הפוסט הזה, כמו שיעור גיאומטריה בתיכון, עוסק במצולעים.
דיוויד קייג’, המייסד של Quantic Dream והאיש שאחראי ל-Heavy Rain ו-Fahrenheit, מאוד אוהב מצולעים. באירוע ההכרזה של ה-PS4, לפני 3 חודשים, הוא עלה לבמה כדי להלל ולשבח את הקפיצה הטכנולוגית של הדור החדש. למעשה, מה שהוא עשה זה לדבר הרבה על רגשות, ואז על פוליגונים.
המיומנות הכי חשובה לכתיבה היא לא לדעת איך לכתוב, ואפילו לא מה לכתוב, אלא לדעת מה לא לכתוב. ברוח זו, אחרי שכתבתי ביקורת מפורטת וממצה של יותר מ-1500 מילים, החלטתי שהדבר הנכון יהיה לזרוק אותה לפח ולעבור לפורמט יותר תמציתי. והרי בכל מקרה את הפרק הקרוב של הגיימפוד נקדיש ברובו למשחק הזה, אז יהיה לי הרבה זמן להגיד את כל מה שרציתי. אם כך, קבלו אותה: הביקורת המקוצרת ל-Tomb Raider.
בחירות במשחקי וידאו הן סוג של חרב פיפיות. זה בבירור אחד היתרונות הגדולים שלהם על פני כל מדיום אמנותי אחר (אלא אם מחשיבים ספרי Choose Your Own Adventure), והתחושה של שליטה על מהלך האירועים יכולה להוסיף המון לחווייה ולמסר. חוץ מזה, לפעמים הן מספקות אחלה הזדמנות להיות דביל ולעשות שטויות. הבעיה היא שגם למשחקי הוידאו הכי מתוחכמים בכל זאת אין שליט מבוך שיכול לאלתר ולהמציא עלילה תוך כדי. המשחק מתוכנן – ומתוכנת – מראש, וכל דבר דורש משאבים, וברוב המקרים אי אפשר באמת לתמוך בכל האפשרויות הסבירות – שלא לדבר על האפשרויות הבלתי-סבירות, שתמיד אפשר לסמוך על קהילת הגיימרים שיהיו לא מעט אנשים שיחשבו גם עליהן. ובמיוחד כשמנסים לספר סיפור ספציפי ולהעביר מסר מסוים, זה בדרך כלל דורש רמה מסוימת של שליטה מצד המספר על המצב שהשחקן נמצא בו ועל מה שהדמויות עושות. במיוחד כשהשחקן הוא דביל ועושה מלא שטויות.
כתוצאה מכל זה, הרבה משחקים נותנים בכל מיני סיטואציות אשליה של בחירה. כלומר, יש בחירה והמשחק נותן מגוון של אופציות, אבל שום דבר מזה לא הולך באמת להשפיע על הסיפור בדרך משמעותית. דוגמה קיצונית: אפשר להוציא את הבוגד להורג או לרחם עליו, אבל אם בוחרים באופציה השנייה אז אחת הדמויות המשניות מתעצבנת ויורה בבוגד בעצמה. (לא עד כדי כך קיצוני, אגב – דברים מאוד דומים לזה קורים לא אחת ב- The Walking Dead)
גם משחקים טובים עם הרבה החלטות חשובות ומשמעותיות עושים את זה לא מעט. במשחקים של BioWare, גם אלה שחזקים במיוחד בבחירות כמו Mass Effect, זה מאוד מורגש. ב- The Walking Dead, שזו בערך המכניקה היחידה שלו מבחינת גיימפליי, זה כאמור אפילו יותר בולט וקיצוני. ב- Spec Ops: The Line, שאני עדיין טוען שהוא אחד המשחקים עם הבחירות המוסריות הכי מוצלחות שראיתי אי פעם, אין שום דבר שמשפיע אפילו בקצת על מה שקורה מעבר לסצינה הנוכחית. אבל כשזה עשוי טוב לא שמים לב לזה, ופה נכנסת לעניין האשליה. מעצבים טובים יכולים להסוות את חוסר הבחירה ולתת לשחקן הרגשה של שליטה, למרות שבמציאות הוא לא משפיע על מהלך המשחק יותר מאשר, למשל, החתול שלו. המשך »
אם איכשהו הצלחתם להימנע מלקבל את הרושם הזה עד עכשיו, זו ההזדמנות שלי להכריז את זה רשמית: אני אוהב משחקים עם עלילה טובה. זה לא שאני לא מסוגל ליהנות אחרת – בדיוק דיברתי בגיימפוד על Super Hexagon, שיש לו פחות עלילה מאשר שחמט – אבל באופן כללי אני מאוד מעריך נרטיב מוצלח ושמח כשיש כזה במשחק שאני משחק בו. וזה נחמד במיוחד כשהעלילה משתלבת יפה עם הגיימפליי ואפשר ממש להרגיש את האינטראקטיביות ואת התחושה שזה באמת לא היה עובד באף מדיום אחר, כמו שעבר מצוין ב-Journey למשל.
The Walking Dead של TellTale הוא לא משחק עם עלילה טובה. הוא פשוט סיפור אינטראקטיבי. עם עלילה טובה. אולי שמעתם שזה בכלל משחק point-and-click, או שזה “משחק זומבים”, אבל למעשה המשחק שהכי קרוב אליו מבחינת סגנון הוא כנראה Heavy Rain. מעבר לפרק הראשון, שבו מאוד מורגש שהשורשים של TellTale הם בז’אנר ה-P&C, זה פשוט סרט אינטראקטיבי בצורה כמעט הכי טהורה שאפשר. האם זה דבר טוב? הו, כן.
