אני מאוד אוהב את תעשיית משחקי האינדי. אני במיוחד אוהב את הכבוד הרב שהם זוכים לו לאחרונה באמצעות הקידום של Steam למשחקי אינדי, או פלטפורמות כמו Xbox Live Indie Games. בדרך כלל, זו דרך טובה למצוא משחקים מקוריים (גם אם לא תמיד מאוד מלוטשים) וחביבים, שלא הייתי מצליח לאתר בשום דרך אחרת.

אני לא אוהב את תעשיית משחקי האינדי כשהם עושים דברים כאלה:

לשם השוואה, Geometry Wars, המשחק ש- Arcadia מעתיק בצורה חסרת-בושה, עולה 4$ ב- Steam. לעומתו, Arcadia עולה 5$.

אז נכון, בניגוד ל- Geometry Wars (שהמפתחים שלו הולכים להסגר בקרוב, כנראה), המפתח של Arcadia עדיין מתכנן להרחיב ולפתח אותו… אבל נו, באמת. יש בערך מיליון דרכים לכל מפתח לעצב את ה- Arena Shooter שלו, והוא בחר באחת הדרכים שמוציאה אותו הכי רע וחסר-מקוריות שאפשר. לא יפה.

אני תמיד נהנה לקרוא סיפורים כאלה: Super Meat Boy (שדיברנו עליו לא מזמן בפודקאסט) יצא אתמול ל-PC, וכמה שעות אחר כך PETA, ארגון זכויות בעלי-החיים הקיצוני שהביא לנו דברים נפלאים כמו בחורות בביקיני חסה, הוציאו את Super Tofu Boy, הטייק שלהם על המשחק.

Super Tofu Boy מספר את סיפורו של, ובכן, סופר טופו בוי, קוביית טופו חביבה, ש-Super Meat Boy הרשע חוטף את אהובתו והוא צריך להציל אותה. מי מכם ששיחק במשחק המקורי יקבל עכשיו תחושה של דז'ה-וו: כן, זה אותו סיפור בדיוק. זה גם אותו משחק, פחות או יותר. הגיימפליי זהה, השלבים דומים ובסה"כ זו פשוט פרודיה מטופשת ולא מזיקה. בין השלבים המשחק ייתן לכם טיפים כמו "הידעתם? טבעונים שוקלים בממוצע 5-10 קילו פחות מאוכלי-בשר".

Team Meat, במקום להתעצבן, לתבוע או עוד כל מיני דברים שחברות כמו Activision היו עושות במקרה כזה, יצאו גברים והוסיפו את Tofu Boy למשחק, בתור דמות נוספת שאפשר לשחק בה (יחד עם דמויות כמו טים מ-Braid ו-Headcrab של Halflife). אם קניתם (או תקנו) את גירסת ה-PC, תוכלו לבחור לשחק את טופו בוי.

בסופו של דבר, חוץ מלהיות ממש מגניבים, Team Meat גם קיבלו מהסיפור הזה המון פרסום, ועכשיו כל הקהל המאוד רחב של פיתה מכיר את המשחק שלהם.

הבלוג של Team Meat מרחיב קצת יותר על הסיפור, למי שמעוניין.

וואו, זה הרבה נקודותיים שם למעלה.

ארם. אז עוד COD, הא? כנראה ש-Infinity Ward הצליחו לעלות על הנוסחה האולטימטיבית למכירת משחקים, כשהטמיעו את הלקחים ש-Valve לימדו את עולם המשחקים עם Half Life, אבל בזירת הקלצ’ניקובים. אני שמח שהם כבר לא קיימים במתכונתם הנוכחית, ועושים משחק אחר עבור EA. בינינו, קצת נמאס, לא?

לא שלא נהניתי מ-Black Ops. החבר’ה של Treyarch הביאו את הסחורה עם המשחק החדש שלהם. מעבר לסטנדרט המהנה של סדרת COD, שהוא קטעי אקשן עמוסים לעייפה, המון דברים מתפוצצים וצעקות חוזרות ונשנות בקשר, המשחק הזה מפתיע לטובה מכמה בחינות.

