אתמול חזרתי ל- Call of Duty 4 אחרי שלא נגעתי בו כמה שבועות. הסיבה העיקרית לזה היא שהייתה לי תקופה עמוסה במיוחד בלימודים; אבל כן יצא לי לשחק כמה דברים בזמן הזה (למשל, להתחיל ולסיים את Tyrian 2000), ובאמת היה עוד משהו שמנע ממני לחזור ל- Modern Warfare.

אלה מכם ששיחקו Left 4 Dead (אני מקווה שמדובר ברוב מכריע) מכירים את הקטעים של ה-Horde: אלה קטעים שבהם צריך להתבצר באיזה מקום ולחכות כמה זמן עד שיקרה משהו, ובינתיים באים עשרות עד מאות זומבים שכל מה שהם רוצים זה קצת מוח. ארבעה אנשים מסכנים נגד המון המון זומבים. רוב הקטעים האלה מאוד קשים, כמובן. עכשיו קחו את התיאור הזה, תחליפו "ארבעה אנשים" ב"איש אחד ובוט אחד", ותנו לזומבים רובים. זה המצב שבו הייתי תקוע.

אין לי בעיה עם משחקים קשים – אני אפילו מעדיף אותם, ובדרך כלל משחק ברמת קושי גבוהה. אבל יש דרכים טובות ודרכים רעות לעשות את זה. Arkham Asylum לדעתי הוא משחק שעושה את זה בצורה מושלמת: משחק מאתגר, שנהיה יותר ויותר קשה עם הזמן, וממש מכריח אתכם להתאמן ולהכיר טוב את כל הכלים שברשותכם ככל שמתקדמים בו.

אני יודע שליצור משחק שיהיה קשה-אבל-לא-מתסכל גם לשחקנים מתחילים וגם למטורפים כמוני זה לא פשוט. אבל זה משהו ששווה להשקיע בו, כי האתגר מוסיף הרבה מאוד למשחק , ומצד שני אם המשחק קשה מדי אנשים פשוט יפסיקו לשחק בו. שתי דוגמאות קיצוניות שעולות לי לראש הן Just Cause 2 – שהוא משחק מאוד כיפי, אבל כל כך קל שלדעתי הוא פשוט לא מעניין, ולכן אני לא חושב שאשחק בו – ומהצד השני Oblivion, שבו כשה-slider של רמת הקושי נמצא על 66% כבר צריך 50 ומשהו חצים כדי להרוג כל שועל מסכן.

אבל זו בדרך כלל לא הבעיה העיקרית. משחק טוב צריך שתהיה לו עקומת קושי (Difficulty curve). זה אומר שהמשחק מתחיל ברמה סבירה, נהיה יותר ויותר קשה עם הזמן, ולקראת הסוף מתחיל להאיץ את הקצב, עד הבוס האחרון שממש דורש התמקצעות והכרה של כל המנגנונים של המשחק כדי להצליח. וזה משהו שאפילו משחקים מצוינים נוטים לפשל בו. Arkham Asylum, כאמור, עשה את זה מצוין. גם God of War זכור לי לטובה מהבחינה הזו.

מה שהפריע לי ב-MW הוא לא רמת הקושי שלו. נכון, יש בו קטעים קלים מדי ויש בו קטעים מעצבנים, אבל רוב הזמן הוא מאתגר ונחמד. ובכל זאת, עקומת הקושי שלו דפוקה.

כשאני אומר שאפילו משחקים מצוינים חוטאים בנושא הזה, זה כולל חלק מהמשחקים האהובים עלי אי פעם:

כפי שאפשר להבין מהדוגמאות שנתתי, עקומת קושי גרועה לא הופכת מיד משחק לגרוע, או אפילו לבלתי-מצוין. אבל זה יכול לבאס (כפי שציינתי פעם בגיימפוד, זה די הרס לי את הסופים של ביושוק ודרגונאז'), ומהצד השני משחק יחסית פשוט, עם עלילה מטופשת, voice acting מסריח והרבה פגמים יכול להחזיק את עצמו כמעט באופן בלעדי על משחקיות טובה ועקומת קושי מוצלחת (שוב, Arkham Asylum ו-God of War).

