סוף סוף, כמעט שבוע אחרי ש-Rock Band 3 יצא לשוק, הפרטים על הכלי החדש הכי מבוקש של המשחק (נראה לי. אין לי שום נתונים שיתמכו בטענה הזאת) שוחררו:

ה-Squire Stratocaster, מבית היוצר של Fender, תצא לשוק ב-1/3/2011, במחיר מוצע לצרכן של 280$ פחות סנט אחד. הזמנות מוקדמות יוכלו להתבצע החל מהיום הראשון של 2011. בסה"כ לא מחיר נורא (Gamer Daddy הבטיח שהיא לא תעלה פחות מ-300), אבל אני חייב להודות שקיוויתי יותר למשהו באיזור ה-250$. יש באתר גם סרט מאומבד שאמור להציג את הביצועים של הגיטרה, אבל בזמן שאני כותב את הפוסט הלינק שבור. יופי Fender.

כרגע, החנות היחידה בארץ שמציעה למכירה באינטרנט את הכלים של Rock Band 3 היא Enjoystick. היא מוכרת כל אחד מהכלים (חוץ מה-Stratocaster, כמובן, אבל כן את ה-Mustang) בסכום מגוחך של 1,000 ש"ח (כשהמחירים בהם הם נמכרים בארה"ב הם כ-70$ לקלידים, 130$ לתופים ו-150$ למוסטנג). אתמול התופים עוד נמכרו שם ב-700 ש"ח, ואני מניח שההתנפלות הראשונית על הכלים היא שגרמה לעלייה המשמעותית. כשההייפ ישכך, גם המחירים ירדו, אבל לא יותר מדי. אני חושב שאפשר לצפות שהגיטרה תמכר בכ-1,600-1,800 ש"ח בחנויות המתמחות, מה שאומר שמי שמעוניין לחוות את חוויית ה-Pro השלמה (משחק, תופים, קלידים וגיטרה) בארץ ייאלץ להפרד מלפחות 3,500 ש"ח (בחישוב גס מאוד, שמניח ירידת מחירים עד שהגיטרה תצא), או לחפש דודים מאוד נדיבים באמריקה.

מה איתכם? מישהו קנה/קונה/יקנה? אם כן – איפה?

עריכה:

גיא עילם (בתגובות לפוסט) ודניאל דר (בפייסבוק) העירו את תשומת לבי לכך שבשביל שאשכרה תוכלו להשתמש ב-Stratocaster כקונטרולר, תצטרכו לרכוש עבורו קופסת Midi ייעודית לקונסולה שלכם במחיר 40$, מה שמקפיץ את המחיר בארץ בעוד 300-400 ש"ח.

ב-Call of Duty: Modern Warfare 2 רציתי לשחק כשהוא יצא, לפני כשנה, אבל התקמצנתי. Activision ביקשו עבורו 60 דולר, ובתור אחד שהתעניין רק בקמפיין לשחקן יחיד, שאורכו הקצר הטריד את מנוחת המבקרים, זה היה קצת מוגזם. יותר מכך: התרעמתי על העובדה שכל כך הרבה אחרים לא חשבו כמוני, והשאירו את המשחק גבוה ברשימת המשחקים הנמכרים ביותר (“תפסיקו לעודד אותם!”, חשבתי).

אבל עדיין רציתי לשחק בו, ועכשיו, כשיש לי מחשב חדש, זו נראתה לי הזדמנות טובה. מצאתי את המשחק במחיר סביר ב-DVD.co.uk (אחלה אתר, ששולח לארץ בזול). אתמול סיימתי אותו, אחרי חמש וקצת שעות משחק. כרגיל, יש לי כמה דברים להגיד.

קודם כל, No Russian. זוכרים? נו, השלב ההוא, שעורר סערה ברחבי העולם, בו השחקן משתתף בפיגוע ירי בשדה תעופה ברוסיה. איזה שלב מפגר ומיותר. המפתחים ניסו להיות אמיצים! להגיד משהו חזק! ביקורת חברתית\בטחונית\מדינית! קיירון גילן כתב בזמנו שזה בולשיט, ואני מסכים עם כל מילה. השלב הזה מרגיש כל כך מנותק ולא קשור, ללא שום הצדקה או בניית מתח לקראת שיא כלשהו, והתוצאה היתה שזה הגחיך את המשחק בעיניי. יודעים מה אני עשיתי בשלב הזה? ניסיתי לספור כמה חפים מפשע מסכנים אני מספיק לרצוח. זה הרגיש לי כמו הרגעים האלה ב-GTA, שבהם משעמם לך, אז אתה יוצא מהאוטו ומתחיל לחסל את מי שבא לך עם קלצ’ניקוב. לא חזק, לא רציני, לא מעניין, אלא פארק שעשועים שבו אתה בודק אם יש הבדל בין פגיעת ראש לפגיעת רגל (אין). במקום חיבור למשחק, השלב הזה משיג את ההפך בדיוק: ניתוק מוחלט.

