מאז ומתמיד העדפתי מדע בדיוני על פנטזיה. יש לזה כמה סיבות, אבל אחת המרכזיות שבהן היא הגיוון. פנטזיה היא ז’אנר שבנוי באופן כמעט מוחלט על tropes ועל דברים שראינו כבר מיליון פעמים. נופים ניו-זילנדיים לרוב, נשקים של ימי הביניים, אלפים, גמדים, דת אחת מרכזית שאיכשהו היא היחידה בעולם, קוסמים, מצודות, חורבות עתיקות שמכילות טכנולוגיה מתקדמת משום מה, אל-מתים, דרקונים, הקרב האולטימטיבי בין כוחות הטוב לכוחות האופל. זה כמו – דוגמה היפוטית לחלוטין – לנסות ליצור עולם מעניין ונופים יפים תוך שימוש בפלטת צבעים שכולה אפור וחום.

במד”ב, לעומת זאת, לרוב ברור לכולם שנקודת המוצא היא חברה אנושית בעתיד הקרוב/רחוק על כדור הארץ או איפשהו בגלקסיה שלנו, ולכן אפשר לא להקדיש זמן לאספקט הזה בכלל ולספר סיפורים מגוונים תוך התמקדות בדבר-שניים-שלושה שהם כן מקוריים ומעניינים. מבנה חברתי מוזר, טכנולוגיה מעניינת, כוכב לכת עם מאפיינים ייחודיים וכו’. משחקי מחשב, לצערי הרב, לא מאוד חזקים במד”ב. בעשור האחרון Mass Effect הוא כנראה המתמודד הרציני היחיד בזירה, אבל גם הוא – חוץ מכמה איזורים ספציפיים, בעיקר ה-Geth וכל סיפור ה-Genophage – הרבה יותר קרוב סגנונית לפנטזיה. ולשאר המשחקים אין אפילו את זה, רק הרבה חלליות וחייזרים ורובי לייזר גנריים.

אז נשארנו עם הרבה פנטזיה. ובתחום הזה ה-משחק הכי גדול ו-AAA ומדובר הוא, ובכן, Skyrim למעשה; אבל במקום השני בלי ספק יושב Dragon Age. ואם תסתכלו שוב לרגע על רשימת ה-tropes בפסקה הקודמת, תוכלו לראות ש-Dragon Age: Inquisition דואג לסמן וי גדול ושמן על כל אחד ואחד מהם. הנבל הראשי במשחק הוא אפילו הכלאה חסרת-בושה של וולדמורט וסאורון. ובכל זאת, הוא היה משחק השנה שלי. אז מה הסוד? ובכן, נחתוך ישר לעיקר: הסוד הוא להתמקד בצורה מאוד חזקה במה שכן שונה. המשך »

בשנים האחרונות נדמה שמשחקי ה-AAA הגדולים מתחלקים לשני סוגים: כאלה שיש בהם סוג מסוים של sandbox, ו-FPS-ים עם אלמנט מולטיפלייר מרכזי. בין GTA, Assassin’s Creed, Burnout Paradise, Arkham City, Skyrim, DayZ, Far Cry וכמובן Minecraft, נראה שאין כמעט אף ז’אנר שחסין לתופעה הזו. ולמה שיהיה? זה כיף, זה הרבה מאוד תוכן שלא דורש כתיבה או cutscenes או מכניקה נוספת, וזה פותח אופציה להרבה השתטויות מבדרות, סרטונים ביוטיוב ו-memes, או בלשון מפיצות: פרסום חינם! אבל משחק sandbox של BioWare? מה הלאה, Mirror’s Edge עם עולם פתוח? אה, כן.

אני מנחש ש-BioWare החליטו ללכת בכיוון הזה משתי סיבות: אחת היא התלונות הרבות על ההיקף הקטן-עד-כדי-גיחוך של Dragon Age 2 ועל זה שהוא ממחזר סביבות כאילו יש מחסור עולמי במעצבי שלבים, והשנייה היא ההצלחה של Skyrim (שיצא באותה שנה). אבל כמו שקורה הרבה יותר מדי בתעשיית המשחקים, הם לא עצרו לרגע לחשוב למה העולם הפתוח של Skyrim הצליח כל כך, ופשוט הניחו שאם הם יזרקו פנימה כמה איזורים ממש גדולים, יקרה איזה קסם ופתאום המשחק יהיה הרבה יותר טוב.