אני לא חושב שיש לי נקודה ספציפית שרציתי להעביר. אבל אם אתם מתכוונים לפתח איזה משחק בעתיד, תדאגו שיהיו לו רמות קושי טובות ועקומת קושי הגיונית, כי זה ישמח אותי. ואם אתם Rocksteady Studios אז יאללה, תוציאו כבר את Arkham City.

הציפורים הזועמות כבר הגיעו למחשב האישי ולפלייסטיישן. ועוד מעט הן גם יגיעו לקונסולות האקס-בוקס וה- Wii. ואחרי שזה יקרה – זהו. חוץ מגרסה ל- 3DS, קצת קשה לחשוב על פלטפורמות נוספות שדרכן יהיה אפשר להפיץ את Angry Birds. כנראה שמפתחי המשחק באמת יצטרכו לעבוד על משחק-המשך מן השורה.

או שהם יכולים לעבור לפלטפורמות אחרות, אלקטרוניות פחות. Rovio מכרו לחברת מאטל את הזכויות ליצור משחק קופסה שמבוסס על Angry Birds. התוצאה נראית ככה:

לי זה לא נראה מאוד כיפי – ההשקעה שאתם צריכים לעשות לפני ביצוע של כל “משימה” היא גדולה יותר מדי, לדעתי, ואחרי זמן מאוד קצר זה יתחיל לשעמם. מצד שני, בטח ממש כיף להטיח את הציפורים במבנים שבניתם במציאות, אז אני לא יכול באמת לדעת.

בכל מקרה, במחיר הצפוי של 15$, לכו תדעו, אולי אני אתפתה לנסות את זה בכל מקרה.

חדי האבחנה מביניכם (או לפחות, כל אלה שלא קוראים אותנו רק דרך קורא RSS) בוודאי שמו לב לכמה שינויים קטנים באתר. הראשון הוא שעכשיו אפשר לעשות “Like” על כל פוסט. השני הוא שיש לנו עמוד בפייסבוק. שני השינויים האלה מתבקשים. כל כך מתבקשים, עד שאני מרגיש מטומטם שלא ביצעתי אותם לפני שנה. אני לא חושב שיש דרך טובה יותר מזו, בימינו, להפיץ את הבשורה ולהכיר את “גיימפאד” לאנשים שעדיין לא מכירים אותו.

אני יודע – כרגע, עמוד הפייסבוק שלנו ריק למדי. אבל מלבד עדכונים על פוסטים חדשים שעולים כאן בבלוג, אנחנו מתכננים להעלות לשם כל מיני דברים קטנים, כאלה שלא לחלוטין מצדיקים פוסט (אפילו לא אחד של “בינתיים, באינטרנט”), אבל אתם עדיין עלולים לאהוב. חוץ מזה, זה מקום שבו יהיה הרבה יותר נוח לעשות דברים כמו לעדכן אתכם על מבצעים ב- Steam פעם ביום.

אז יאללה, תעשו “Like”.

נתחיל מקצת רקע: Darkspore הוא משחק ה"המשך" המתוכנן ל-Spore. זה משחק המשך בערך באותו מובן ש-A Bug's Life הוא סרט המשך ל-Toy Story. דרך יותר בריאה להסתכל על זה היא "משחק action-RPG שעורך הדמויות שלו מבוסס על מנוע היצורים של Spore" (כאן "action-RPG" במובן של דיאבלו, לא של דאוס אקס). כרגע תאריך היציאה המתוכנן הוא סוף מרץ, והמשחק זוכה למעט מאוד הייפ, ולמעשה מעט מאוד התייחסות באופן כללי, מה שקצת מפתיע ביחס ל-overhype המטורף של Spore המקורי.

היום פורסם ב-RPS ראיון עם מייקל פרי, המפיק של דארקספור, וזו לדעתי הזדמנות מצוינת להציג את המשחק, וגם לעבור על כמה מהפיצ'רים ה"ייחודיים" שלו וללעוג להם. כי בעוד שזה משחק עם הרבה פוטנציאל, שמבוסס על טכנולוגיה מוצלחת ונכתב ע"י צוות (כנראה) מוצלח, בסופו של יום זה פשוט עוד clone של דיאבלו, ולכן השאלה המתבקשת היא למה בכלל לקנות אותו ולא לחכות לדיאבלו 3 (התשובה המתבקשת: כי דיאבלו 3 ייצא ב-2017 בקצב הנוכחי). אז הנה כמה דברים "מקוריים" ש-Darkspore "מחדש", לפי הראיון:

• במקום דמות אחת מרכזית, יש לכם הרבה דמויות, שאפשר לשפר אותן במקביל, ולבחור בכל רגע באילו מהדמויות אתם משתמשים. כלומר, מה שקורה בחצי ממשחקי התפקידים אי פעם (למשל Dragon Age, Planscape: Torment וכל סדרת Final Fantasy). זה מה שפרי נותן בתור ה-דבר שדארקספור מחדש.
• כשמסיימים שלב, צריך לבחור בין שתי אפשרויות: לקבל item מיוחד כלשהו ולחזור לספינה, או להמשיך לשלב נוסף באותו כוכב, שבו יש מפלצות יותר קשות אבל אפשר לקבל ממנו חפץ יותר טוב. לידיעת צוות דארקספור: זה לא חידוש, זו פשוט גירסה מאוד מוגבלת של sidequests ו-exploration.
  חוץ מזה, פרי מתגאה בזה שהמשחק יכיל 6 כוכבים שונים, עם 4 שלבים (בשרשרת שכזו כמו שמתוארת למעלה) בכל כוכב. אבל כל שלב אמור לקחת באיזור 15 דקות, מה שאומר שסה"כ, כולל כל הרמות האפשריות, יש כאן לא יותר מ-6 שעות משחק. באיזה מובן זה משהו להתגאות בו?
• הציוד שמספקים לדמויות משפיע לא רק על המראה החיצוני שלהן, אלא גם על התכונות הבסיסיות. וזה מאוד חשוב כדי להצליח להביס אויבים. נשמע סרקסטי? זה ציטוט כמעט מדויק מהראיון.
• אפשר לשחק ביחד עם עוד אנשים, ואז תוכלו לשלב את היכולות של הדמויות כדי ליצור טקטיקות מתוחכמות. ציטוט מדויק הפעם: "ה-AI director… מעלה את רמת הקושי, כמות והתנהגות המפלצות בהתאם. אבל יותר אויבים אומר יותר שלל!"
  באמת, איך לא חשבו על זה קודם?

בנימה קצת פחות צינית (אבל עדיין ביקורתית), בסופו של דבר Darkspore נראה כמו מין הכלאה בין דיאבלו ו-Sims. לאור העובדה שהחיתוך בין קהלי היעד של שני המשחקים יחסית קטן, אני סקפטי כרגע. אבל בתור מישהו שגדל על מוש השור, אני דוגל במוטו "תמיד יש הפתעות", ואני מניח שנשמע עוד על המשחק הזה כשתאריך היציאה שלו יתקרב.

[הריאיון המלא ב-Rock, Paper, Shotgun]

הייתי צריך לא-מעט זמן התאוששות אחרי החזרה שלי מקנדה, והאמת היא שרובה כבר מאחורי. אפילו הצלחתי לשחק שני משחקי Left 4 Dead מאז שחזרתי, והכל. אבל יש לי שני חובות שעדיין לא סיימתי לטפל בהם – הראשון הוא ביקורת על Super Scribblenauts, שכתבתי ל”וואלה!”, ואני אפרסם אליה קישור מכאן ברגע שהיא תעלה שם. השני הוא Plants vs. Zombies, בגרסת ה- Xbox. אז הנה היא לפניכם.

סביר להניח שהשם “Plants vs. Zombies” כבר מוכר לכם. יותר מזה, סביר להניח שכבר שיחקתם בו בהזדמנות כזו או אחרת – על המחשב האישי שלכם, על האייפון (ולמה לא על האנדרואיד? למה?!) או אולי אפילו על האייפד שלכם. אם זה לא קרה עד עכשיו, אתם לא באמת צריכים להמשיך לקרוא את מה שיש לי להגיד על המשחק. קנו אותו. עכשיו. על ה- Xbox. על ה- PC. על הצנונית בעלת היכולת-להריץ-משחקי-אייפד שלכם. אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת המקורית שכתבתי על המשחק, לפני כשנה וחצי, אם אתם רוצים לדעת למה.

