בתקופה האחרונה, חברת Razer הריצה קמפיין תחת הכותרת המתנשאת-משהו “PC Gaming is not dead!”. לא עניין אותי לכתוב על הקמפיין הזה בעבר מכל מיני סיבות: כי כבר אמרתי שידיעה על כך שחברה מסויימת מכריזה ששוק משחקי ה- PC לא מת שייכת לסוגי הידיעות שאני הכי שונא לקרוא ברשת, וכי לא מאוד האמנתי ביכולתה של Razer לזעזע את השוק הזה בצורה משמעותית. מה היא כבר תעשה? עכבר גיימינג חדש?

אתמול יצא המרצע מן השק: Razer חשפה לפטופ גיימינג חדש, בשם “Razer Blade”, שהם מכנים בתור “לפטופ המשחקים האמיתי הראשון” (כי כל הלפטופים ה”רציניים” שיצאו בשנים האחרונות? זה סתם בולשיט, או משהו). הוא שוקל רק כ- 3 ק”ג, מצויד במעבר i7 2640M 2.8 GHz (אנשים לא-טכניים: אל תדאגו, עוד שניה זה מפסיק), בזיכרון 8ג’יגה DDR3 במהירות 1333MHz, כרטיס מסך Geforce GT 555M עם 2 ג’יגה זיכרון, ומסך LED בגודל 17.3 אינץ’. אה, ויש לו איזשהו פאד מולטי-טאץ’ מיוחד שמתחבר למשחקים ומאפשר להקצות אליו כל מיני פקודות. ומחירו לצרכן הוא 2800$.

2800$.

בתקופה הזו, שבה סוני מורידה את מחירי ה- PS3 למחירי רצפה, וכולם מיד מרימים את הראש ומסתכלים לכיוון של מיקרוסופט ואומרים “עכשיו תורכם” – 2800$. בתקופה הזו, שבה צריך להוציא הרבה פחות כסף על מחשב גיימינג בגלל שהמרות משחקים מהקונסולות מגבילות את דרישות המשחקים מבחינת החומרה – 2800$.

המחיר הזה מהווה מוקש כל כך גדול בכל הקונספט הזה של Razer, עד שאפילו אנשים שחושבים שה- Razer Blade הוא רעיון מצוין, והוא בדיוק מה שתעשיית הגיימינג על ה- PC צריכה, חושבים ש- Razer לא יוכלו להצליח עם מחיר כזה.

כן, הוא נראה מעוצב ויפה. הנתונים הטכניים שלו מרשימים. אבל נראה כאילו ה- Razer Blade מכוון לגיימרי ה- PC הכבדים ביותר, בתקופה שבה שוק משחקי ה- PC מצליח בעיקר בזכות משחקים חברתיים ומשחקי אינדי. לא מרשים בכלל.

נ.ב: אל תנסו לחפש בעזרת חיפוש התמונות של גוגל תמונות של ה- Razer Blade. פשוט אל. תסמכו עלי בקשר לזה.

אם יש פה מישהו שעדיין מקווה שלבליזארד יש איזשהו קשר עם המציאות, אתם יכולים להירגע. היו הרבה השערות למה הם הורידו את האפשרות למשחק אופליין מדיאבלו 3 (כולל הסיבה הרשמית – “אנחנו חושבים שאתם מטומטמים”), וכל מיני אנשים שניסו להגן עליהם, אבל בליזארד לא הסתפקו בזה, והחליטו להוכיח לכולם סופית שהם דפוקים לגמרי.

בתערוכת Gamescom שהייתה בימים האחרונים, האנשים מ-PC Gamer ראיינו את אחד הבוסים בצוות של המשחק (אני אף פעם לא בטוח איך לתרגם תיאורי תפקיד לעברית – הבחור הזה הוא ה-Game Director), והניתוק שהוא מפגין שם לא מבשר דברים טובים בכלל, בטח לא לנו אבל לדעתי גם לא לבליזארד.

“במלון שלנו יש 9 רשתות wi-fi שאפשר להתחבר אליהן. רק מהמלון! וכולן ציבוריות – כולן בתשלום, אבל הן די זולות, והן זמינות לכולם”

ברצינות? זה נראה לך הגיוני שאנשים יצטרכו לשלם למלון כדי לשחק לבד במשחק שהם קנו?

“[בעיה אחת היא] ששחקנים משחקים כברירת מחדל [במצב אופליין]. אז, הם בעצם מפספסים לא במודע את כל חוויית ה-coop, את כל המסחר, והליבה של דיאבלו היא המסחר”

וואט. דה. פאק?! הבחור הזה בכלל שיחק אי פעם בדיאבלו? נכון, יש הרבה אנשים שמשחקים בדיאבלו בשביל למצוא את החפצים הכי טובים ולהשיג הרבה זהב וכו’. אבל מה עם כל האנשים שלא? שאשכרה נהנים מהמשחק עצמו? ואם יש לכם בעיה עם זה שאנשים מתייחסים למצב האופליין כדיפולט, כמה מסובך יהיה לדאוג שהדיפולט יהיה משחק אונליין? וזה נהיה יותר גרוע:

”המשחק לא באמת משוחק כמו שצריך אם הוא לא אונליין… אם זו החוויה הכי טובה, למה שמישהו ירצה לשחק אחרת?”

