תרשה לעצמך להישאר בדרגה 70 בעוד כולם דוהרים ל-80. 

לסיכום, קיבלנו פה עוד מוצר מלוטש של חברת Blizzard, עוד מנה לכל המכורים, עוד איפוס לכל מה שעשינו בהרחבה הקודמת ואפשרות להשיג את הכל מחדש והכי חשוב – עוד לפחות שנתיים למשחק הכי טוב שאני שיחקתי בו מעולם.
יש בכלל מקום להמלצה שלי על המשחק? הרי כל מי שמכיר כבר מזמן קנה, בלי לחשוב בכלל מה המוצר שהוא מקבל. ומי שלא קנה… טוב, הוא יכול ללכת לשחק סימס.

ארז רונן, מהבלוג "בלוג זה לחלשים" (וגם כתב בויגיימס לשעבר, וכאלה) התעצבן מהפלייסטיישן 3 שלו, בגלל סיבות די דומות לאלה שבגללן אני מתעצבן מ- Steam. אז הוא כתב פוסט אורח. והנה הוא:

שמונה בערב, אחרי יום עבודה מפרך. והדבר הכי גדול שבא לי לעשות זה לשחק קצת LittleBigPlanet. אחרי כמה ימים רצופים עם Fable II (שהוא משחק מגניב לאללה, ומומלץ לכל מי שאי פעם חשב שהוא מחבב משחקי וידאו), בהם לא התעדכנתי בכלל בשלבים החדשים שעלו לרשת רק כדי לספק לאיש השק שלי דקות של הנאה ילדותית ובלתי מתפשרת, החלטתי שזהו, הגיע הזמן.

בקר ה-Playstation 3 שלי העלה קצת אבק אחרי משהו כמו שבוע נטול אקשן. לא נורא. ביפ על הכפתור המרכזי בשלט, העברת המסך ליציאת ה-HDMI, והנה, ליטלביג כבר ממש מעבר לפינה, קורץ לי, פלטפורמה אסקפיסטית לסיים איתה את היום לפני הנפילה הבלתי נמנעת למיטה.

ואז זה מגיע. ההודעה הארורה. "הפלייסטיישן צריך להוריד עדכון תוכנה." עצבים. למה? למה הוא צריך להוריד? למה הוא לא יכול לתת לי לשחק בשקט?

נכון, אני יודע, עדכוני תוכנה זה משהו סטנדרטי בעולם של היום. גם האקסבוקס מתעדכן, וגם האייפון שלי מדי פעם דורש שאוריד עדכון – אבל הפלייסטיישן הזה עובר כל גבול. אני אומנם לא משתמש בו על בסיס קבוע, אבל פעם בשבוע, מקסימום שבועיים, אני מדליק אותו – וכל פעם, *כל פעם*, הוא רוצה שאוריד איזה עדכון. לא קרה לי במשך החודשיים האחרונים שפשוט הדלקתי את הקונסולה והתחלתי לשחק בה. באקסבוקס העדכונים הרבה פחות תכופים, שלא לדבר על האייפון הסורר.

עוד בעיה היא האיטיות המרגיזה לפעמים של השרתים של סוני. נכון, אולי זו אשמתי שנרשמתי כאמריקני, ואולי השרתים האירופאים מהירים יותר – אבל אין שום סיבה, שום סיבה, שעדכון תוכנה כזה, שהכרחי כדי שאוכל להתחבר לרשת ה-PSN ולהתחיל לשחק, יקח את החצי שעה פלוס שהוא לוקח – אפילו אם מדובר בכמה מגות בודדות של מידע. שוב, אם להשוות לאקסבוקס, גם שם אני רשום כאמריקני, אין מה להשוות בכלל: עדכונים של מיקרוסופט יורדים תוך מקסימום שלוש דקות. סוני לוקח את הזמן, מוריד ומוריד ומוריד, ואז אחר כך גם צריך להתקין, וריסט, ו… אוף כבר.

אם נוסיף לעניין גם את הקטע הזה של התקנת משחקים על הדיסק הקשיח, משהו שהקונסולה של סוני עושה על בסיס די קבוע, מגיעים לסוג של עולם בלתי נסבל. אם הייתי רוצה מכונה שאפשר להתחיל לשחק בה רק שעה וחצי אחרי שמדליקים אותה הייתי קונה מחשב אישי ומתקין עליו ויסטה. לא עשיתי את זה. קונסולה צריכה לספק מענה מיידי לצרכי הגיימינג. משחק כמו ליטלביגפלנט, שחלק מהאפיל שלו הוא שאפשר לשחק בו במנות קטנות כל פעם, הופך ללא רלוונטי כשצריך לתכנן את המשחק בו חצי ערב קדימה, כדי לתת לקונסולה להתכונן בשבילו.

שמונה וחצי בערב. העדכון בערך ב-50%. זה השלב בו צריך להחליט – האם להמשיך להמתין בסבלנות, להסתכל על בר ההתקדמות מתקדם לאט לאט, או שפשוט להעביר לכניסה אחרת בטלוויזיה, ולהמשיך קצת את Fallout 3, או את World of Goo. אולי אפילו לחבר את המחשב ולראות את הפרק החדש של הישרדות. מה שלא אבחר לעשות – דבר אחד בטוח: בקרב על הטלוויזיה שלי, הערב, כמו כל ערב, סוני הפסידה.