וואו, לקח לי רק קצת יותר מחודש להעלות את הפוסט האורח הזה. אני משתפר! בכל אופן, שחר לנגבהיים שיחק ב- Risk of Rain, והציע לכתוב על זה פוסט אורח, ולפני שהספקתי להגיד לו “בכיף, אבל לא משנה מה תעשה, אל…”, הוא כבר שלח לי את הפוסט. אז הנה שחר מדבר על Risk of Rain.

לאחרונה, עקב כל מיני סיבות של מבוגרים, אין לי הרבה זמן לשחק ברצף, ולכן המשחקים שבהם אני הכי אוהב לשחק הם כאלה שבהם משחקים מהר, מפסידים מהר ומתחילים משחק חדש כמה שיותר מהר. המשחקים האהובים עליי הם כאלה שנותנים לי לשחק בפרצים קצרים, ומעניינים אותי גם אחרי שאני נכשל. לכאורה, Risk of Rain היה אמור להתאים בדיוק לטעם ולדרישות שלי. הוא לא.
המשך »

אז דניאל גארבר (שכתב לנו כבר פוסט אורח על Freespace 2 והשתתף בפרק האחרון של “גיימפוד”) התחיל לכתוב ביקורת על Need for Speed Most Wanted בינואר 2013. לקח לו כמעט שנה לשלוח לי אותה, ולי מעודד מהצהרות ה”בכל מקרה זה משחק ישן, אין לחץ” שלו – לקח כמה חודשים טובים להעלות אותה. אבל מוטב מאוחר מאשר מעולם לא. ועכשיו – דניאל.

את הביקורת הזו התחלתי לכתוב בינואר/פברואר, אבל אז עוד לא שיחקתי ב-Multiplayer. ואז שכחתי לסיים את הביקורת. אז תדמיינו שאתם קוראים את זה לפני שנה (וחמישה חודשים –ע.ז).

אחרי כמה חודשים שלא כתבתי ביקורת, אשתי קנתה לי את Need for Speed Most Wanted (החדש, לא זה מ- 2005), והתמכרתי אליו קשות – אז הרגשתי צורך עז לכתוב עליו אחת כזו, ובדרך גם לחזור קצת למשחקי המירוצים האחרונים שנהנתי מהם. אז מה שהולך להיות לנו פה זה קודם כל ביקורת על NFSMW, ואז סקירה קצרה של כמה משחקים אחרים – ואיך לדעתי אפשר לשלב פיצ'רים מכולם כדי ליצור את משחק המירוצים האולטימטיבי.

שמעתי לראשונה על Need for Speed Most Wanted יחסית לאחרונה, כשרציתי למצוא משחק מירוצים כיפי לנסות על המחשב החדש. הסיבה שלא שמעתי עליו קודם היא שאני קונה משחקים ב- Steam באופן כמעט בלעדי, ולא עקבתי אחרי משחקים ב- Origin. אז הגעתי למשחק, והוא נראה מאוד מבטיח, וזה הדבר הראשון שראיתי:

המשך »

שלום, אני ארז. בעבר ערכתי את Vgames, ואני עדיין כותב פה ושם על משחקים בוואלה! ובעוד כל מיני מקומות. עכשיו גם כאן, אחרי שזיירמן הסכים לצרף אותי למצבת הכותבים של הבלוג מהסיבה המוצדקת ״אנחנו לא במצב לסרב לאנשים שרוצים אשכרה לכתוב לבלוג הזה מדי פעם״. נעים מאוד!

בגילי המאוחר, אני כבר לא מוצא זמן לחזור למשחקים ישנים. אני זוכר שרק לפני 20 שנה הייתי חוזר שוב ושוב לסוניק 2. כמעט כל שבוע מצאתי לי את ה-4 שעות שלקח לי לסיים אותו (בשלב הזה כבר יכלתי לעבור את הבוס האחרון בעיניים עצומות, אבל זו לא היתה חוכמה – זה היה בוס ממש קל). גם ל-Link to the Past, אחד המשחקים האהובים עליי, חזרתי המון פעמים במהלך חיי. אבל לא לאחרונה. כשיש כל כך הרבה משחקים חדשים לשחק בהם וכל כך מעט זמן לעשות את זה – למי יש זמן לשידורים חוזרים בכלל?