למרבה המזל, שאר המשחק הוא Call of Duty במיטבו. מכירים את הסרטונים האלה ב-YouTube שבהם לוקחים קטעים עם פיצוצים מהמון סרטי אקשן שונים ועורכים אותם ביחד עם מוסיקה מלהיבה? MW2 הוא כזה: מעין רצף אקראי של קטעי אקשן נהדרים. רגע אחד אתה באפגניסטן, נלחם ברחובות בכוחות מיליציה שצצים מכל פינה (סטייל “בלאק הוק דאון”). פתאום אתה מוצא את עצמך נוהג ברכב שלג, מעלה באש טרוריסטים סובייטים (“מת לחיות 2”, מישהו?). בסצינה מעולה אחרת, אתה פורץ לבית כלא ונעזר במגן של פיזור הפגנות בתור מחסה. איזה כיף.

החוט העלילתי המקשר בין כל הסצינות האלה הוא דל, יש שיאמרו פתטי. אבל העלילה במשחקי Call of Duty תמיד היתה זניחה. העריכה המדוקדקת של כל רגע ורגע, עם המוסיקה המתאימה ועיצוב חזותי מרהיב, הופכים את המשחק הזה לחגיגה מלבבת של אש וגופות מתעופפות. והאווירה. Infinity Ward יודעים ליצור אווירה מלחיצה. איכשהו תמיד יורים עליך מכל הכיוונים, כשבקשר צועקים לך להתקדם. סתמו כבר, אני לא יכול להתקדם, יורים עליי! אף פעם לא הייתי בקרב של ממש, אבל יש לי הרגשה שתחושת המצוקה הזו משקפת משהו אמיתי.

לבסוף, המשחק ראוי לציון גם על הדברים הקטנים. הוא שומר את ההתקדמות לעיתים מאוד קרובות, בתדירות שגבוהה יותר מתדירות השימוש הממוצע ב-quick save, הייתי אומר. הגרפיקה טובה (לא מדהימה), אבל המשחק פועל חלק גם על מחשבים חלשים יותר, או כך שמעתי לפחות. בימים בהם משחקים רבים לא עוברים אופטימיזציה ל-PC, קמצנים בשמירות ונגועים בבאגים (עיינו ערך Red Faction: Guerrila ו-Prototype), זה ראוי להערכה.

אז האם המשחק שווה את מחירו המלא? אם אתם כמוני ומתעניינים רק בסינגל-פלייר, אז לא. לשמחתכם אפשר כבר להשיג אותו במחירים נמוכים בהרבה. פשוט לא דרך סטים, בינתיים. במחיר של כ-100 שקלים, קשה לי שלא להמליץ על המשחק. זה האקשן הכי מרוכז שנתקלתי בו מזה הרבה זמן, בקולנוע ובגיימינג יחד.

כעת אני סקרן לדעת מה מבשל עבורנו הגלגול החדש של Infinity Ward תחת EA, העונה לשם Respawn Entertainment. סיכוי טוב שזה יהיה טעים.

לכל מי שעוקב באדיקות אחר הפרסומים אודות המשחק, אפשר לצאת לרחובות במחול; יצא טריילר חדש ל-Dragon Age 2, והוא נראה לא רע הפעם. בסרטון אפשר לראות רצף של פאתוס ודרמה סביב גורלו של ה-Champion, או Hawke כפי שהוא נקרא בקרב חבריו לברידג'. אבל מעבר לדיאלוג המרגש, הסרטון בעיקר מדגיש את רמת האלימות הקיצונית שצפויה להיות במשחק וללבוש צורות שונות ומגוונות. אין יותר מדי פרטים, אבל כן אפשר לראות הבזקים של Gameplay מתוך המשחק עצמו.