קודם כל, כפי שציינתי בפודקאסט, הוא לא לוקח את עצמו ברצינות. העלילה, כתמיד, מגוחכת, אבל הפעם היא מגוחכת באופן משעשע, ונראה שאפילו מכוון. במהלכה פוגשים דמויות הסטוריות כמו פידל קסטרו והנשיא קנדי, והיא נעה אחורה וקדימה בין אירועים שונים שקרו לדמות שלכם, מייסון, במהלך המלחמה הקרה בעוד הוא מספר אותם לחוקר שלו. אז כן, הסיפור הוא קצת מטומטם (החוקר למייסון: “ספר לי באריכות מייגעת כל פרט שקרה לך, למרות שאני כבר יודע הכל ואנחנו בלחץ מטורף של זמן”) אבל לפחות הוא שונה מהחפירות הבנאליות והמשעממות של משחקי Modern Warfare שקדמו לו.

שנית, Black Ops מצליח לבנות מספר סצינות אקשן מעולות במיוחד. באחת מהן אתם אוחזים במיניגאן סיריוס-סאם סטייל העונה לשם “מכונת המוות” ומתחילים לזרוע הרס. באחרת, מתנגן שיר של הרולינג סטונס בעוד אתם שטים בסירת קרב ומפוצצים דברים. בכלל, השימוש של המשחק בשירים של ממש, ולא רק במוסיקת רקע, הוא משהו שלא מספיק משחקים עושים. סרטים מאז ומתמיד בונים אווירה באמצעות שירים מוכרים, ורק טבעי שמשחקים שרוצים להיות סרטים יתחילו לעשות את זה גם.

עם זאת, במובנים רבים, Black Ops הוא נחות מ-Modern Warfare 2.  זה מתבטא, בין השאר, בעיצוב שלבים קצת פחות מוצלח. לדוגמא, באחד השלבים מצאתי את עצמי יורה בגלים אחר גלים של אויבים שלא מפסיקים לבוא, וכל הניסיונות שלי להתקדם הסתיימו במוות. הייתי חייב לבדוק באינטרנט ולגלות שאני חייב לפוצץ חבית נפלאם כדי להמשיך הלאה. לא שלא ניסיתי לעשות זאת, אבל אני חשבתי שהשלכת רימונים וירי בלתי פוסק עליה יעשו את העבודה. מסתבר שחייבים להתקרב אליה מאוד כדי שיקרה אירוע מתוסרט שבו הגיבור תוקע סכין בחבית, וזה משהו שהמשחק בכלל לא מסביר.

בכלל, לטעמי Treyarch הלכו מעט רחוק מדי עם האירועים המתוסרטים. נדמה שכמעט כל דקה הם מחליטים לקחת מכם את השליטה בדמות לרגע כדי שזו תעשה כל מיני דברים שאתם לא יכולים. היו פעמים שכלל לא היה לי מושג אם אני זה ששולט עכשיו בדמות או לא, והזזתי את העכבר בעצבנות כדי לגלות. בפעמים אחרות המשחק מחליט להחליף לכם את הנשק שאתם משתמשים בו. פתאום מופיעים לכם ביד אקדח או סכין שלא היו לכם קודם, וללא כל הסבר כלי הנשק האחרים נעלמים ללא שוב. וזה מעצבן.

אבל בואו נסיים בנימה חיובית. Black Ops הוא חוויה קצרה ומהנה מאוד, ואם לא מאסתם במשחקי COD (באמת שאי אפשר להאשים אתכם אם כן) אני ממליץ בחום לקנות את המשחק כשהמחיר שלו ירד מהגובה השערורייתי הנוכחי שלו. אני לא ממליץ עליו בתור מתנה לילד לחנוכה, כי יש בו קללות, דם, סצינות עינוי וכאלה. חג שמח!