או במילים אחרות: כל מי שמעדיף לשחק אופליין הוא אידיוט ולא יודע מה טוב בשבילו. ואז, כשחשבתם שכבר לא יכול להיות יותר גרוע, מגיע הפאנצ’ליין:

“יש אנשים שלא אוהבים משחקי פנטסיה, אז לא היינו צריכים לעשות את דיאבלו משחק פנטסיה, כי חלק מהאנשים לא אוהבים את זה? יש אנשים שלא אוהבים ברברים. היינו צריכים לא לשים ברברים במשחק רק כי אנשים לא אוהבים את זה?”

באמת, זה כבר טימטום מעבר לגבול הסביר. מה שהם עשו לא שקול ל”לא לשים ברברים כי חלק מהאנשים לא אוהבים את זה”, זה יותר בכיוון של “להוריד את כל הקלאסים חוץ מברברי כי הם חושבים שהברברי הוא הכי מוצלח”.

אני קורא את כל זה ואני לא יודע אם להתעצבן או לצחוק. מה שבטוח, את דיאבלו 3 אני לא אקנה. אני מעדיף שלא יהיה לי במה לשחק (לא שיש סכנה שזה יקרה בעתיד הנראה לעין) מאשר להראות לבליזארד שהם יכולים להשתין לכולנו בפנים ולקבל בתמורה את הכסף שלנו.

לפני כשנה, התבכיינתי קצת על Starcraft 2. התבכיינתי על זה שהוא לא מחדש שום דבר, התבכיינתי על זה שהוא עולה 60$. התבכיינתי על זה שבליזארד לא שלחו עותקי ביקורת שלו לעיתונאים. התבכיינתי המון, ואז קניתי אותו בכל זאת.

את Diablo 3 אני לא הולך לקנות.

PC Gamer חשפו שדיאבלו 3 הולך להכיל אפשרות למכור חפצים מעולם המשחק תמורת כסף אמיתי, ושהוא לא יתמוך במודים של גורמי צד-שלישי בכלל. מהקטע עם החפצים לא אכפת לי בכלל, והקטע עם המודים סתם נראה לי מצער ותמוה. אבל חוץ משני אלה, בליזארד גם חשפו שבדיאבלו 3 לא יהיה מצב משחק מנותק מהרשת.

זה לא ממש מפתיע. גם בסטארקראפט 2 זה היה בעייתי קצת לשחק כשאתם מנותקים מהרשת, ונראה שרמת המשכל של חברות המשחקים, בכל הקשור לנושא, באופן כללי צונחת בקצב קבוע עם הזמן. מה שמציק לי זה הטיעון שהיה לבליזארד בתגובה לשאלה “למה?”.

הסיבה להעדרו של מצב משחק מנותק מהרשת, לטענת בליזארד, היא שכשאתם משחקים בלי להיות מחוברים לרשת, אתם יכולים לרמות, ולא הגיוני שתוכלו להשתמש בדמות הזאת כשאתם משחקים ביחד עם או נגד דמויות אחרות מרחבי האינטרנט. אבל רגע, יגיד הקורא הנבון – זו גם היתה הבעיה בדיאבלו 2. בעיה שנפתרה באמצעות העובדה שהמצב מרובה-המשתתפים היה מנותק לחלוטין מהמצב לשחקן יחיד – לא משנה כמה רימיתם עם הדמות ששיחקתם איתה, לא יכולתם לקחת אותה למשחק ברשת. זה פותר את הבעיה בצורה מעולה, לא? ובכן, אם שואלים את רוב פארדו, מפיק המשחק, התשובה היא לא.

“ובכן, חשבנו על זה די הרבה. אחד הדברים שהרגשנו שהיה ממש חשוב (אני חושב שהוא התכוון להגיד ‘מציק’ –ע.ז) היה שאם אתה משחק כשאתה לא מחובר לרשת, ואתה מביא את הדמות שלך לדרגה 20, 30, או 40, ואז אתה רוצה להעביר את הדמות שלך ל- Battle.net – תצטרך להתחיל את הדמות מחדש”.

זה, כידוע, תהיה קטסטרופה של ממש. שלקוחות של בליזארד יצטרכו להתחיל את הדמות מחדש? זה יהיה חמור ביותר. הם יכלו לאפשר העברה של דמויות בין שני מצבי המשחק בצורה כלשהי. הם יכלו, נניח, לשים איזושהי הודעה שמבהירה לך שלא תוכל להעביר את הדמות שלך בין שני מצבי המשחק, סטייל דיאבלו 2. במקום זה, הם בחרו פשוט לבטל את אחד ממצבי המשחק. סימפטי, לא?