אבל אם כבר שיחקתם ב- Plants vs. Zombies באחת מגרסאותיו האחרונות, אתם עלולים לתהות מה יש לגרסת ה- Xbox להציע לכם. התשובה, בסדר חשיבות יורד, היא מצבי משחק מרובי-משתתפים ושליטה פחות נוחה.

מצבי המשחק מרובי-המשתתפים הם רבים ומגוונים. הבסיסי שבהם הוא המצב השיתופי ה”פשוט” – שמאפשר לשחקן שני להצטרף לשחקן כלשהו שמשחק "ב”משחק לשחקן-יחיד” בכל זמן, ולעזור לו לבצר את הבית שלו בפני מתקפת הזומבים. בשביל לתת לשני השחקנים קצת יותר תעסוקה, הם יותקפו על ידי כמות גדולה יותר של זומבים מצד אחד, ומצד שני – שחקן אחד יוכל לזרוק חבילות חמאה על חלק מהזומבים בשביל לעצור אותם בזמן שהשני ממשיך לבצר את החצר שלו עם צמחים.

אם זה לא נשמע לכם מעניין במיוחד, זה רק בגלל שזה באמת לא מעניין במיוחד. המערכה לשחקן יחיד של Plants vs. Zombies היתה קלה למדי עוד בגרסה המקורית – ברגע שמוסיפים שחקן שני, היא נהיית די שטותית. אבל ברגע שמסיימים אותה, ונפתחים בפני השחקן מצבי משחק שיתופי חדשים, כל הסיפור נהיה הרבה יותר מעניין. במצבי המשחק האלה, לכל שחקן יש גישה רק למבחר קטן יותר של צמחים, וחלק מה”שמשות” שמופיעות בשדה הקרב דורשות משני השחקנים לגעת בהם בו-זמנית כדי לקבל אותן. זה עובד די טוב.

אבל גולת הכותרת של מצבי המשחק מרובי-המשתתפים היא מצב ה- Versus – מצב שמאפשר לשחקן אחד לקבל על עצמו את תפקיד הזומבים (ולייצר עוד מהם באמצעות בניית קברים שמייצרים “מוחות”), ולשחקן השני את תפקיד הצמחים. השחקן הראשון שמצליח לחדור את ההגנות שנבנות ע”י השחקן השני מנצח. וזה כיף.

כל הסיפור הזה קצת סובל מבעיות קלות בממשק. Plants vs. Zombies הוא משחק שעובד מצוין עם עכבר, ואפילו עוד יותר טוב עם מסך מגע. ברגע שמתחילים לשחק בו עם גיימפאד, לא משנה כמה Popcap מנסים לעשות לכם הנחות (כל השמשות במשחק, למשל, “נמשכות” לעבר הסמן שלכם) – מרגישים את זה. בחלק ממצבי המשחק המתקדמים יותר (כמו ה- Vasebreaker המוצלח) ההבדל הזה מורגש באופן קיצוני. אפשר להתרגל לזה, אבל זה פשוט לא נוח באותה המידה.

חוץ מאלה, ל- Plants vs. Zombies בגרסת ה- Xbox יש כמה מיני-משחקים חדשים וסוג של טבלת שיאים שבה אתם יכולים להשוות את ההישגים שלכם לאלה של החברים שלכם. אבל זה לא באמת מה שמשנה כאן. אם כבר יש לכם את Plants vs. Zombies בגרסה אחרת, כלשהי, הסיבה היחידה שלכם לקנות את גרסת ה- Xbox היא בשביל מצבי המשחק מרובי-המשתתפים.

ואם אין לכם כבר את Plants vs. Zombies… למה בכלל קראתם עד פה? שלחתי אתכם לקנות אותו כבר בפסקה הראשונה.

Plants vs. Zombies זמין לקניה דרך ה- Xbox Live Marketplace, במחיר של 1200 נקודות (או 15$, בשפה של בני אדם)

כולם אוהבים זומבים. כולם אוהבים צעצועים. Valve חיברו את השניים ויצרו משהו שאי אפשר לא לאהוב: Zombie plush toys!

הבומר יצא כבר לפני יותר מחצי שנה, אבל היה יקר מדי (50 דולר), והאמת שלדעתי גם די מכוער (טוב, בכל זאת בומר). אבל עוד שבוע יצטרפו למשפחה גם האנטר וטנק, שהם הרבה יותר מוצלחים לטעמי, והמחירים (גם של הבומר) ירדו משמעותית (ההאנטר עולה רק $30, או $27 אם תעשו preorder). כל שלושת הזומבים מגיעים עם סאונד-אפקטס, ספציפית 10 קולות שונים מתוך המשחק.