כפי שכבר אמרתי בכל מיני הזדמנויות, את שבוע שעבר ביליתי בניו-יורק, בחופשה עם אשתי. אני לא הולך לספר לכם על חווית הקניות בחנויות הגיימינג העצומות שביקרתי בהן – גם כי לא יצא לי לעשות את זה יותר מדי (יצאתי מניו-יורק רק עם עותק של Elite Beat Agents ל- Nintendo DS, שעליו עוד תשמעו בעתיד, אם לא שמעתם עליו כבר), וגם כי GamesGirl כבר כתבה על זה פוסט מוצלח לפני כמה חודשים טובים.

אני אני כן רוצה לנצל את הבמה הזאת בשביל לספר לכם משהו אחר. באחד מהערבים הפנויים שהיו לנו בעיר, תכננו לבלות ב- Upright Citizens Brigade Theatre – מועדון סטנד-אפ ותיק וזול שזכה להמלצות חמות. לא היה לי יותר מדי מידע על המופעים שלו לפני שהגענו לשם. הגענו בסביבות השעה 20:00, והנחנו שנראה מופע אחד או שניים, ואז נזוז הלאה. אבל אז גיליתי שב- 21:30 מתוכנן מופע בשם "Bad Video Game Movies: The Definitive History", אז נשארנו שם עוד קצת.

לרוע המזל, למרות שאני הולך להמליץ ממש על המופע הזה, אני לא בטוח איך אתם יכולים לראות אותו בדיוק. עד כמה שאני יודע, ההופעה במועדון באותו הלילה היתה האחרונה בסדרה, כך שגם אם במקרה הייתם מבקרים בניו-יורק (או שאתם שייכים לקהל הקוראים המצומצם שנמצא בניו-יורק עכשיו וקורא את הבלוג הזה) – אתם לא יכולים לראות את המופע. כך שאני מניח שמה שאני הולך להגיד זה, בעצם, שאם יוצא לכם לבקר בניו-יורק – תבדקו מדי פעם את התוכניה של Upright Citizens Brigade Theatre. מדי פעם יש להם דברים שקשורים למשחקים.

והמופע עצמו? ובכן, הוא מועבר ע"י שני חבר'ה בשם ג'ף רובין ופט קסלס – שרק לאחר המופע גיליתי שהם האנשים מאחורי בלוג הוידאו המצליח Bleep Bloop. לאורך קצת יותר משעה, הם עוברים על ההיסטוריה העגומה של הז'אנר שמתחילה ב"האחים סופר-מריו" (שהפתיחה שלו מובילה אותם להסבר על הדרכים הנואשות שבהן סרטים מבוססי-משחקים מנסים לכפות היגיון על עולמות מופרכים לחלוטין), עוברת ב- Street Fighter (שבו חברת ההפצה התעקשה שכל אחת מהדמויות במשחק המחשב תופיע במהלך עשר הדקות הראשונות של הסרט), Mortal Kombat ו- Tomb Raider ומסתיימת עם Resident Evil – היחיד מבין הסרטים שהתפתח לסדרה מצליחה-קלות. בדרך הם מסבירים שוב ושוב את הדרכים שבהן הסרטים האלה נכשלים ("מגניב במשחקי וידאו – דבילי בחיים האמיתיים", למשל, הוא כלל שחוזר על עצמו לאורך כל המופע), מסבירים איך סרטים מבוססי-משחקים צריכים להראות (ב- 71% מהסצינות ב- Mortal Kombat יש אנשים שהולכים מכות – יותר מפי 3 מהסרט Street Fighter… נחשו מה הם אוהבים יותר) והכי חשוב – מדגימים את הנקודות שהם מדברים עליהן באמצעות קטעי וידאו ערוכים היטב.

קטעי הוידאו האלה, בצירוף ההערות שזורקים שני המארחים תוך כדי, הם הכוכבים הגדולים של הערב. הם כוללים פנינים שמעולם לא ראיתי – כמו סצינות הסיום הנפלאות של Street Fighter, או הפירוט המוגזם שבו מסבירים ב- Mortal Kombat: Retribution איך עובד כדור הקסמים שמביא אותם לכל מקום בתוך מספר שעות (תגובתו של ג'ף: "וואו, זה רק קצת יותר מהיר ממטוס!").

