ספט 25
אני לא מרגיש בנוח לכתוב ביקורת על Five Nights at Freddy’s.
תבינו, אני לא חושב שמבקר משחקים צריך באמת לסיים את המשחקים שהוא כותב עליהם ביקורת. כלל האצבע שלי הוא שככל שהביקורת שניתנת למשחק היא יותר חיובית, ככה צריך לשחק בו יותר לפני שכותבים עליו, אבל גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. בקצרה, יש משחקים שאפשר “לקלוט” הרבה לפני שמגיעים לסוף שלהם. זה לא נפוץ, אבל היו מקרים שבהם כתבתי ביקורת על משחק שהגעתי רק לאמצע שלו. אבל ב- Five Nights at Freddy’s, בבירור, לא שיחקתי מספיק בשביל לכתוב עליו ביקורת.
ליתר דיוק, לפי Steam, ב- Five Nights at Freddy’s שיחקתי 42 דקות. וזהו. הספיק לי. אני לא חוזר ל- Five Nights at Freddy’s. מיציתי. אני לא נוגע יותר בחרא הזה. כמו כן, אני חייב לציין שהוא משחק מדהים וכולכם צריכים לשחק בו.
המשך »
ספט 09
לפני שנתיים סיימתי עם דיאבלו 3. שימו לב שאני כותב "סיימתי עם", ולא "סיימתי את".
שיחקתי בו עם יציאתו על המקבוק אייר שלי. שרדתי את כל חמש המערכות ברמת הקושי Hard ואפילו די נהנתי. אבל אז, אחרי שניצחתי את דיאבלו, ניסיתי להתחיל אותו שוב עם סוג אחר של לוחם ועל דרגת קושי מאתגרת יותר וגיליתי שהוא כבר לא עושה לי את זה. והרי זה כל הקטע של דיאבלו, לא? לא הריצה הראשונה על המשחק, אלא ה-Endgame שלו, מה שעושים אחרי שמסיימים אותו. וה-Endgame הזה התגלה במהרה כממש משעמם. גיליתי את זה די מהר, ואחרי שראיתי שאני לא מצליח לאגור מספיק מוטיבציה בשביל להפעיל את המשחק במשך יותר מחודש מחקתי אותו מהדיסק הקשיח. ככל שעבר הזמן, הבנתי שהסיכויים שאחזור למשחק הזה נמוכים. ואז הגיעה גירסת הפלייסטיישן 4, וקרה הדבר הזה שלא האמנתי שאגיד: אני ממש מכור לדיאבלו 3.
המשך »
אוג 14
איזה עצוב זה שכל המשחקים של הרובוטריקים יוצאים ממש מבאסים. עצוב כי ממש קל לפנטז על משחק טוב בכיכוב הרובוטים משני הצורה האלה, במיוחד אם אתם, כמוני, ילידי שנות ה-80 שגדלו במידה רבה על הצעצועים והסדרה המצויירת (אם אתם ילדי שנות ה-2000 וגדלתם על הסרטים של מייקל ביי אין לי שום סימפטיה אליכם. אולי רק רחמים). עצבו רובוטים מגניבים, הטמיעו מערכת גיימפליי טובה לשינוי צורה, צרו מפות ענקיות שיוכלו לנצל את שינוי הצורה הזה, תכנתו אם אפשר גם מערכת נהיגה / טיסה טובה, ויכול לצאת אחלה משחק.
אבל בעולם האמיתי, הרוב המוחלט של משחקי הרובוטריקים סובלים מ"תסמונת המשחקים מבוססי הסרטים": תקציב יחסית נמוך וזמן פיתוח קצר ומשחקים חצי אפויים שמטרתם לשכנע את הסבתא-שזה-עתה-לקחה-את-הנכד-שלה-לפרק הקולנועי-החדש-של-סדרת-הסרטים לקנות לנכד הנ"ל גם את המשחק, במקןם באמת לפנות לאלה, נו, איך קוראים להם, אה, כן, גיימרים.
המשך »
יול 25
בראשית היה Call of Duty 4: Modern Warfare. תגידו מה שתגידו על הכיוונים הממוסחרים והצפויים אליהן סדרת המשחקים הזו התדרדרה מאז, אבל אי אפשר להתכחש לכך שה-Modern Warfare הראשון היה משחק פעולה מפואר, כזה שמגיע פעם בדור (קונסולות) ומשנה מקצה לקצה את כל המשחקים שמגיעים אחריו. ובתוך Modern Warfare הסתתר שלב אחד, יוצא מהכלל, שהוא כנראה החלק הכי זכור בו: שלב הצלפות.