לינק חיצוני לטריילר אפשר למצוא כאן

בזמן האחרון זה מאוד באופנה (עד כמה שדבר שהוא נחלתם הבלעדית של חנונים יכול להיות באופנה) להתלונן על מחירים של משחקים. יצא לי לשמוע לאחרונה הרבה מאוד ש-"60 דולר זה מחיר לא סביר בשביל משחק". אז נכון, גם אני קונה הרבה משחקים במבצעים של Steam, וגם אני מעדיף לשלם פחות על משחקים (וגם על אוכל, ועל אלכוהול, ובעצם – יש מישהו בעולם שלא מעדיף לשלם פחות על משהו?), אבל בתור מתמטיקאי אני רוצה להסתכל על העניין לרגע מנקודת מבט אנליטית:

נגיד שאני קונה ספר. נניח אפילו, לצורך ההקצנה, שזה ספר זול יחסית ואני קונה אותו בארה"ב, איפה ששער הדולר נמוך ודברים נמכרים במחירים בלתי-מופקעים. 8 דולר (כ-30 שקל) הם מחיר סביר לדבר כזה. נגיד שאני קורא בקצב רגוע – עמוד ב-2 דקות. בספר ממוצע יש 200-300 עמודים, סה"כ בערך 10 שעות קריאה.

עכשיו אני הולך לקנות משחק. משהו חדש, נגיד Civ V. נניח, שוב לצורך ההקצנה, שאני סובל מנכות מנטלית קשה וחושב שזה הגיוני לקנות משחקים בארץ, ולכן משלם עליו 300 ש"ח. להגיד ש"סביר להניח שאני אשקיע במשחק כזה לפחות 100 שעות" יהיה understatement רציני. ב-Left 4 Dead 2 למשל, שהוא משחק מולטיפלייר ולכן אני משחק בו רק כשהכוכבים מסתדרים, שיחקתי 150 שעות (נטו!) נכון לכתיבת הפוסט הזה, והיד עוד נטויה.

אפילו עם כל ההנחות וכל עיגולי הפינות האפשריים, למשחק הכי חדש ויקר יש יחס שעות\מחיר טוב כמו זה של ספר ישן וזול. במדיומים אחרים המצב יותר גרוע: סרט בקולנוע עולה 35-40 שקל ונמשך לכל היותר 3 שעות, כבלים עולים 200 שקל לחודש ורוב האנשים הנורמליים לא רואים בממוצע יותר משעה-שעתיים טלויזיה ביום. (ומי שיגיד לי שאפשר להוריד סרטים וסדרות מביטורנט, אגיד לו שגם משחקי מחשב אפשר)

אני לא מנסה לטעון שכל משחק שיוצא שווה 50-60 דולר. לצערי, זה רחוק מהמציאות. אבל רוב המשחקים שלא שווים את זה הם לא יקרים מדי, פשוט לא מספיק טובים. אני מניח שמה שאני מנסה להגיד הוא: תפסיקו להתלונן על המחיר של משחקים, ותתחילו להתלונן על האיכות שלהם.

"ההתקדמות שלך ב-Alpha Protocol לא תישמר אם לא תבחר כונן אחסון. האם אתה רוצה לבחור כונן אחסון? (כן/לא)"

השאלה המטופשת הזו פותחת כל סשן משחק באלפא פרוטוקול, ולדעתי היא די מייצגת. כמו כל משחק של Obsidian (גם Fallout: New Vegas החדש, לפי הביקורות), הוא מלא ברעיונות מוצלחים, אבל גם בהרבה בעיות ובאגים שמאפילים עליהם, וזה יחזור הרבה בביקורת הזו.

אלפא פרוטוקול הוא espionage RPG שבו אתם משחקים את מייק ת'ורטון, סוכן חשאי שנשלח למשימות שונות ברחבי העולם שאין ביניהן שום קשר, או ככה לפחות אני בחרתי להאמין. המשחק עצמו מנסה לטעון אחרת, ומעמיד פנים שיש איזושהי עלילה שמחברת את הכל, אבל כל פעם שהוא עושה כזה דבר זה רק מבלבל, מעצבן או מיותר לחלוטין – או, במקרה היותר נפוץ, כל השלושה. הקטעים הכי נוראיים הם ה"פלאשבקים" (שהם למעשה "פלאשים", כי הם קורים בהווה בעוד ששאר המשחק כביכול מתרחש בעבר) בין המשימות, שבהם הבוס הגדול מספר בצורה דרמטית את מה שקרה במשימה שהרגע הסתיימה.