אז בואו נעשה את העבודה ש-BioWare היו צריכים לעשות לפני כמה שנים, ונעצור לרגע לחשוב. המשך »

קרה לכם פעם שנתקלתם בבעיה עם פתרון כל כך פשוט-עד-כדי-גיחוך וברור מאליו שאפילו לא חשבתם בכיוון הזה? אם לא, בטח לא שיחקתם ב-The Talos Principle – אבל את זה נשמור לביקורת הבאה. בכל מקרה, אחרי כמה ימים של חשיבה וכתיבה על Dragon Age: Inquisition, ישבתי אתמול מול חצי-פוסט ביקורת עם מעל 1000 מילה, מתלבט ומתחבט איך להמשיך הלאה באופן שגם יכסה את כל מה שיש לי להגיד על המשחק, וגם יסתכם בפחות מאורך של מאמר אקדמי ממוצע. רק כשהלכתי לישון הבנתי שאני דביל והתשובה היא פשוטה-עד-כדי-גיחוך וברורה מאליה. ובכן:

ברוכים הבאים לסדרת הפוסטים על Dragon Age: Inquisition! בשבועיים (בערך) הקרובים אני אעלה פוסט חדש כל יומיים-שלושה, כל פוסט על נושא ספציפי אחר שקשור למשחק. הפוסטים האלה יהיו יחסית קצרים ומגוונים. אני עוד לא יודע כמה בדיוק יהיו, אבל יש לי הרבה רעיונות מעניינים. תקבלו יותר תוכן, במנות סבירות, ואני לא אצטרך לערוך פוסט באורך ספר שלם. כולם מרוויחים!

המשך »

בואו נתחיל מלדבר על הפיל בחדר. Marvel Puzzle Quest הוא משחק Free to Play. בתור משחק Free to Play, הוא אימץ לתוכו את כל הקלישאות הגדולות של הז'אנר. יש לו שני סוגים של "מטבעות" שאתם מבזבזים בתוך המשחק ואפשר לקנות אותם בעזרת כסף אמיתי. הוא מכריח אתכם לחכות, לפעמים כמה שעות, "בזמן אמיתי" לפני שהוא נותן לכם לשחק (אלא אם תבזבזו כמות מסויימת של "מטבעות" בשביל למנוע את זה). בחלק מהרכישות בתוך המשחק יש אלמנטים של הימורים שמנסים לפתות אתכם לשרוף כסך על הסיכוי לזכות במשהו שאתם ממש צריכים. דברים כאלה.

אנחנו לא נוטים לסקר משחקים מהסוג הזה בדרך כלל פה בבלוג. כי המשחקים האלה הם נצלניים ונוראיים ומחליפים משחקיות מוצלחת בפנייה לחלק האובססיבי-קומפולסיבי במוח שלנו. South Park עשו על זה אחלה פרק ממש לא מזמן. יש רק בעיה אחת קטנה ב- Marvel Puzzle Quest. הוא משחק ממש ממש טוב. המשך »

אף אחד לא היה יכול להאשים אותי על כך שהייתי סקפטי כלפי Alien: Isolation. המותג הזה עובר התעללות באופן יחסית קבוע ע״י תעשיית משחקי הוידאו כבר עשרות שנים, וכדי לוודא שאין סיכוי שנשכח את זה – המשחק האחרון שיצא תחת המטריה שלו היה Colonial Marines הנוראי. וכש- Creative Assembly (נו, אתם יודעים, אלה שעושים בעיקר את משחקי האסטרטגיה של סדרת Total War), שבימים כתיקונם לא מתקרבת לפיתוח של משחקי פעולה בגוף ראשון עם מקל, נכנסה עם חזה מנופח לתוך החדר ואומרת ש"אה, דרך אגב, אנחנו הולכים לקחת את המותג הזה שכולם נכשלים איתו כלהזמן ולעשות איתו משהו שאף אחד לא עשה איתו אי-פעם בז'אנר שאנחנו לא מתקרבים אליו אף פעם, וזה יהיה אדיר" – אף אחד לא באמת לקח אותם ברצינות, נכון?

אז הייתי סקפטי. הייתי סקפטי כשהמשחק הוכרז. הייתי סקפטי כששוחררו סקירות "בקרוב". הייתי סקפטי כשהמשחק יצא לשוק. וגם כשעה לתוך המשחק, לא ממש האמנתי שזה יעבוד. אבל לפתע קלטתי שבשעה הזו עדיין לא יריתי באף אחד, לא הייתי לרגע באף סכנת חיים, ואני עדיין לופת במתח את העכבר והמקלדת כאילו החיים שלי תלויים בהם. ואז הפסקתי להיות סקפטי.