למרות הכתוב למעלה, בשבועות האחרונים דווקא כן יצא לי להתנסות בשני ״שידורים חוזרים״ כאלה. רצה הגורל וזו היתה תקופה יבשה קצת במשחקים חדשים, והגיעו לידיי עותקים נוצצים של Fable המחודש ל-Xbox 360 ושל Tomb Raider המחודש לפלייסטיישן 4. שניהם משחקים שאהבתי מאוד בזמן אמת, וחשבתי שאהנה מהם גם בסיבוב השני. במיוחד פייבל, ששיחקתי בו לפני די הרבה שנים ואני כבר לא ממש זוכר יותר מדי ממה שהלך בו, אבל גם מההרפתקה האחרונה של לארה קרופט, שלמרות ששיחקתי בה במקור לפני פחות משנה היא זכורה לי כאחד מהמשחקים שהכי אהבתי ב-2013, ככה שלא היתה סיבה אמיתית שלא אהנה ממנה פעם נוספת עם גרפיקה משופרת . המשך »

זהו, סוף סוף זה הגיע. הרגע שבו, באיחור של הרבה יותר מדי שנים, אני משלים את החור העצום בהשכלת הגיימינג שלי ומשחק במשחק הכי טוב אי פעם™! טוב, ההצהרה הזו אולי מאבדת קצת מהאימפקט שלה כשמבינים שזו ממש לא הפעם הראשונה שזה קורה בשנים האחרונות – במהלכן כבר השלמתי את Deus Ex, את Sands of Time, את Half Life 1+2 וחצי מ-System Shock 2* – אבל בכל זאת, בעיני רבים Star Control 2 הוא באמת המשחק הכי טוב אי פעם™, וכבר הרבה זמן הוא היה ברשימה שלי, ולמעשה לא ברור למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו, מה לא בסדר איתי. המשך »

1

אתם צריכים לשחק ב- The Stanley Parable.

אני לא רואה טעם לשכנע אתכם בכך שהוא שווה את המחיר שלו – 15$ עבור כמה שעות ספורות של בידור. או שאתם שייכים לקבוצת האנשים שחושבים שזה מחיר שסביר לשלם, או שאתם שייכים לקבוצת האנשים שיחכו למבצע Steam לפני שהם יקנו אותו. מה שאני כן רוצה לשכנע אתכם זה שהוא ראוי לזמנכם יותר מכל משחק אינדי אחר שנמצא באותה קטגוריית מחיר וזמן משחק כמוהו.

אבל יש לי בעיה. אני לא באמת רוצה לספר לכם שום דבר על The Stanley Parable. אז אם אתם מוכנים לסמוך עלי בקטע הזה, פשוט לכו לשחק בדמו של המשחק (הוא מכיל קטעים מקוריים לגמרי שלא מופיעים במשחק), ואם נהנתם ממנו – קנו את המשחק המלא. ואז תפסיקו לקרוא את הפוסט הזה, ותחזרו בעוד שעתיים/שלוש, אחרי ששברתם איזה קיר רביעי אחד או שניים. או עשרה.

המשך »

1

אני אוהב משחקים לא-שגרתיים. תעשיית המשחקים היום היא מאוד הומוגנית וצפויה, וכשמדי פעם מגיע איזה משחק ומראה כמה פוטנציאל יש למדיום כשיוצאים מהתבניות השחוקות, זו יכולה להיות חווייה מדהימה, וזה תמיד לכל הפחות מאוד מעניין.

Gone Home התחיל אפילו יותר מפתיע ולא-שגרתי מבדרך כלל – בכלל לא שמעתי עליו לפני שהוא יצא, ואז פתאום כל אתרי המשחקים התחילו להתלהב ממנו ולהרעיף עליו שבחים. הבעיה היא שזה משחק שכולו מבוסס על גילוי וחקר, ולכן כמעט כל דבר שאפשר להגיד עליו הוא ספוילר – בעיקר לחוויה, יותר מאשר לעלילה. אז חילקתי את הביקורת הזו לשלושה חלקים: אחד שבו אני אדבר רק בקווים הכי כלליים שאפשר בלי לספיילר שום דבר בכלל, אחד שבו אני נכנס קצת למשחק עצמו אבל עדיין לא חושף שום פרט עלילה ממשי, ואחד שהוא חגיגת ספוילרים.