מבחינת ריגול, המשחק מכיל הכל – איסוף מודיעין, מניפולציות, הסתננות לכל מיני מקומות מעניינים, משחקונים נחמדים של פריצת מנעולים ומערכות מחשב, ואפילו סקס. המשימות מאוד מגוונות והרבה מהן משלבות הרבה אלמנטים שונים של המשחק, אבל בסופו של דבר הרוב מתנקז ל"להיפטר מהאויבים ולהגיע לנקודה X". לצורך כך המשחק מספק 3 גישות אפשריות: גישת ה"קומנדו" – נשקים חזקים, הרבה שריון, נכנס ומרסס את כולם; גישת ה"מרגל" – התגנבות והריגת אויבים בחשאי; וגישת ה"מהנדס" – גאדג'טים, רימונים וכו'. אלה גם שלושת הקלאסים הבסיסיים של המשחק, אם כי כמובן שתוכלו ליצור אחד משלכם אם תרצו.

מלבד הקלאס שצריך לבחור יש 9 מיומנויות להתמקצע בהן: 4 סוגי נשק + אמנויות לחימה, התגנבות, גאדג'טים, טכנולוגיה ו"קשיחות". בניגוד ל-Deus Ex (שלנצח יהיה נקודת ההשוואה למשחקים בסגנון הזה), אלפא פרוטוקול לא מאפשר להתמחות בתחום אחד לחלוטין, ותמיד דורש לשלב כמה כישורים. אל תצפו, למשל, לעבור את כל המשחק בלי שאף אויב יראה אתכם – לת'ורטון יש נטייה, אחרי שעה שלמה של התגנבויות והתחמקויות, לצאת בפתאומיות מהמסתור שלו, לנופף מרחוק לאיש שניסה למצוא אותו כל הזמן הזה ולצעוק "היי, אני כאן!", ואז להיות מופתע כשמתחילים לרסס אותו.

אני בחרתי בגישת המרגל ולכן התמקצעתי בהתגנבות, אקדחים (עם משתיק קול, כמובן) ואמנויות לחימה. ההתגנבות מופשטת יחסית, ולא מתוחכמת או מוצלחת כמו במשחקי Thief למשל, אבל בגדול המנגנון עובד בסדר. ה-AI הוא לא מהגאונים, אבל סביר – האויבים יודעים  למשל להפעיל אזעקות, מה שיכול להיות מאוד מעיק – ובאופן כללי הגיימפליי טוב אך ניתן לשיפור, והמשחק יחסית מאוזן ומאתגר.

כל זה משתנה כשמגיעים ליכולות ה"אקטיביות". בכל קטגוריה של מערכת הכישורים יש יכולת אחת שהיא game changer, ובעזרתה אפשר לנצח גם אויבים קטלניים בקלילות. למשל, בקטגוריית האקדחים יש יכולת שעוצרת את הזמן לכמה שניות ומאפשרת לכוון ולירות כמה יריות ברצף. את רוב הבוסים במשחק הרגתי ככה בלי שהם הספיקו לזוז בכלל. ליכולות האלה כמובן יש cooldown, אבל ברוב המקרים אפשר פשוט לחכות, או לחלופין לעשות load last checkpoint והכל יתאפס.

האלמנט ה-RPG-י הנוסף באלפא פרוטוקול – הדיאלוגים והבחירות – הוא הסיבה שהמשחק הזה בכלל שווה אזכור, ולדעתי צריך להירשם לעד בהיכל התהילה. לא כי זה משחק ממש מוצלח (הוא לא), אלא כי הוא מראה לכולם איך באמת צריך לעשות את זה. כל דבר שעושים במהלך המשחק משפיע על ההמשך. המודיעין שת'ורטון אוסף על אנשים יוכל לעזור לו בשיחות איתם או עליהם, כל שיחה משפיעה על האיש שמדברים איתו – גם בטווח הקצר וגם בעתיד הרחוק – וכל בחירה שאפשר לעשות במהלך המשחק (גם בחירה שולית כמו האם לשסף את הגרון של אויב אקראי עם סכין, או רק להמם אותו עם Judo chop) משפיעה על המשך המשחק במגוון של דרכים. מעבר לזה, בניגוד לרוב משחקי התפקידים שבהם יש בחירה ברורה בין "פילנתרופ", "דובון לא-אכפת-לי" ו"פסיכופת עם תעודות" (אני חושב ספציפית על Dragon Age כרגע), באלפא פרוטוקול הבחירות הרבה יותר עדינות, ובהרבה מקרים בכלל לא ברור מה "טוב" ומה "רע". למשל, האם להרוג בריוני מאפיה זה טוב או רע? תלוי את מי מהדמויות במשחק אתם שואלים.