בסך הכל, מדובר היה בשעה-וקצת של בידור משובח,  מהסוג שחשבתי שלעולם אני לא אראה בארץ (עד שגיליתי ש"ארץ נהדרת" עשו מערכון על Angry Birds). אז אם יוצא לכם לבקר בניו-יורק, תבדקו באינטרנט את התוכניה של Upright Citizens Brigade Theatre. אולי תמצאו שם דברים מוצלחים.

תוכלו לקרוא עוד קצת ממה שיש לג'ף ופט להגיד על המופע, כאן.

כן, קניתי את הקינקט. ועוד בישראל. הזמנתי אותו בהזמנה מוקדמת, במחיר שנראה לי גבוה בזמנו – 949 ש”ח. חישבתי שיחד עם מכס ומשלוח, זה יצא משתלם יותר מאשר הזמנה מחו”ל. לפני מספר ימים עלצתי כשהתקשרו אליי מהחנות כדי לספר שהמכשיר הגיע סוף סוף, אבל העליצות היתה קצרת מועד, שכן סיפרו לי שבשל שינוי בעלויות עבורם (משהו לגבי אישור של מכון התקנים עבור ספק הכוח שמגיע עם הקינקט) אני אאלץ להיפרד מ-1200 ש”ח תמורתו. החוקיות של מהלך כזה מוטלת בספק, לדעתי, אבל מעצלנות (ומרצון לשחק כבר בדבר החדש הזה) הגבתי בכניעה.

טיפ קטן: המשחק Kinect Adevntures שמגיע עם הקינקט הוא region free, אז הוא יעבוד לכם גם על קונסולה אמריקאית, למרות שבישראל מייבאים את החבילה מאירופה. אם כך, אם אתם שוקלים לקנות את החיישן בישראל, החשש היחידי צריך להיות לאגו הכאוב שלכם, על כך ששילמתם מחיר כפול מה-150$ שדורשים עבורו בארה”ב.

החיישן עצמו קטן ממה שציפיתי, שזה מעולה, כי אין לי מדף נפרד בשידת הטלוויזיה לשים אותו, ויכולתי לשים אותו לפני הטלוויזיה עצמה והוא לא מסתיר כלום. הוא מתחבר לאקס בוקס (הישן יותר, שאינו “kinect ready”) אך ורק דרך תקע ה-USB האחורי, אז אם יש לכם מתאם Wifi תצטרכו להשתמש בקומבינה שכוללת מפצל וחיבור לשקע הקדמי של הקונסולה שלכם. די מכוער, אני מניח, אך למרבה המזל, לא הבעיה שלי.

בהפעלה הראשונית מקבלים הנחיות שימוש ברורות ותוך דקות מצאתי את עצמי משתעשע עם הממשק נטול הגיימפאד החדש. זה מגניב. זה לא נוח כמו להשתמש בגיימפאד, אבל לפחות בהתחלה, זה מגניב להשתמש בידיים ובקול כדי לגרום לדברים לקרות. Xbox! Dashboard! צועקים לעבר הקינקט, וזה עובד! הוא עושה דברים כשאומרים לו!

המשחק היחידי שיש לי בינתיים הוא Kinect Adventures (אם כי בכוונתי לקנות גם את משחק הריקודים Dance Central של Harmonix). החסרון המרכזי של הקינקט מתגלה מיד כשמתחילים לשחק באמת. הוא צריך הרבה מקום. אבל המון מקום. כששיחקתי לבד עוד איכשהו הסתדרתי, כי יש לי חדר די גדול. אבל כדי ששני אנשים ישחקו יחד תצטרכו לפנות מקום בגודל של מגרש כדורסל, פחות או יותר. לא תאמינו כמה קונפיגורציות שונות של הרהיטים בחדר הייתי צריך לנסות כדי לשחק עם עוד מישהו. בסופו של דבר הצלחתי: אם אני מוציא את כל הכסאות מהחדר, מביא את השידה שליד המיטה ושם אותה מול הארון, לוקח את הטלוויזיה (מנתק אותה מממיר הכבלים ומהמחשב ומשאיר רק את החיבור לאקס בוקס ולחשמל) ואת הקינקט בלבד ושם את שניהם על השידה, אז יש לי כמעט מספיק מקום כדי ששני אנשים ישחקו יחד בלי לתקוע מרפקים בצלעות של אף אחד.