או, בתרגום חופשי, בליזארד חושבים שאנחנו ממש מטומטמים. אפשר לראות את זה בשתי צורות: קודם כל, כי הם חושבים שהודעה על כך שאנחנו לא יכולים להעביר דמות בין שתי המצבים לא תספיק לנו, רפי שכל שכמונו, כדי להבין את ההשלכות של יצירת דמות במצב משחק מנותק מהרשת.

דוגמה נוספת לכך שהם חושבים שאנחנו מטומטמים היא… ובכן, הם ממש מאמינים שאנחנו נקנה את הטיעון שלהם להעדר מצב המשחק לשחקן-יחיד. אנחנו לא עיוורים. אנחנו רואים איך ברחבי העולם הנושא של “משחקים כשירות” הופך להיות יותר ויותר דומיננטי. אנחנו רואים איך שיטות הגנת התוכנה המזעזעות של חברות כמו Ubisoft מסרבות להעלם מהעולם. אנחנו יודעים שהמהלך של בליזארד קשור באופן לא-זניח לנושאים הללו. אבל הסיבה שהם נותנים לנו? כדי שחס וחלילה לא נצטרך להתחיל את הדמות שלנו מחדש כשנרצה לשחק אונליין. זה יעשה אותנו עצובים.

אני לא רוצה לשחק בדיאבלו 3 ברשת. שיחקתי בדיאבלו 2 גם במשחק מנותק וגם במשחק ברשת, וכשאני לא משחק עם איזשהו חבר במשחק שיתופי, משחק הרשת הוא מיותר לחלוטין. בשורה התחתונה, זה משחק לשחקן יחיד עם לאגים. לאגים שבמשחקיות הסופר-מהירה של דיאבלו 2, יכולים להוביל למוות (או, במקרה הנפוץ יותר, בכי). אבל לא, בליזארד לא חושבים שזו בעיה. או לפחות, לא בעיה חמורה כמו זה שאנשים לא יודעים שהם לא יכולים להעביר את הדמות שלהם מהמשחק לשחקן-יחיד למשחק מרובה-משתתפים.

משהו לא טוב עובר על בליזארד בשנים האחרונות. אתם בוודאי חושבים, כמוני, שהמשהו הלא-טוב הזה הוא אקטיויז’ן, ויש מצב שאתם צודקים. אבל נראה שאקטיויז’ן פחות לחוצה על הקטע הזה של להשאיר אותנו מחוברים תמיד לרשת כשאנחנו משחקים במשחקים שלה.

והאמת היא שאם הדבר הזה היה קורה בפני עצמו, זה לא היה מרתיח אותי מאוד. אבל לאחר שבשנה האחרונה בליזארד גרמה לי להתחרט לא-מעט על כך שהענקתי לה את הכסף שלי כשקניתי את Starcraft 2, ההצהרה הזו של בליזארד, עם הצורה הכל-כך בוטה שבה היא מתייחסת אלינו כמו ילדים מפגרים, שהולכים להתבכיין אחר כך רק בגלל שהם לא הבינו את ההשלכות של לחיצה על כפתור שכתוב עליו “משחק Offline”, חותמת את כל הסיפור הזה עבורי. אני לא הולך לקנות את Diablo 3. זה לא ימנע מהם למכור כמות מגוחכת של עותקים ולהרוויח כמויות עצומות של כסף, אבל לפחות זה יגרום לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.

זוכרים את ה-DRM הנוראי של Assassin’s Creed II ועוד כמה משחקים של Ubisoft שיצאו באותה תקופה? שדרש חיבור מתמיד לאינטרנט, וזרק החוצה אנשים שהתנתקו אפילו לרגע; שכל האינטרנט התעצבן עליו באופן קולקטיבי; שהוכיח לכולם כמה הוא באמת נוראי כשהשרתים של יוביסופט קרסו והמשחק לא עבד כמעט יום שלם, ובסופו של דבר יובי נשברו והוציאו עדכון שמוריד את הדרישה המטופשת הזו; והכי גרוע, שבסופו של דבר כמובן לא מנע מאף אחד להוריד את המשחק בצורה פיראטית.