השלב הבא: מסור חשמלי!

וואו. זו ביקורת שהייתי אמור לכתוב כבר לפני כמה חודשים. אבל, עדיף מאוחר מלעולם לא! אז אתחיל מלציין שאחד הדברים החשובים ביותר שיש לי להגיד על King's Bounty: Armored Princess הוא שהופתעתי לחלוטין. מדובר במשחק שלא שמעתי עליו כמעט בכלל, שהגרסה הקודמת שלו חמקה ממני, ושלמעשה נתקלתי בו במקרה. ההפתעה כמובן נובעת מעד כמה שבסופו של דבר נהניתי ממנו.

King's Bounty המקורי הוא משחק מ-1990 של חברת New World Computing, אותה חברה שלימים הולידה גם את Heroes of Might & Magic. במובנים רבים המשחק היה קודמו הרעיוני של סדרת HOMM, והכיל הרבה מהרעיונות שאחר כך נכללו בסדרת המשחקים המוצלחת. הרבה מאוד שנים לאחר מכן, הזכיון נקנה על ידי חברת 1C, ששחררה ב-2008 את King's Bounty: The Legend, ולאחר מכן גם את King's Bounty: Armored Princess.

המשחק מזכיר מאוד את HOMM בנקודות מסוימות, אבל שונה מהסדרה באזורים חשובים אחרים. הסיפור מתנהל סביב נסיכה בשם Amelie, שדרך סדרת אירועים לא משמעותית במיוחד מוצאת את עצמה בעולם זר בו היא נאלצת לטייל בכל היבשות, תוך כדי שהיא לובשת שריון אבסורדי שלא היה מגן עליה מחתול רחוב. אל תטעו – היא נראית "נחמדה", וברוב המקרים היא מנומסת כמו המלכה האם, אבל בסופו של יום היא שכירת חרב חסרת נשמה שתטבח בשדים ודרקונים באותו להט כמו שהיא תבצע רצח עם באוכלוסיית הפיות המקומית. למעט הקרבות, כל המשחק מתנהל בזמן אמת על מפת העולם, המאפשרת לשחקן לנוע בין האיים השונים ולגלות מה יש לכל אחד מהם להציע (רמז – עוד יצורים וקרבות). הסיפור עצמו מתקדם באמצעות משימות שונות הניתנות על הדרך, אבל כולן לרוב מתמקדות בלהרוג יצורים אי שם ברחבי העולם.

תוך כדי הדרך הנסיכה הקסומה מתחזקת ועולה בשלבים, תופעה שמאפשרת לה לצבור יכולות, קסמים, וכוחות צבא נוספים. המשחק מוודא שבכל רגע נתון ש-Amelie והצבא לא יהיו חזקים מדי על ידי כך שכמות היחידות שניתן לרכוש מכל סוג חסומה על ידי מדד שנקרא מנהיגות, שעולה בהתאם ככל שמתקדמים בשלבים. מגבלה נוספת היא שהגיבורה האמיצה לא מסוגלת לשלוט בטירות ובאיים שהיא מחריבה עד היסוד, מה שאומר שאין התחדשות של יחידות; אם קנית את כל הדרקונים במערה, כדאי לשמור עליהם היטב. זה יתרון וחיסרון, מאחר וזה מוביל לשיקולים טקטיים מעניינים מצד אחד אבל גם עיסוק טרחני בהצלת יחידות ומציאתן אי שם באחד האיים.

הקרבות הם הצד המוצלח ביותר במשחק. למרות שהם שנראים ומתנהלים באופן זהה לחלוטין ל-HOMM בכך שהצבאות פרוסים בשני צידי המסך ונעים בתורות,  ההרגשה היא אחרת לחלוטין. כמעט לכל יחידה יש יכולת מיוחדת אחת או יותר אותה ניתן להפעיל בקרב, מה שלחלוטין משנה את המשמעות הטקטית לכל הקרבות. זה נשמע דומה לביצוע של HOMM, אבל בפועל מדובר בקרבות מעניינים הרבה יותר. הכוחות המיוחדים של כל יחידה באמת ייחודיים, ומשפיעים באופן קריטי על האופן שבו מתנהלים הקרבות. היכולות האלו נעות מהדברים הפשוטים ביותר כמו התקפה שמשתקת מפחד את האויב, וכלה בדברים מתוחכמים יותר כמו יחידות שמולידות יחידות נוספות או דרקונים שיכולים להטיל אש לאורך מסלול מסוים.