המשחק עצמו הוא יותר מדגים יכולת ממשחק אמיתי. הוא כולל מספר משחקונים, שמתוכם שניים די מעפנים, אחד בינוני, ושניים מוצלחים. במשחקון הכי מוצלח, Reflex Ridge, אתם נמצאים על קרון נע ועליכם להתחמק מכל מיני מכשולים: להתכופף, לקפוץ, לזוז מצד לצד ולאסוף נקודות על ידי דגמון פוזות שונות ומשונות. זה ממש כיף לפזז מול הטלוויזיה, וכיף לא פחות לצפות במישהו אחר עושה זאת. לראות שני אנשים בוגרים מזנקים באוויר ומיד מתכופפים ומותחים את הידיים לצדדים זה מצחיק עד כדי עונג. המשחק יודע את זה, ולכן הוא דואג לצלם אותך ברגעים המביכים ביותר, שזו הברקה אדירה לדעתי. הנה תמונה שלי מרחף באוויר כשחבר צוחק עליי מאחורה:

לקינקט יש לאג די מורגש, יש לומר, אבל בסך הכל זה עובד נהדר. הוא מזהה את כל התנועות, הוא שם לב מיד כשהשחקן יוצא מהטווח הדרוש או מתחלף במישהו אחר, והוא יודע לכוונן את עצמו מחדש במקרה הצורך. הספקתי כבר לבדוק את המשחק בסיטואציה חברתית (חגגתי יומולדת לפני כמה ימים, מזל טוב לי!) וכולם מתלהבים כשהקינקט זז למעלה ולמטה כדי למצוא אותך. בצדק – הדבר הזה מרגיש כמו חתיכת טכנולוגיה מסרט מדע בדיוני.

נרשמה הנאה מרובה גם מהמשחק עצמו ומהפאדיחות הלא נגמרות, ורק תקרית בטיחות אחת בה הראש של מישהו פגע במנורה בחדר שלי. כבודו של רוק באנד במקומו מונח, אבל אפשר לומר די בביטחון שהקינקט הוא הכוכב הבא של מסיבות חנונים. רק חבל ש-Kinect Adventures הוא המשחק היחיד שמגיע עם החיישן. יש לי הרגשה שהוא הולך להימאס עליי די מהר (כבר הספקתי למאוס סופית בשניים מתוך חמשת המשחקונים). שילוב של משחק כמו Kinect Sports היה הופך את החבילה לאטרקטיבית יותר.

אני די סקרן לראות אילו משחקים יפתחו עבור הקינקט בעתיד. זה די מרגש לראות משהו כל כך חדש ומרענן בפעולה, אבל נראה שההיצע הנוכחי של המשחקים (אולי חוץ מ-Dance Central שקיבל ביקורות חיוביות) רחוק מלמצות את הפלטפורמה. לטעמי משחקים מבוססי תנועה הולכים להישאר נישה – אנשים אוהבים לרבוץ על הספה ולהזיז רק את האצבעות – אבל זו נישה מגניבה. עם מספיק דחיפה מצד מיקרוסופט, אני מעריך שיהיו לא מעט משחקי קינקט איכותיים. אם כבר עכשיו חברות כמו Harmonix, Ubisoft ו-Rare מפתחות עבור הקינקט, זה סימן טוב.

לסיכום – אם יש לכם המון מקום, כוח להזיז את הגפיים שלכם וחוסר מודעות עצמית, אני ממליץ בחום לבקש מהדודים מאמריקה להגניב לכם את הקינקט במזוודה. החבילה די קטנה ובארץ ידפקו אתכם במחיר.