מסתבר ש-Ubisoft לא טובים בהפקת לקחים, כי ה-DRM הדראקוני הזה הולך לעשות קאמבק ב- Driver: San Francisco. כן, גם ב-single player. הם אפילו מגדילים לעשות ומחזירים את הגירסה המקורית של המערכת, שבה המשחק מפסיק לעבוד לגמרי עם החיבור עושה בעיות. למה, אתם שואלים? כי הם חבורה של מטומטמים, ואני אוכיח לכם את זה:

“הייתה ירידה ברורה בפיראטיות של משחקים שדרשו חיבור מתמיד, ומהבחינה הזו המערכת היא הצלחה”. כה אמר דובר של יוביסופט ל- PC Gamer. בואו נעזוב לרגע את העובדה שהמשחקים האלה נמצאים בטורנטים בכל מקרה ולכן קשה להבין איך בדיוק הם הגיעו למסקנה הזו, ונשאל את השאלה החשובה הרבה יותר: למי לעזאזל אכפת? המטרה שלכם בסופו של דבר היא למכור כמה שיותר עותקים. בשביל זה אתם לא צריכים לדאוג שיהיו פחות פיראטים, אלא שיהיו יותר לקוחות חוקיים. ובשביל זה אתם צריכים לדאוג שהלקוחות החוקיים לא ישנאו אתכם. דרך טובה לעשות את זה, למשל, היא לא לשים במשחקים שלכם DRM שבועט להם בביצים.

אז עכשיו יוביסופט הראו שהם לא מפלים אף אחד לרעה, ובעטו גם לעצמם בביצים. אני מקווה, למרות שאני מתנגד לפיראטיות, שיפרצו להם את המשחק כמה שיותר מהר. אני שוקל להוריד עותק פיראטי, למרות שאין לי שום כוונה לשחק במשחק, רק כדי לדפוק להם את הסטטיסטיקות.

רבות נכתב כבר על עניין הפיראטיות בישראל, ונדמה שמקלדותינו עייפו מהעניין הזה. ובכל זאת, אם יש משהו שמטריד את מנוחתי, הבלוג הוא מקום טוב לשפוך בו מעט מהתסכול, לא כן?

מעשה שהיה. הלכתי לקנות אקס בוקס חדש, אחרי שהקודם עבר הסבה מקונסולה ללבנת איטונג מעוטרת בשלוש נורות אדומות. בהיעדר דוד מארה”ב, פניתי אל אחת מחנויות הגיימינג הישראליות – GameHot, בקניון ערי החוף בראשון. לשם שינוי לא הזמנתי מהאינטרנט, אלא ניגשתי לחנות בעצמי, שכן היא ממוקמת די קרוב אליי. היו שם שני מוכרים. ביקשתי לרכוש Xbox 360, גרסת הסלים, עם 250gb, ללא קינקט (כבר יש לי). מיד הם מיהרו להסביר לי שכדאי לי לקנות קונסולה “מוסבת” כדי שאוכל לשחק במשחקים פרוצים.

הבהרתי להם שאין לי כל רצון בקונסולה מוסבת, ואם אפשר בבקשה אחת שהם לא נגעו בה בכלל. הם המשיכו ללחוץ וניסו למכור לי קונסולה יקרה יותר, שלטענתם יש לה כונן DVD עם הכנה לפריצה (מה שזה לא אומר). יתר על כן, מסתבר שהקונסולה עם כונן DVD של חברת שקר כלשהו (לא זוכר כרגע את השם) תומכת ב-HD, והאחרת – הזולה יותר, לא. זו כמובן שטות מוחלטת. לאחר שהתבהר שאין להם כרגע את הקונסולה שאני מעוניין בה במלאי, החלטתי ללכת ולא לחזור לשם.

חשבתי לעצמי קצת והחלטתי שעדיף לי לשלם מעט יותר ולקנות את הקונסולה מרשת גדולה יותר, כי היא גם זו שתספק לי את האחריות. הלכתי לסניף של Enjoystick בראשון לציון (הסניף הראשי שלהם).

כשהגעתי לחנות היו שם המוכר, יחד עם משפחה – אבא, אמא וילד כבן 9. הם התעניינו ברכישת קינקט, והשתעשעו עם Kinect Adeventures שהודגם בחנות. האבא התעניין אם צורבים את המשחקים לקינקט באותו האופן (“ורבטים דו-שכבתי, כן?”), והמוכר הבהיר לו שכן, אין שום הבדל. כמובן שגם שם מוכרים קונסולות “מוסבות” ולכן כשפניתי למוכר מיד ביקשתי קונסולה שמברג לא התקרב אליה. האבא התפלא לשמוע אותי. “מה, אתה קונה משחקים מקוריים? זה יקר”. עניתי לו שכן, אני קונה משחקים מקוריים. וזה לא כל כך יקר אם לא קונים בישראל, וחוץ מזה, שבעיניי לשחק במשחקים פרוצים זה לא מוסרי ולא שונה מגניבה של פריט מחנות. “אבל מוכרים אותם פרוצים”, אמר. “מוכרים גם טלוויזיות גנובות, מתי לאחרונה קנית אחת?”, שאלתי.

לא נראה לי שהוא השתכנע. הרעיון של לשלם בעבור משחק נתפס ככל כך אבסורדי בעיניו. ולמה שזה לא יהיה כך? כשחנויות דוחפות ללקוחות מראש קונסולות פרוצות, הן נותנות לגיטימציה לפיראטיות, לגניבה. שזה, אגב, די מוזר. הרי החנויות האלה מוכרות גם משחקים מקוריים. למה שהם ירצו לדחוף דווקא את הקונסולות שלא ייצרו עבורן רווח בהמשך?