מערכת הדיאלוגים במשחק לא נותנת אופציות שיחה, אלא מבקשת לבחור "גישה" שבה ת'ורטון יגיב. בדרך כלל אלה דברים בסגנון "עצבני", "מפקפק", "מקצועי" וכו'. אבל לפעמים מופיעים שם דברים פחות ברורים, כמו "Freeze" בתמונה למעלה, וכמובן שחייבים לבחור את האפשרות הזו רק כדי לראות למה לעזאזל הם התכוונו. המשחק נותן בערך 3 שניות לבחור אחת מהגישות, אבל כדי לשמור על הזרימה של השיחה הטיימר מתחיל תוך כדי שהצד השני מדבר. זה יוצר הרבה פעמים מצבים שבהם, למשל, צריך לבחור בין "כן" ו"לא", אבל השאלה עצמה נשאלת רק חצי שניה לפני שהטיימר נגמר. אז צריך להקשיב טוב טוב לשיחה ולנסות לנחש מה הולכת להיות השאלה. (ומצד שני, מצבים שבהם הצד השני רק שואל שאלה קצרה, ואז כולם עומדים ומחכים בסבלנות 3 שניות עד שהטיימר יעבור)

מה שכן, הדיאלוגים עשויים טוב. היוצרים ממש השקיעו והקליטו כמויות אדירות של טקסטים, והדיאלוגים מרגישים ממש זורמים וטבעיים. למשל, במשימות המאוחרות יותר (ואפשר לעשות אותן בכל סדר שהוא) הרבה אנשים מזכירים בשיחות את המשימות הקודמות.

לדעתי הסיבה העיקרית ששווה לקנות את אלפא פרוטוקול היא כדי שיצרניות ה-RPG יבינו שעלו כאן על משהו ויתחילו לעשות מערכות דיאלוגים ובחירות כמו כאן. מעבר לזה, כאמור, המשחק נחמד אבל לא נורא מרגש, ומלא בעיות מעצבנות שמונעות ממנו להיות משחק טוב באמת. Obsidian, אני מוריד בפניכם את הכובע על ההישג של ליצור משחק שמצליח באותו זמן לגרום גם לעצמו וגם לכל RPG אחר להיראות מטופש.

באיחור קצר של מספר שנים אחרי כל העולם, סיימתי את Mass Effect בגרסת ה-PC. ויש לי כמה דברים להגיד.

אני אקדים ואומר שלא שיחקתי מעולם באף RPG של Bioware, ובעצם, הדבר הכי קרוב ל-RPG ששיחקתי בו הוא Deus Ex, או אולי Borderlands במידת מה. אם כך השעות הראשונות של המשחק דרשו ממני מעט הסתגלות. המשחק זורק אותך לעולם חדש, ומיד מתחיל להמטיר עליך כמויות של מידע. גזעים, דמויות, היסטוריה ואפילו מערכות ה-Stealth של הספינה בה אתה משרת. ובכל פעם שמישהו מסביר לך משהו, אתה יכול גם לבחור ב-“Investigate” ולקבל עוד יותר מידע. בעע. תלחץ, ולפניך עוד דיאלוג מייגע. לא תלחץ, ותרגיש שאתם מפספס משהו. מתי כבר יורים במישהו?

ואם כבר יריות, כבר מההתחלה חשתי שזו לא נקודת החוזק של המשחק. השליטה מרגישה קצת מגושמת, כלי הנשק לא מהנים לשימוש, ולפחות בהתחלה – לחברי הצוות יש נטייה למות כל הזמן ולהשאיר אותך לבד במערכה. איכשהו הכרחתי את עצמי למשוך הלאה, כי בטח יש הסבר להתלהבות לה זכה המשחק בזמנו.