המשך »

“אני לא אמור ליהנות מזה כל כך”. זה מה שעבר לי בראש פה ושם תוך כדי משחק ב-Velocity 2X. החלק הביקורתי במוח שלי* ניסה לצעוק שזה הכל מלאכותי ושרירותי ומזויף, אבל הייתי מרוכז מדי בשלב הנוכחי ובחללית שלי ובמוזיקה ובליהנות הרבה הרבה יותר ממה שאני אמור.

כל האתגר במשחק הזה נובע ממגבלת זמן, אתם מבינים. לא כי משהו רודף אחריכם, או כי העולם עומד להתפוצץ, או כי שכחתם את הכלב על האש או משהו – פשוט כי אם תסיימו את השלב מספיק מהר תקבלו מדליה. יש עוד דברים שצריך לעשות כמובן, אבל תכלס, אם מתעלמים מהשעון, הרוב המכריע של המשחק לא דורש אפילו טיפה של מיומנות מעבר לשליטה הבסיסית. אי אפשר אפילו להיפסל – אם מתים, כל מה שמאבדים זה, ובכן, זמן. אבל אם אתם מתכננים להתעלם מהשעון, חבל לשחק מלכתחילה. כי לנסות (ובעיקר להצליח) לעבור את השלב ולקחת את כל הדברים בדרך וגם לעשות את זה מהר ובסטייל – זה הכיף האמיתי. המשך »

רצה הגורל, ואף אחד מחברי הבלוג לא שיחק ב- Civilization: Beyond Earth, למרות שנראה שזה משחק שיתאים לי (או לדני) כמו כפפה ליד. אבל למזלנו, שחר לנגבהיים כן שיחק בו. ואם לצטט אותו, זה משחק ש”וואו, יש בו מלא מה לבקר”. אז הוא ביקר.

קשה לבקר משחקים עם היסטוריה. על בסיס מה שופטים אותם? הציפיות מהם? הדמיון וההבדלים מהמשחקים שבאו לפניהם? או שמתעלמים ממה שהיה קודם, ופשוט שופטים אותם בהשוואה למשחקים הנוכחיים האחרים?

הקושי הזה כפול כשמדברים על Sid Meier’s Civilization: Beyond Earth (מכאן והלאה, BE. מה לעשות, זה פשוט שם ארוך מדי), כי יש ל-BE שני אבות. גם  Civilization 5 (סיב 5), שיצא לפני ארבע שנים, וגם Alpha Centauri (אלפה קנטאורי), שיצא לפני 15 שנים. בעצם, הביקורת הזו נועדה לשלושה קהלים – למעריצי אלפה קנטאורי, מעריצי סיב 5 ומי שלא מכיר את שניהם. לאיזה מהקהלים האלה המשחק מתאים?

התשובה המצערת היא שלמרות ש-BE הוא משחק טוב, הוא לא משחק מומלץ לאף אחד מהם.

המשך »

זה די מוזר, אבל כשאני חושב על זה אני מבין שמעטים המשחקים שאני יכול להגיד עליהם שהיה לי כיף לשחק בהם לאורך כל הדרך. זה לא שאני לא נהנה ממשחקים. אני כן. זה פשוט שהיחס בין החלקים הכיפים לבין החלקים המעצבנים-מתסכלים-משעממים הולך וגדל בשנים האחרונות, ולמרבה הצער לא לכיוון ה"כיף". קחו למשל את Destiny. למרות שזה אחר המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם בתקופה האחרונה, אני עדיין מוצא את עצמי מתעצבן ומקלל את המסך בכל פעם שאיזה בוס הורג אותי בפעם המיליון או שהמשחק מבקש ממני להמתין שלוש דקות עד שהוא יטען את השלב הבא. אמנם הסיפוק שאני מקבל אחרי שאני מצליח לחסל את הבוס (או השלב מסיים לטעון) שווה את זה, אבל עדיין יש פה יחס תסכול-כיף שלפעמים מוציא לי את החשק לשחק.

ואז הגיע Forza Horizon 2. משחק מירוצים בעולם פתוח. זה לא ממש הז'אנר האהוב עליי וגם בתוכו זה לא ממש ה-IP האהוב עלי (כמו רבים אחרים אני מחסידי Burnout). ועדיין, המשחק הזה הוא הכיף הטהור הכי גדול שהיה לי כבר הרבה מאוד זמן. בלי רגעים מתסכלים, בלי חלקים משעממים, בלי פיהוקים או קללות או צעקות. פשוט כיף וכיף ואז עוד קצת כיף לאורך כל הדרך.

המשך »