אז אולי זה בכלל הפוך. החנויות מוכרות את הקונסולות הפרוצות כי יש להן ביקוש הרבה יותר גבוה, ואם הן לא ימכרו אותן אז אנשים פשוט יקנו בחנויות אחרות ולהם לא יהיו לקוחות בכלל. ולמה יש להן ביקוש כל כך גבוה? כי חונכנו לא להיות “פראיירים”. עם אילו ערכי מוסר יגדל הילד בחנות, שאפילו אביו, אדם מבוגר ומיושב, לא מסוגל להבין שמה שהוא עושה אינו בסדר?

לפחות כשגנב גונב, הוא מודע לזה שהוא עושה משהו רע. הוא מסתתר, הוא נזהר ואולי אפילו חש אשמה. אבל גניבת המשחקים בישראל נעשית לאור יום, מעודדת על ידי החנויות עצמן, ולאף אחד זה לא מזיז. הם לא מרגישים טיפ-טיפה רע בעניין. להפך – זה הסטנדרט. מי שמשלם הוא הפראייר. וזה די עצוב.

אז שיחקתי בפורטל 2. נכון, זיירמן כבר כתב ביקורת, ודיברנו עליו איזה 40 דקות בפודקאסט, אבל הפוסט הזה לא מוקדש למשחק עצמו אלא לדבר אחד ספציפי שהציק לי: השמירות. הן מתנהגות מאוד מוזר. יש כפתור quicksave, אבל הוא לא באמת עושה quicksave אלא שמירה רגילה (מה שמעלה את התהייה למה קיימת האופציה הנפרדת לשמירה שאינה quick), וכל שמירה תופסת slot נפרד, וזה סתם גורם להמון שמירות מיותרות לחלוטין. זה מוזר, אבל נו, זה משחק פאזלים, השמירות הן לא דבר נורא קריטי שם, וגם אפשר להתחיל מתחילת פרק מסוים מתי שרוצים. עדיין, זה גרם לי לתהות.

אתמול התחלתי את The Witcher. שמעתי עליו הרבה דברים טובים והרבה דברים רעים, אבל גם שמעתי שאת רוב הדברים הרעים תיקנו ב-Witcher 2 (שיוצא בשבוע הבא, בצירוף מקרים לחלוטין לא מכוון, נשבע), והחלטתי לנסות את המקור (ב-$5 בסטים, כמובן) כדי להחליט אם שווה לקנות את משחק ההמשך.

The Witcher הוא משחק תפקידים. יש לו הרבה מוזרויות, אבל גם הרבה רעיונות מעניינים, ובסופו של דבר הוא משחק תפקידים קלאסי לא רע. זה בפרט אומר שיש הרבה החלטות חשובות, הרבה דברים שיכולים להשתבש, והרבה תוצאות לדברים שעושים. יש לו גם את מנגנון השמירות הכי מעצבן שיצא לי להיתקל בו מאז ה-save points של פיינל פנטסי.

קודם כל, יש את השמירות הרגילות. אי אפשר לתת להן שם, או איזשהו תיוג מיוחד, אז אין באמת דרך לזהות שמירות קריטיות שתרצו אולי לחזור אליהן. זה כשלעצמו לא היה מאוד מפריע, אם ה-quicksave לא היה דופק את הכל.

בתור התחלה, ה-quicksave אינו מהיר. הוא לוקח כמה שניות, ועובר למסך אחר תוך כדי, מה שגורם לו להרגיש אקסטרה-איטי וגם קוטע את הזרימה של המשחק. בנוסף, הוא גם יוצר שמירה חדשה כל פעם. עכשיו, אולי זה רק אני וה-OCD שלי, אבל אני רגיל לשמור כל הזמן. גם כשאני עובד וגם כשאני משחק. אני כותב משפט – שומר. הורג קבוצה של אויבים – שומר. ככה אם אני עושה טעות קטלנית, אני לא צריך להתחיל את כל הקווסט/איזור/מסמך מההתחלה, ומצד שני אם אני מגלה שפספסתי משהו קריטי בתחילת האיזור אני יכול בקלות למצוא את השמירה המתאימה, וזה עובד מצוין בכל משחק ששיחקתי עד היום.

The Witcher, לעומת זאת, הוא זונת שמירות. אם הוא היה בצבא, הוא היה ש"ג. אבל הוא הוציא גימלים, ואני נדפק במקומו. אז יוצא שיש לי עשרות שמירות בכל איזור, ואם במקרה אני צריך למצוא אחת ספציפית הדרך היחידה לעשות את זה היא חיפוש בינארי, כשכל בדיקה דורשת טעינה מלאה. בפעם האחת שזה קרה לי, לקח לי בערך 10 דקות למצוא את השמירה הנכונה. ואם זה לא מספיק, כל שמירה גם תופסת 10+ מגה, אז אחרי 4 שעות משחק כבר יש לי כמעט ג'יגה של שמירות, שבערך 95% מהן הן לא סתם לא נחוצות, אלא ממש מזיקות.