“רגע, מה?”
הסיפור הוא כזה: לפני שבוע וחצי יצאה ה-Enhanced Edition של Baldur’s Gate. חיכיתי לחידוש הזה מהרגע שהוא הוכרז, והתיישבתי בשמחה לשחק בו. ואז נהייתי חולה. עכשיו, מי מכם ששיחק ב-Baldur’s Gate יודע שלא בדיוק מדובר במשחק פשוט. הוא דורש להכיר פחות או יותר את כל החוקים של AD&D (מהדורה 2) ולדעת לנצל אותם ולשחק לפיהם. לא בדיוק משהו שעושים כדי להעביר זמן כשהגוף רוצה למות ואי אפשר להתרכז בכלום.
אז עשיתי מה שאני תמיד עושה בסיטואציות כאלה: נכנסתי ל-Steam ובדקתי מה יש במבצע. במקרה בדיוק יצא ה-Big Picture Mode, ויחד איתו הגיעו הנחות יפות על הרבה משחקי ארקייד. אחד מהם היה Sine Mora, וזכרתי שקראתי עליו משהו באתר זה-או-אחר (אני יודע שזה מאוד מעורפל, אבל כל הזיכרון שלי היה מאוד מעורפל בימים האלה) והוא של Suda 51 ונראה מעניין באותו רגע, אז למה לא.
אמנם כבר כתבנו פה כבר על Max Payne 3 בעבר, אבל גם לי בא. אסור?
עת הנעתי את מד רמת הקושי מ-medium ל-easy, חשתי את הבושה גואה בגופי. בכל זאת, אני גיימר עם אגו, והרמות הקלות במשחקים מיועדות לאחים הקטנים שלנו, להם עדיין קשה להם עם ה-WASD. שאני אשחק על easy? ‘פחח’, הייתי אומר לכם עד לא מזמן.
התגברתי על הבושה. יתר על כן, טוען אני לפניכם ש-easy היא הרמה הטובה ביותר לשחק בה ב-Max Payne 3 (כן, אני פונה גם אליך, עופר. טוב נו, אז לכולם חוץ ממך).
הנה ההסבר: מקס פיין הוא בחיר רגיש, ובמשחק השלישי בכיכובו הוא בעיקר רגיש לקליעים. הוא מת מהר ולעיתים קרובות. Rockstar הפכו את מקס פיין לכל כך רכרוכי, שפתאום מצאתי את עצמי משחק בהתאם. זהיר. משתמש במחסות בלי הפסקה. חוסך ב-Bullet Time כדי שאוכל לנצל אותו במקרי חירום. לא משתמש בכלל ביכולת ה-Shoot Dodge (שבה מקס קופץ בהילוך איטי לעבר הלא נודע) כיוון שהיא מסוכנת מדי ומשאירה אותי חשוף לפגיעות. יכולתי להמשיך כך עד סוף המשחק, לולא הייתי מגיע להבנה הבלתי ניתנת לערעור – זה לא כיף.
פיטר מולינו ידוע בתור מפתח משחקים שמבטיח הבטחות גדולות, ואז מקיים אותן באופן חלקי בלבד. מהסיבה הזאת, כשהוא מבטיח שהסוד אותו יגלה אחד מהשחקנים שמשחק ב- Curiosity הוא “משנה-חיים בכל מובן אפשרי”, אי אפשר שלא להתייחס אליו בסקפטיות. ובכל זאת, הרעיון של “Curiosity: What’s Inside the Cube?” נשמע, בהתאם לשמו, מסקרן. וה’משחק’ הזה מסקרן מספיק בשביל לגרום לי להתחבר אליו כמה פעמים ביום, רק בשביל לראות עד כמה הוא התקדם, ואיך נראית השכבה החדשה שנחשפה במשחק. זה מוזר, אבל באיזושהי צורה, זה עובד.
אמנם אי אפשר להשוות את זה מבחינת החשיבות הכלל-עולמית למאסטר צ’יף שעומד על הבמה ואומר “See you soon, Israelis”, אבל אירוע משמעותי נוסף שקרה בשבועות האחרונים הוא השחרור הרשמי של ה- Xbox Smartglass.
ה- Xbox Smartglass היא אפליקציה שיצאה עבור סמארטפונים ומחשבי טאבלט עליה שמענו בתערוכת E3 האחרונה, שמיועדת לחבר אותם לקונסולת ה- Xbox ולאפשר לכם להשתמש בהם כדי לנהל עוד סוג של אינטרקציה עם הדברים שמתרחשים על המסך. כשאתם משחקים במשחק היא אמורה להציג לכם מידע נוסף שרלוונטי למשחק על גבי הסמארטפון. כשצופים בה בסרט דרך Netflix היא אמורה לאפשר לכם לראות דברים כמו את רשימת השחקנים שלו. רעיון, שעל פניו, נראה קצת מיותר, אבל עם פוטנציאל. אז הורדתי אותו לאנדרואיד הנאמן שלי, ושיחקתי איתה קצת במשך כשעה. דיברנו על זה קצת בפרק האחרון של גיימפוד, אבל איתמר ראוך הגיב לנו בטוויטר שאם אין לנו על זה פוסט, זה לא קרה. הבעיה היא שברוב הפיצ’רים המרגשים של Smartglass אין בכלל תמיכה בארץ. אז מה ה- Smartglass אמור לתת לכם, ומה אתם מקבלים באמת? המשך »