זה לא שלא היו קטעי צלפות במשחקים לפני Modern Warfare. אך זה היה המשחק הראשון שהצליח להנגיש את הפעולה הזו לקהל הרחב, לגרום לה להראות מרתקת ומותחת ומרגשת. סדרת Sniper Elite כל כולה מבוססת על העניין הזה. משחקי פעולה-התגנבות ששמים אתכם במגפי צלף במלחמת העולם השניה ושולחים אתכם למקומות שונים בעולם כדי לירות מרחוק בנאצים מרושעים. המשחק החדש בסדרה מעביר את זירת הלחימה אל אפריקה המרוחקת. מסתבר שגם באפריקה הנאצים אותם נאצים, רובי הצלפים אותם רובי הצלפים ולקלוע אל בין העיניים של נאצי שנמצא במרחק של מאות מטרים אחרי שכיוונתם טוב טוב ועצרתם את הנשימה כדי שהכוונת לא תזוז זה אותו כיף.
המשך »
יול 16
רוצים לשמוע את הסיפור על איך הרגתי את האיש שהרג את האחים שלי? זה היה בסאלון בעיירה קטנה; עמדנו זה מול זה, דרוכים, כל אחד עם היד על האקדח שלו. הזמן הרגיש כאילו הוא האט לחצי מהקצב הרגיל שלו, ושמעתי את הלב שלי דופק כאילו הוא נמצא ממש ליד האוזן. כנראה שכל העניין לקח כמה שניות, אבל אני יכול להישבע שעמדנו שם לפחות 10 דקות, ממוקדים, מחכים–
רגע. אתם בטח תוהים איך הגעתי לנקודה הזו בכלל. טוב, בואו נחזור קצת אחורה.
הכל התחיל לפני קצת יותר משנה, כשיצא Call of Juarez: Gunslinger – אהה, see what I did there? – אז כן, יצא Gunslinger, ולי לא היה אכפת. אפילו לא טיפה. אה, כן, עוד shooter גנרי לחלוטין מהסדרה שהמשחק הקודם בה היה כל כך מזעזע ש-Extra Credits הקדישו פרק שלם כדי לכעוס עליו. נשמע מרנין. אבל לפני כמה חודשים קרה משהו מוזר: התחלתי לשמוע ביקורות ממש טובות על המשחק הזה. גם מה-Diecast – הפודקאסט של שיימוס יאנג וחברים, שאני מאוד מעריך את הדעות שלהם – וגם מדורון, שדיבר עליו בגיימפוד. אז קניתי אותו במבצע סטים האחרון, ותקשיבו – זה אחד המשחקים הכי טובים ששיחקתי השנה.
המשך »
יול 12
סרט אינטראקטיבי. פעם זה לא היה רק ז'אנר. זו היתה מילת גנאי. "הדבר הזה זה לא משחק, זה סרט אינטראקטיבי", הייתי אומר, מנסה ליצוק כמה שיותר בוז וגועל לתוך צמד המילים האלה. ובהחלט היתה לי סיבה. העליה בפופולריות של דיסקים כאמצעי להפצת משחקים והירידה במחיר שלהם שלחה את הקווסטים הקלאסיים למסלול התנגשות עם הרפתקאות הלייזר-דיסק של פעם, ויצרה את בן הכלאיים הזה, שבו אתם צופים בסרט, ואז צריכים ללחוץ A אם אתם רוצים שהדמות שלכם תמשיך ללכת ישר או B אם אתם רוצים שהדמות שלכם תיתן אגרוף לקיר. רק שאיכות הוידאו היתה מזעזעת, וביחד איתה, גם העלילה, הדיאלוגים, התפאורה, האפקטים המיוחדים וכישורי המשחק של השחקנים. "סרט אינטראקטיבי" היה צמד מילים שהמשמעות שלו היתה שקולה, פחות או יותר, ל"צואה". תחושות הבוז שהז'אנר הזה יצר אצל גיימרים ברחבי העולם המשיכה להשפיע לעוד שנים רבות.