יש אנשים שפויים בעולם. ואחד מהסימפטומים שמעידים על השפיות שלהם היא שכשמגיע יום הנישואים שלהם, הם לא אומרים לאשה שלהם "איזה יופי, מחר יש יומהולדת שנה ל- Left 4 Dead 2. אני צריך לכתוב על זה משהו".

אבל כן, אני ואשתי חגגנו את יום הנישואים הראשון שלנו ביום שלישי האחרון (מסעדת "פיטר לוגר" בניו-יורק, תודה ששאלתם). ו- Left 4 Dead 2 חגג את יום ההולדת הראשון שלו יום לאחר מכן. ואני חייב להתייחס לזה באיזושהי צורה. כי בעוד ש- Left 4 Dead הראשון היה משחק מצוין, הוא אף פעם לא איחד בצורה כל כך גורפת אותי ואת החברים שלי. שיחקתי בו ביחד עם עוד שלושה אנשים, מתוכם שניים כתבו איתי בבלוג, למשך שלושה-ארבעה חודשים… וזהו, בערך. אבל לעומתו, Left 4 Dead 2 היה כבר סיפור אחר לגמרי.

למשך מספר חודשים, כמעט כל החברים שלי שיחקו Left 4 Dead 2. או שהם היו בדרך לקנות את Left 4 Dead 2. או שכל הזמן אמרנו להם שהם צריכים לקנות את Left 4 Dead 2. דיברנו על זה ללא הפסקה במפגשים חברתיים (ואולי זה הזמן להתנצל בפני מיעוט החברים שלי שלא משחקים במשחק…). פיתחנו מסביב למשחק המון בדיחות – פנימיות יותר ופנימיות פחות (החביב עלי זה המשפט "אני מת. תודה", אבל אין לי כוח להסביר אותו). ארגנו מסיבות רשת מסביב למשחק הזה (גם לכבוד המשחק הראשון ארגנו אחת, אבל לשני ארגנו הרבה יותר). הזמנו אנשים מרחבי האינטרנט להתחרות נגדנו. העלנו סרטונים שהכילו קטעים משעשעים שקרו לנו במשחקים ליוטיוב. בקצרה, המשחק הזה הפך למאורע משמעותי בחיים שלנו, בהיקף שהמשחק הראשון אפילו לא התקרב אליו.

ו- Valve, מצידם, עזרו לא-מעט. The Passing הביא איתו, מלבד המערכה החדשה, גם את כל נושא המוטציות, שנתנו לנו תירוץ לחזור למשחק לעיתים הרבה יותר קרובות, גם כשחשבנו שיש סיכוי שהוא יתחיל להמאס עלינו. מלבדו, הם גם פרסמו עוד שתי מערכות חדשות למשחק (The Sacrifice ו- No Mercy). הם בהחלט מנסים לעשות את כל מה שאפשר בשביל להמשיך ולעודד את העניין שלנו במשחק.

בקרב הקהילה הקטנטנה שלי ושל החברים שלי, זה עבד רק באופן חלקי. למרות שרובנו עדייין משחקים במשחק (וכשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון להגיד "הם", כי קצת קשה לשחק איתם כשאני נמצא בקנדה), חלק מאתנו כבר פרש והפסיק לשחק בו, וגם בקרב החלק שכן משחק במשחק ההתעניינות במשחק קצת ירדה.

אבל קשה לי להתלונן. שיחקתי ב- Left 4 Dead 2 יותר מ- 150 שעות. ואני כנראה הולך לשחק בו עוד. במשך השנה האחרונה, המשחק הזה היה, בלי שום עוררין, המשחק המשמעותי ביותר ששיחקנו בו, והוא הגיע אצלי למעמד שמעט מאוד משחקים הצליחו להגיע אליו בשנים האחרונות.