הם צדקו. פתאום מצאתי את עצמי מתעניין. כמו ספר מדע בדיוני אפי, שמתחיל לאט והופך למרתק ככל שאתה שוקע בעולמו, שקעתי לתוך Mass Effect. אז מה באמת ה-Saren הזה מתכנן? ומה באמת קרה ל-Protheans? ספר לי עוד משחק יקר, tell me more! משחק רבים מנסים להיות סרטים, אבל Mass Effect הוא לא סינמטי. הוא ספרותי. הוא עמוק ועמוס בתוכן. לכל דמות יש את הרקע שלה, ולכל דבר, ממש לכל דבר (למה דמות X כל כך רגישה לגבי נושא Y, נגיד), יש הסבר, אם רק תלחצו על Investigate. אז בהתחלה זה מייגע מאוד, אבל אם מתייחסים לזה כמו סיפור אינטרקטיבי ופחות כמו למשחק שבו אתם להוטים ללכת לפוצץ את הדבר הבא, זה עובד.

זה לא Deus Ex. המשחק מציב בפניכם בחירות. אתם יכולים להיות האיש הטוב או האיש הרע, אך בשונה מהחיים האמיתיים, ומ-Deus Ex, הבחירות האלה מאוד ברורות. אתה רוצה ש-X יחיה או ש-Y יחיה? תבחר. האופציות מופיעות על גבי המסך כבמבחן אמריקאי. לפעולות שלכם, מחוץ למבחנים האמריקאים, אין השלכות אמיתיות, כי נדיר שיש יותר מדרך אחת להשלים משימה. המשימות המרכזיות הן לינאריות לחלוטין וכמעט ולא משאירות מקום לחופש פעולה. ואם אין חופש פעולה, כיצד יוכל שחקן אחד להתנהג בצורה שונה מחברו?

אבל היי, אף משחק אחר הוא לא Deus Ex, אז קשה לי לבוא בטענות ל-Mass Effect בעניין. נהניתי מהמשחק מאוד. יש לו המון בעיות (כל קטעי הנהיגה ב-Mako כל כך מעפנים שזה לא מצחיק בכלל), אבל בבסיסו הוא ספר טוב שאני ממליץ לכל אחד לקחת אותו למיטה, בהזדמנות. טוב, אתם מבינים למה אני מתכוון.

ו-Mass Effect 2? יחכה למבצע הבא ב-Steam.

עוד בערך שבועיים יוצא ה-Kinect של מיקרוסופט לאוויר העולם, והיום מייג'ור נלסון פירסם רשימה של כל 17 המשחקים הייעודיים שייצאו לכבוד הקינקט. לא אתעכב כאן על הרשימה המלאה, כי אתם יכולים לקרוא אותה בפוסט המקורי, אלא על הכיוון הכללי שלה:

נכון תמיד כשמדברים על בקרי תנועה, אחת הדאגות העיקריות היא שזה מכוון בעיקר ל- casual gamers ולא באמת מתאים למשחקי הארד-קור? כשאני מסתכל על הרשימה, זה מה שאני רואה: משחק "תראו, יש לי בקר תנועה!", Kinectimals, משחק "תראו, יש לי בקר תנועה!", הארי פוטר, ספורט, ריקודים, ספורט, ריקודים, ספורט, ספורט, ספורט, ספורט, ספורט, מירוצים, ספורט אקסטרים, מכות, מירוצים.

I rest my case.

כן, זה יום כזה של כל מיני חדשות מדכאות בנוגע למותגים מפורסמים. חבל.

Final Fantasy XIV לא זכה לביקורות אוהדות במיוחד. עכשיו המצב העגום שלו גם זכה להכרה מצד Square Enix, שהכריזו כי הם מאריכים את תקופת ההתנסות החינמית לרוכשי המשחק מ- 30 ל- 60 יום, בעקבות הפידבק שהם קיבלו מהלקוחות שלהם.

לא מדובר בידיעה מרגשת במיוחד, אבל מה שכן מגניב בכל הסיפור הזה זו הידיעה שפורסמה ב- PC Gamer (ואני מקווה שהיא נכונה, כי המקורות שהם מצטטים הם מפוקפקים למדי), על כך שאחד ממשקיעיה היפניים של Square-Enix מכר בזעם את המניות שיש לו בחברה (1% מסך המניות של החברה, במחיר כולל של כ- 26 מיליון דולר) בעקבות המצב המזעזע של Final Fantasy XIV. בין זה לבין העובדה שהחברה נאלצה לוותר על עוד חודש של הכנסות מהמשחק ההמוני שלה, אני בטוח שהם לא מאושרים במיוחד עכשיו. בערך כמו המפיצים של Guitar Hero: Warriors of Rock.