בשביל מה זה טוב? אף אחד לא צריך שיהיו לו 5 שמירות לדקה. שמירה בכל נקודה קריטית + שמירה מהירה אחת מהשניות האחרונות זה מודל מצוין, שעבד טוב מאוד בעשרות משחקים עד היום. quicksave היא לא טכנולוגיה חדשה ומהפכנית. זה לא קונספט מסובך. זה הכי פשוט בעולם: לוחצים F5 כדי לשמור, F9 כדי לטעון. זהו, סיימנו. (ואם אנחנו כבר בנושא, מה הקטע של משחקים בזמן האחרון עם להזיז את quicksave ל-F6? מה, אתם ברוגז עם F5? זה כמו שפתאום יחליטו שהחצים צריכים להיות esdf במקום wasd)

ואז בא The Witcher ומנחית את מכת הסיום: ה-autosave. השמירה האוטומטית עובדת כשעוברים בין איזורים שונים, אבל רק לפעמים. עוד לא הצלחתי לפענח לפי איזה אלגוריתם המשחק מחליט איפה לשמור ואיפה לא, אבל באחת משתי הפעמים שחזרתי אחורה ל-autosave, קלטתי להפתעתי שחזרתי יותר אחורה ממה שהתכוונתי…

אני יודע שאלה תלונות קטנוניות אפילו יחסית לסטנדרטים שלי, אבל לעזאזל, אנחנו לא מדברים פה על הפצה דיגיטלית או Achievements או אפילו DirectX. אנחנו מדברים על פאקינג שמירות. יש פה קוראים בבלוג שיותר צעירים מהקונספט של שמירות במשחקים. אפילו quicksave זה משהו שאני זוכר כבר ב-Might & Magic VI, לפני 13 שנה, ובטח היה קיים עוד לפני זה. אני רוצה לקרוא ל- CD Projekt חבורה של חובבנים מפגרים, אבל כאמור גם Valve חטאו בעניין הזה, וחוץ מזה CD Projekt אחראיים ל-GOG.com, אז מפגרים או חובבנים הם בטוח לא. אז מה השתבש פה? לא יודע. אולי מישהו לא הצליח למצוא את השמירה הנכונה.

אני מניח שלא אחדש לאף אחד אם אגיד שרושם ראשוני זה דבר חשוב. מצד שני, נראה שהרבה מפתחי משחקים לא מודעים לזה כל כך. השעה-שעתיים-שלוש הראשונות הן הזמן שבו אנשים עלולים להחליט שהמשחק הזה מעצבן אותם, או שאין להם כוח, או במקרה הכי גרוע – אם הם מנסים את המשחק אצל חבר או באיזו עמדת הדגמה – שהם לא רוצים לקנות אותו. אני בטוח שאני לא המצאתי את הרעיון הזה. אז למה מפתחים נוטים להתעלם ממנו?

השבוע התחלתי את Assassin's Creed II. השמועות אומרות שזה משחק מוצלח, והחלטתי לראות אם אני מסכים איתן. עכשיו, כפי שרמזתי בפיסקה הראשונה, יש הרבה טעויות נפוצות בהתחלות של משחקים, ו-Assassin's Creed II עושה בערך את כולן. אז במקום להתעצבן ולהתמרמר, אני אנצל את ההזדמנות כדי לתת רשימה קונסטרוקטיבית של מצוות עשה ואל-תעשה, ואפרט בעזרת השטויות ש-AssCreed עושה בכל קטגוריה.

אל תניחו שכבר שיחקתי במשחקים הקודמים בסדרה. אפילו בסדרות טלויזיה, שיחסית סביר להניח שאנשים רואים אותן ברצף ולפי הסדר, יש recap בתחילת כל פרק. יוביסופט זורקים את הרעיון הזה לפח ואומרים "הא! אם לא שיחקת במשחק הראשון, מגיע לך לסבול!". התוצאה המיידית של זה היא שאני לא מבין מילה ממה שקורה בעלילה. התוצאה הפחות מיידית היא שפשוט לא אכפת לי מהסיפור של המשחק, וזה בתורו מוביל לחוסר אכפתיות מהמשחק באופן כללי.

תראו לי מה מחכה בהמשך המשחק. אחד הדברים שמאוד אהבתי בדמו של Dragon Age 2 הוא שהסצינה הראשונה היא קרב מטורף שבו היו לי מלא יכולות מתקדמות. אני לא אומר שזה חייב להיות ככה בכל משחק, אבל אני לפחות רוצה לראות את המכניקות הבסיסיות. AC2 לוקח את זה לקיצוניות השנייה, ואחרי 3 שעות משחק עדיין לא שמעתי שום דבר שקשור אפילו באופן רופף למילה "התנקשות", ואין לי מושג כמה זמן אצטרך עוד לחכות.