החברה שיצרה את המשחק היא סטודיו אינדי בשם The Fullbright Company. שלושת המייסדים עבדו ביחד על Minerva’s Den, ה-DLC של ביושוק 2, שלא שיחקתי בו אבל ממה ששמעתי הוא היה הדבר הכי טוב במשחק הזה, בהפרש גדול. אני מזכיר את זה כי משהו שכל ה-Shock-ים למיניהם (במיוחד ה-System-ים ו-Bio הראשון) מאוד חזקים בו הוא environmental storytelling. במשחקים האלה, וגם למשל ב-Half Life 2, הרבה מאוד מהסיפור בכלל לא מועבר בהתרחשות האירועים של המשחק עצמו, אלא העיצוב של הסביבה וכל הדברים הקטנים שרואים בה. ובכן, Gone Home הוא בדיוק התמצית של זה. אין בו אויבים, cutscenes, קווסטים – רק חדרים וחפצים שצריך לחקור.

הדמות הראשית היא קייטי, בחורה אמריקאית בת 20 וקצת שחוזרת מטיול ארוך באירופה בשנת 1995, לבית שהיא לא מכירה כי המשפחה שלה עברה אליו בזמן שהיא טיילה, ומוצאת את הבית ריק, כשהרמז היחיד הוא פתק מאחותה הקטנה שמבקש שלא תחפש אותה. משם אתם אמורים לשוטט בבית ולחקור אותו יחד עם קייטי – גם את הבית החדש, וגם את התעלומה של לאן נעלמה כל המשפחה.

הבית, החדרים, האווירה, כל הדמויות המעורבות בסיפור – הכל מעוצב מצוין ומאוד מעניין. החווייה של השיטוט בבית ריק ולא מוכר תוך כדי חיפוש רמזים היא קריפית ומרתקת כאחד, זה ביצוע מצוין של סיפור אינטראקטיבי, ולדעתי האישית זה אחד המשחקים המעניינים שיצאו בשנים האחרונות. אבל – הוא עולה $20, נמשך פחות מ-3 שעות, והוא מאוד לא סטנדרטי. זה משחק שקט ורגוע למדי, אין שום דבר בו שאפשר להגדיר כמאתגר או מרגש, והוא לא בדיוק “כיף” במובן המקובל (במיוחד כשמדברים על משחקים). אם אתם מתעניינים במשחקים מיוחדים ואיכותיים, לדעתי הוא מצדיק את זה.

אם אחרי כל זה יצאתם עם תחושה שאתם צריכים לשחק ב-Gone Home, או לחכות למבצע ואז לשחק בו, אני ממליץ פשוט לעשות את זה, ולא להמשיך לקרוא הלאה עד שסיימתם. אם לא השתכנעתם, נסו לקרוא את החלק הבא.

המשך »

לפני שנתיים וחצי שיחקתי ב-Call of Duty 4. אני לא באמת אוהב את הז’אנר של military shooters, אבל החלטתי לנסות את Modern Warfare בכל מקרה, כי שמעתי עליו המון דברים טובים (אפילו יאצי אהב אותו). והוא אכן היה משחק מצוין. הרגשתי שיש הרבה בעיות בז’אנר, אבל שבמסגרת המגבלות האינהרנטיות, הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב שאפשר, והוא מעוצב בקפידה ובאופן מאוד מחושב ונכון באופן כללי. למעשה, הוא היה כל כך טוב שהרגשתי שזה הכי טוב שהז’אנר יכול להגיע, ושכל shooter צבאי אחר שאני אשחק אחריו ירגיש סתם גרוע. משחק קצר ב-Black Ops אישש את החששות שלי, וזנחתי את הז’אנר לנצח – כלומר, עד שהגיע Spec Ops: The Line.

”אבל עופר,” אתם בטח שואלים, “הבטחת ביקורת על משחק חדש שאין שום קשר בינו ובין Call of Duty, לא חפירות נוסטלגיות אקראיות.” ובכן, הסיבה שסיפרתי את כל הסיפור הזה היא שזו בדיוק ההרגשה שיש לי עכשיו, אחרי ששיחקתי ב-The Last of Us.

המשך »

שאלת המודעות העצמית של בני האדם (יש שיקראו לזה “נשמה”, יש כאלה שיגידו שזו סתם אשליה) מעסיקה את כל הקשת האנושית כבר אלפי שנים. מדענים, פילוסופים, אנשי דת וסתם אנשים פשוטים כאלה מהרחוב – כולם תוהים מה יש בנו שהופך אותנו ל… ובכן, עצמנו. אם אני חושב, האם אני קיים? האם לשכפולים גנטיים יש נשמה? האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? The Swapper עונה על השאלות האלה בתוך שתי דקות בערך. כן, יש לנו נשמה. ואנחנו יכולים לירות אותה מגוף אחד לשני בעזרת רובה.

המשך »