מה הלאה? מהצד של Valve, אני מקווה לעוד מערכה חדשה אחת או שתיים בשנה הקרובה, ואולי עוד איזו מערכה מ- Left 4 Dead הראשון שתועבר למשחק השני, כמו No Mercy. מהצד שלנו – בקרוב יגיע הזמן שלי לארגן עוד Zombiefest,  ואני עדיין מנסה לחשוב על רעיונות מה אני יכול לעשות איתו הפעם.

אז בסך הכל, זאת היתה שנה נפלאה. ובניגוד לחיי הנישואים שלי, אני לא מצפה שמערכת היחסים הזו תמשך עוד שנים רבות, אבל אני כן מצפה להפיק עוד שנה/שנתיים של הנאה מהמשחק הזה. וזו עסקה לא רעה בכלל, כשחושבים על זה.

אני לא מכיר את חברת UBM TechInsights, אבל החבר'ה האלה לקחו את ה- Kinect, ובמקום לחבר אותו לאקס-בוקס שלהם ולתת לילדים שלהם לשחק במשהו, הם שברו אותו עם פטיש, בחנו את כל הרכיבים שלו עם זכוכית מגדלת, ואז הקישו את המספרים הסידוריים שלהם ב- Google כדי לברר כמה הם עולים*.

התוצאה? 56 דולר. למוצר שמחירו לצרכן עומד על 150 דולר. מה שמיד זכה לפרסום ברחבי הרשת, ונתן לקבוצה המפרגנת שהיא האנשים-שגולשים-באינטרנט הזדמנות מצויינת לפרוק את זעמם על מיקרוסופט ("גנבים! המחיר מופקע! איך הם מצפים שנקנה גם את זה וגם את גיטרת ה- Pro של רוק בנד 3?!"). הגדילו לעשות Vgames, שפרסמו ידיעה על הנושא שהמסקנה המתבקשת ממנה היא שאם עלות הרכיבים של הקינקט היא 56 דולר, מחירו הסופי של המוצר עבור מיקרוסופט הוא בוודאות באזור ה- 56 דולר ו- 50 סנט, כי כמה כבר עולה להרכיב את הרכיבים האלה בסין. בזמן האחרון אני נתקל יותר ויותר בידיעות באתרי משחקים שמתפרסמות ללא כל הקשר (או שהוא סתם מוצג בצורה חסרה ולקויה), מה שהופך את המידע שמוצג בהן למגמתי-משהו, אבל זה כבר מוגזם. אהבתי במיוחד את הזלזול חסר-הבסיס שלהם בשבב של Primesense (המרכאות הכפולות מסביב למילה "חדשניים"), כי חס וחלילה שנפרגן לחבר'ה ישראליים כשהם באמת עושים משהו מוצלח.

אז הנה קצת קונטקסט מסביב לידיעה הזאת, שרק חלק מהאתרים טרחו לציין:

1. מחיר של מוצר לא מורכב רק מעלות הייצור שלו. במקרה של הקינקט, העלות שלו אמורה לכסות גם על היקף מכובד של מחקר ופיתוח, שלא לדבר על הכסף שהם שילמו לחברות שהם קנו בדרך, תקציב השיווק המסיבי של המוצר, משכורות לכמות מסיבית של עובדים, עלות הבנייה של פס ייצור וכיסוי הוצאות הדלק של המשאיות שמובילות את החבילות של הקינקט לחנויות המשחקים.

2. מחיר של מוצר משקף את הערך של המוצר לצרכן, ולא עלות (זה לא הכי קשור לנושא, אבל דובי קננגיסר פרסם פוסט מצוין בהקשר אחר לחלוטין שמדבר על זה), ככה שאפילו סעיף 1 לא רלוונטי כשבאים לדבר על מחיר הקינקט. המחיר של הקינקט הוא המקסימום שהאנשים ממיקרוסופט חשבו שכמות מספקת של אנשים תסכים לשלם עבורו. וכנראה שהם צדקו.