תנו לי ליהנות מהאקשן! הפתיחה של AC קצת איטית, אבל היא כן מכילה כמות כלשהי של אקשן. אבל המעט אקשן הזה חלף על פני כאילו אני רואה אותו מחלון של מכונית נוסעת. הבחורה שאיתי (שכזכור, אין לי מושג מי היא) הרביצה בעצמה לכל השומרים תוך כדי צעקות "זהירות! אל תתקרב לשומרים! שחס וחלילה לא תיהנה מהמשחק או משהו כזה". Bayonetta עשה משהו דומה, עם מלא קרבות מגניבים בתוך cutscenes שהתרומה הכוללת שלי אליהם הייתה לשבת בצד ולמדוד כמה זמן הם מבזבזים לי.

תסבירו לי איך לעשות דברים ברגע שצריך אותם. AC עושה שלושה סוגים שונים של טעויות בעניין הזה: יש הסברים שניתנים מוקדם מדי ובלי שום הקשר, כלומר ההסבר של כפתורי הלחימה הבסיסיים, שנעשה כשאציו עוד תינוק וכמובן בלי שום אויבים בטווח נראה לעין; יש כאלה שניתנים מאוחר מדי, כמו ההסבר על חסימות וקומבואים שמגיע רק אחרי די הרבה קרבות; ויש דברים שלא מוסברים בכלל – למשל איך לרוץ, מה שניחשתי במזל כי המשחק האחרון ששיחקתי על האקסבוקס היה Beyond Good & Evil, שגם בו כפתור הריצה הוא RT. גם הדמו של Dead Space 2 היה בדיוק ככה, וכזכור לשומעי הפודקאסט התייאשתי ממנו תוך בערך 5 דקות. [עוד על tutorials ב-Extra Credits, אחת התוכניות המוצלחות של ה-Escapist. מאוד מומלץ באופן כללי]

אל תתנו לי אצ'יבמנטים על דברים שלא הייתה לי שליטה עליהם. ב-AC קיבלתי שלושה אצ'יבמנטס לפני שבכלל ראיתי את הפרצוף המכוער של אציו (אבל כן ראיתי את דסמונד והבחורה שלו, אז כיעור לא היה חסר). אני לא מגזים. שלושה אצ'יבמנטים, וכל מה שעשיתי בשביל זה היה לעקוב אחרי הבחורה ולשרוד קרב אחד עם חבורת שומרים שכנראה היו עשויים מנייר או משהו. כבר דיברתי על העניין הזה לא מזמן, אבל זו דוגמה ממש קיצונית שהייתה יכולה לעזור לי כשכתבתי את הפוסט ההוא.

אה, ואם כבר אנחנו בנושא, אז עוד דבר אחד שדוקא היה בסדר ב-AssCreed, אבל ממש הציק לי בפתיחה של Red Dead Redemption:

תנו לי גישה ל-options לפני שהמשחק מתחיל. את RDR שיחקתי ב-Thirty Degrees, חנות האקסבוקס המגניבה בטכניון. היו מאחורי שלושה אנשים שהרגו זומבים ב-COD: Blops, ומשמאלי שניים שהלכו מכות ב- Tekken 6. אבל המשחק המטומטם הזה לא נתן לי להפעיל את ה-subtitles מהתפריט, אז מבחינתי כל הפתיח של המשחק היה סרט אילם. ובתור סרט אילם, הוא היה ממש משעמם.

כדי שלא תגידו שאי אפשר לרצות אותי (קשה, אבל אפשר), הנה כמה דוגמאות למשחקים שהפתיח שלהם הוא מצוין לדעתי, ואני מתאר לעצמי שכל אחד ימצא ביניהן לפחות משחק אחד שהוא שיחק בו: Beyond Good & Evil, פיינל פנטסי 7, Alpha Protocol, ביושוק (שניהם), Sands of Time, וכאמור דרגונאז' 2 (לפחות הפתיחה של הדמו, אני מנחש שזו גם הפתיחה של המשחק המלא).

משחק כמו Assassin's Creed II גורם לי להרגיש כאילו הוא לא רוצה שאני אשחק בו. ואם המשחק עצמו לא רוצה, מי אני שאתווכח?

אז סיימתי את Bayonetta לפני כמה ימים. בסוף המשחק קיבלתי לא פחות משלושה Achievements: אחד על סיום המשחק, אחד על הריגת הבוס האחרון ואחד על סיום הרבע האחרון של המשחק. יחד עם המחשבה של "What the fuck", עברה לי בראש עוד מחשבה, והיא שקצת שכחנו מה המילה achievement אומרת.