לסיכום – למרות שהתעלמתי לחלוטין מהסיפור המיותר, ולמרות שהדמות הראשית יכלה למצוא קריירה חלופית בתור סוהרת בגואנטאנמו ביי, המשחק פשוט עובד. בהחלט אפשר להמליץ עליו במסגרת אחד ממבצעי Steam אם במקרה הוא יצוץ שם (יחד עם חבילת ההרחבה – Crossworlds). למשחק גם יש בונוס מיוחד: הוא הוביל אותי לתהיות פילוסופיות על החיים, כמו לדוגמה האם מקבלים שפשפת מלרכב על סוס מעופף בביקיני מברזל.

כשמסתובבים ברחובות ארה”ב או קנדה, אי אפשר שלא להתרשם מכמה שהאנשים האלה מתלהבים מחג המולד שלהם. את הקישוטים הם תולים יותר מחודש מראש – עוד לפני ליל כל הקדושים (שגם לכבודו הם תולים קישוטים חודשיים קודם). ביחס אליהם, האינטרנט קצת יותר רגוע. אבל גם כאן, ברגע שצלצול הפעמונים הוירטואליים מבשר על תחילת דצמבר, כל מיני אתרים וחנויות דיגיטליות מתחילות להתכונן לחג הגדול.

רוב תשומת הלב שלנו מוענקת, כמובן, ל- Steam. מאז סבב המבצעים המסיבי של חג המולד בשנה שעברה כבר עברנו כמה מבצעים (לעזאזל, אחד מהם הסתיים לפני דקה וחצי), כך שיש לכולנו סיבה להתלהב קצת פחות ממה שיש להם להציע. אבל בדיוק בשביל לטפל בחוסר ההתלהבות הזו, ב- Steam התחילו היום את ה- “Steam Treasure Hunt” – שורה של “Achievements” (חלקם בתוך משחקים, שמוצעים בהנחה, וחלקם בתוך מערכת Steam עצמה) שמתחלפים פעם ביומיים. בכל יומיים, יוענקו עשרה משחקים לחלק מהאנשים שישלימו לפחות Achievement אחד (מתוך ה- Wishlist של אותם האנשים, אגב). הסיפור הזה יימשך שבועיים, ואם, בסופו, תשלימו עשרה Achievements – תוכלו להכנס להגרלה של 100 (!) משחקים מתוך הקטלוג של Steam. שזה… מגניב. כי זה יחסוך לכם הרבה כסף במבצעי חג המולד שהם יארגנו, כמובן.

גם אתרים אחרים הולכים על הקטע הזה של “לחשוף משהו חדש בכל יום עד שמגיע החג”. Good Old Games, למשל חושף הפתעה חדשה בכל יום (עד ה- 14 בדצמבר). חלק מההפתעות האלה קצת מעפנות (המאמר האחרון בסדרת המאמרים שלכם על King’s Quest? תודה באמת), חלק סבירות (Serious Sam: the First Encounter ב- 6$? אני עדיין מעדיף את Serious Sam HD…), וחלק מגניבות – כמו חיפוש אחרי צילומי-מסך שהושתלו בהם אלמנטים של חג המולד ברחבי האתר (מה שייתן לכם סיכוי לזכות בקטלוג המלא של שלוש חברות ב- Good Old Games).

ובינתיים, באתר השלישי האהוב עלינו ביותר, Rock, Paper, Shotgun, אין מבצעים או הנחות (כי הם לא מוכרים שום דבר), אבל הם כן התחילו את הספירה הקלאסית לקראת חג המולד, של משחקי ה- PC הטובים ביותר שהם שיחקו בהם השנה. הקריאה, כמו בכל שנה, מומלצת ביותר.

אה, ו- PopCap הוציאו את Bejeweled 3. אבל זה לא קשור.