ואז קרה Heavy Rain. סרט אינטראקטיבי עם Quicktime Events. ללא צל של ספק השילוב הגרוע ביותר שמישהו יכול לדמיין על דעת עצמו מלבד "סרט אינטראקטיבי עם גלולת ציאניד", והראה לנו שהיי, עם קצת Production Values, זה דווקא יכול להיות די סבבה. הוא סיפר סיפור שיוצר אשליה שהשחקן יכול להשפיע עליו הרבה יותר מכפי שהוא יכול להשפיע באמת, וזה עבד. זה היה מותח ומעניין, ולמרות כל מיני פגמים עלילתיים וטכניים כאחד – די טוב, בסך הכל. קצת אחר כך הגיע The Walking Dead, ששדרג את מעמדה של Telltale מחברה שמייצרת קווסטים בינוניים לחברה שמייצרת סרטים אינטראקטיביים נהדרים, ולפני שהספקתם לקרוא את כל האפשרויות בדיאלוג כלשהו בשביל להחליט איך הדמות שלכם צריכה לענות – הז'אנר קיבל לגיטימציה מחודשת.
נישא על האמון המתעורר בז'אנר וביכולותיה של Telltale, הגיע The Wolf Among Us – משחק שמבוסס על סדרת הקומיקס הותיקה של ביל ווילינגהאם – Fables. השבוע שוחרר הפרק החמישי והאחרון שלו, ואחרי שסיימתי אותו, לא היתה לי ברירה אלא להגיע למסקנה מפתיעה קצת: יש פה אפילו פחות "משחק" ממה שהיה ב- The Walking Dead. ואני אוהב אותו הרבה יותר.
המשך »
יונ 30
רד היתה זמרת. אחת המצליחות ביותר ב- Cloudbank, ככל הנראה. אבל כשאתם פוגשים אותה, המצב שלה נראה פחות מוצלח. היא איבדה את הקול שלה, והיא עומדת ליד גופה של גבר, שנעוצה בה חרב ענקית. החרב, לעומת זאת, כן מדברת. ועוד בקולו של הקריין מ- Bastion. מסביבה – העיר מותקפת. נופלת קורבן למשהו שנקרא "The Process". החרב מפצירה בה להסתלק מהעיר כל עוד היא יכולה, אבל רד בוחרת להשאר. ברוכים הבאים ל- Transistor.
קל, ואפילו מתבקש, להשוות בין Transistor, המשחק השני של Supergiant Games, ל- Bastion, המשחק הראשון של Supergiant Games. שניהם משחקי אקשן ממבט-איזומטרי. בשניהם הדמות הראשית לא מדברת. שניהם מתרחשים בעולם נטוש-ברובו, כנראה בעקבות איזשהו אסון. בשניהם יש קריינות של לוגן קנינגהאם. לשניהם יש פסקול מדהים. אבל ההשוואה הזו מטעה. Transistor הוא לא Bastion. לפעמים, אבל לא תמיד, זה אפילו עובד לטובתו.
המשך »
יונ 24
Murdered: Soul Suspect, המשחק החדש של Square-Enix, מתחיל איפה שמשחקים רבים אחרים נגמרים: הדמות שאתם משחקים, בלש משטרתי בשם רונן אוקונור (אין קשר משפחתי, תודה ששאלתם), לא מצליח לעצור את הרוצח הסדרתי שמטיל אימה על העיירה סיילם ונדחף למותו דרך החלון. אך במקום לראות מסך Game Over ולהתחיל מחדש, Murdered שם אתכם במגפיו של רונן דווקא לאחר מותו. במהרה רונן מגלה שהדרך לאור הלבן הנכסף עוד רחוקה, ושלפני שהוא יכול לעבור לעולם הבא ולהתאחד עם אישתו האהובה הוא יצטרך לפתור את תעלומת מותו, ולחשוף את זהותו של הרוצח הסדרתי המרושע. את התעלומה הזו הוא ייצא לפתור כבלש-רוח רפאים, במשחק שהוא השילוב האולטימטיבי בין כספר הרוח הידידותית לבין שרלוק הולמס.
על פניו, שום דבר לא יכול להשתבש כאן. רק מה, זה בדיוק מה שרונן אמר לעצמו לפני שיצא למשימה האחרונה בחייו, ככה שאי אפשר ממש לסמוך על המנטרה הזאת.
יאי אני לא מת! או שבעצם..?
המשך »
אני לא מרגיש בנוח לכתוב ביקורת על Five Nights at Freddy’s.