3. ולגבי החלק של PrimeSense בסיפור הזה – אני לא באמת מומחה בנושא, אבל לפי מיטב ההבנה שלי (מכתבות כמו זו) היתרון העיקרי של PrimeSense על פני חברות מתחרות שסיפקו מוצרים דומים הוא בעלות הזולה של המוצר שלהם. או בניסוח אחר: הם לא היחידים שמספקים מצלמה תלת-מימדית בתור ממשק משתמש, אבל הם עושים את זה יותר בזול – וכאן טמונה החדשנות שלהם.

אני לא הולך לקנות קינקט. לפחות עד שהיצע המשחקים שלו ישתנה, כי בהתחשב בהיצע הנוכחי, הוא לא שווה לי 150$. אבל בחייכם, קצת פרגון עוד לא הרג אף אחד.

(*) זו כנראה לא צורת העבודה האמיתית ב- UBM TechInsights, אבל לכו תדעו.

תרחיש היפותטי: אתם קונים מכונית חדשה. זו מכונית יפה, מהירה, ומאוד boner-inspiring, אם לצטט את הליצנים מ-Sin City. אבל אחרי כמה זמן אתם מתחילים לגלות בעיות מוזרות: תא הכפפות לפעמים מסרב להיפתח, אם נוסעים במהירות של בדיוק 66 קמ"ש ההילוכים נתקעים, ועוד כל מיני דברים כאלה. אז אתם מגלים שלהרבה אנשים יש הרבה בעיות כאלה. אה, וגם שאחת ל-1000 פעמים, כשמתדלקים את המכונית, המנוע עולה באש.

כעבור שבועיים החברה יוצאת בהכרזה: "אוקיי, פתרנו את הבעיה עם תא הכפפות, ועכשיו הקטע עם הדלק קורה רק אחת למאה אלף פעמים. אנחנו מבטיחים שנתקן את רוב שאר הבעיות בעתיד הקרוב."

אף אחד שפוי לא היה קונה מכונית כזו, נכון? אז למה כל כך הרבה אנשים קונים משחקי מחשב כאלה?

הנה רשימה של באגים שתוקנו בפאץ' האחרון של Fallout: New Vegas.

הנה רשימה של באגים שעדיין לא תוקנו.

הרשימה השניה (שמבחינת אורך היא בערך פי 2 מהראשונה) היא לא תוצר של בדיקות מקיפות או בדיקת איכות מקצועית. היא סתם רשימה אקראית של דברים ששלושה אנשים רגילים, ששיחקו במשחק באופן רגיל לחלוטין, גילו במהלך השבוע-שבועיים הראשונים. חלק מהבאגים האלה הם קריסות, תקיעות בלתי-הפיכות ומחיקה של סייבים, כולם שקולים ל"מנוע עולה באש" מבחינת חומרה (במובן של severity, לא hardware). יש עוד הרבה אנשים ששיחקו ב-Fallout: New Vegas ונתקלו בעוד הרבה מאוד באגים. אלה לא באגים איזוטריים או קטנים. זו חוויית המשחק ב-New Vegas.

התירוץ של Obsidian הוא ש"זה משחק גדול". למיטב זכרוני, היו הרבה משחקים גדולים בהסטוריה, ואני חושב שבכולם ביחד לא הייתה כמות מטורפת של באגים כמו במשחק הזה. יצאו כבר שני פאצ'ים גדולים למשחק, ועדיין לא תוקנו אפילו חצי מהבעיות הקריטיות.

מעבר לזה שאני מעוצבן על אובסידיאן שנותנים למשחק כזה לעבור בקרת איכות, אני בעיקר מעוצבן על האנשים שקונים את המשחק הזה. כי אם אובסידיאן יכולים להוציא משחק עם כל כך הרבה באגים ועדיין למכור 5 מיליון עותקים בחודש הראשון, למה שהם אי פעם יטרחו להוציא משחק בלי באגים? זה כמו ב-Fallout: New Vegas (שמעתם על המשחק הזה?) – אם אפשר לגנוב דברים חופשי בלי שתהיה לזה שום השפעה שלילית (ולא, "קארמה רעה" לא נחשבת השפעה שלילית אם אין לה שום השפעה פרקטית על המשחק), איזה אינטרס יש לי לא לגנוב דברים?