סבבה, לסיים את המשחק זה סוג של הישג. במיוחד במשחק קשה יחסית כמו באיונטה. אפשר להתווכח על האם זה מצדיק Achievement (ואני אעשה את זה עוד רגע), אבל זה בטח לא מצדיק שלושה. וזו לחלוטין לא הדוגמה הכי גרועה שאפשר למצוא היום. יותר ויותר משחקים מחלקים אצ'יבמנטים על דברים מגוחכים כמו "ללכת לצד השני של החדר", "לסיים את ה-tutorial" וכו'. דברים כאלה, ולדעתי גם כל האצ'יבמנטים של "לסיים את המשחק" או "לסיים את פרק X", מפספסים לחלוטין את הנקודה.

Achievements נולדו כמנגנון גאוני, וזה לדעתי אחד הרעיונות הכי מבריקים שהגיעו לגיימינג בעשורים האחרונים. מאז ומתמיד היו כל מיני אתגרים נוספים במשחקים, מעבר למשחקיות הרגילה, שהוסיפו עוד מימד למשחק ועוד עניין לאנשים שמחפשים דברים כאלה, ובלי לכפות את עצמם על אנשים שרק רוצים את המצב הרגיל. מנגנון האצ'יבמנט נתן אפשרות למפתחים להפוך את האתגרים האלה לרשמיים, ולתת לשחקנים איזושהי חותמת רשמית שהם אכן סיימו את האתגר הזה, מה שנותן הרבה יותר מוטיבציה לחובבי האתגרים.

הדוגמה הכי טובה לדעתי היא Left 4 Dead (מישהו אמר זומביפסט?). למרות שהוא גם חוטא קצת באצ'יבמנטים כמו "להשתמש ב-ammo upgrade", כמעט כל ה-achievements שם הם יצירתיים, מאתגרים, ודורשים איזושהי מחשבה מעבר למוד הרגיל של המשחק. אפילו האצ'יבמנטים הבסיסיים של "לשרוד את קמפיין X" דורשים קצת השקעה, וכבר לא מעט פעמים יצא לנו לעבוד מאוד קשה כדי שמישהו ספציפי יצליח להגיע לרכב החילוץ בסוף הקמפיין, כי היה חסר לו האצ'יבמנט של הקמפיין הזה. אבל מעבר לזה יש מלא אתגרים שמכריחים אתכם לשחק את המשחק בדרך שונה לגמרי, או לחשוב בצורה שונה, ומוסיפים עוד המון כיף למשחק שהוא המון כיף בפני עצמו.

ומהצד השני: Half Life 2. כן, כן, זה משחק מעולה. אבל מעט האצ'יבמנטים המעניינים שיש בו נבלעים בין שטויות כמו "לקבל את ה-crowbar" ו-"לקבל את ה-gravity gun" (בואו נקרא להם "Over-achievements"). אני השגתי 64% מהאצ'יבמנטים במשחק בלי לנסות בכלל. זה גורם לכל השאר, לאלה שהם באמת אתגרים מעניינים, להיראות זולים ומיותרים. וזה חבל, כי באמת יש שם כמה דברים מוצלחים. למשל, לעבור את כל Ravenholm בעזרת ה-Gravity Gun בלבד: זה נראה אתגר מגניב, אבל אם אני אנסה ואצליח אותו, כל מה שאני ארגיש זה "נו טוב, עוד אצ'יבמנט אחד. meh."

אני לא מצליח להבין בשביל מה ה-over-achievements האלה קיימים. זה לא בשביל לתת תחושה של התקדמות במשחק, כי זה התפקיד של המשחק; אם המשחק עצמו לא נותן תחושה של התקדמות במשחק, אצ'יבמנטס הם least of your problems. זה בטח לא בשביל אנשים שרוצים להשיג 100% (או פלטינום, או איך שלא תקראו לזה), כי בוודאי במקרה כזה פחות אצ'יבמנטס זה יותר טוב. אם זה בשביל אנשים שאשכרה אכפת להם מ-Gamer Score (שאגב, בכלל לא קיים ב-Steam), אפשר לעשות פחות אצ'יבמנטס ששווים יותר נקודות. ואם יש אנשים שכל מה שמעניין אותם זה כמות האצ'יבמנטס שהם מקבלים, שיילכו לשחק ב-Achievement Unlocked.

כל פעם שמקבלים achievement זה צריך ליצור תחושה של "יש! הצלחתי!". אבל כשכל אחד כזה מתחבא בין 10 אצ'יבמנטים שהתחושה שהם נותנים היא "WTF? למה קיבלתי עכשיו אצ'יבמנט?!", זה הורס את הכיף. וכל זה בשביל מה? כדי שיהיו למשחק יותר אצ'יבמנטים? זה כמו לקחת למבורגיני ולבנות לה על הגג פירמידה של ארגזי קרטון ריקים, כדי שהיא תהיה יותר גבוהה. זה נראה מגוחך, לא מוסיף כלום, ומקלקל את מה שהיה מוצלח עד עכשיו. תפסיקו עם זה בבקשה.