את הביקורת שלו על Guitar Hero 6 התחיל עופר בטענה ש"לכולם כבר נמאס ממשחקי מוזיקה". עכשיו מסתבר שהשבוע האחרון נתן תזכורת כואבת למדי לנושא הזה.

אף אחד לא ממש ציפה מ- Guitar Hero: Warriors of Rockלעבור את ה- 1.5 מיליון עותקים ש- Guitar Hero 3 מכר בשבוע הראשון להפצתו, אבל המצב הנוכחי שלו מאוד לא נעים: 86,000 עותקים של המשחק נמכרו בארה"ב בשבוע הראשון להפצתו. Eurogamer משווה את המספרים האלה למספרים של משחקי Guitar Hero הקודמים, והתמונה שנוצרת היא קצת… עגומה. בתור חובב הז'אנר, אני מקווה שהם עדיין ממשיכים להרוויח כמות כלשהי של כסף מהמוזיקה שהם מפיצים למשחק בתור DLC.

אבל היי, אולי ל- Rock Band 3 יילך יותר טוב.

נובמבר הוא חודש עמוס באירועים. שליש מחברי הבלוג נולדו בחודש נובמבר. שישית מהם התחתנו בנובמבר. זה החודש שבו אמור לצאת ה- Call of Duty החדש. ו- Epic Mickey. זה החודש שבו אמור לצאת ה- Kinect. זה החודש שבו אני אמור לחזור לארץ. אין ספק, מדובר בחודש עמוס. אבל עכשיו נוסף לכם עוד משהו לרשימת הדברים שיש לעשות בנובמבר. הדבר הזה הוא כנס GameIS, שהולך להתקיים ב- 9 לנובמבר, ולכלול המון דברים מגניבים – מטקס הפרסים המסורתי של GameIS, דרך מגוון פאנלים והזדמנויות לפגוש את האנשים שמעורבים בתעשיה הזאת בארץ, ועד להרצאות של אורחים מחו"ל (מכל מיני מקומות זניחים כמו Square-Enix).

אני לא הולך להיות שם. רוב הסיכויים הם שאני עדיין אהיה בקנדה בתקופה הזו. אבל לכם אין את התירוץ הזה. כלומר, אולי יש לכם את התירוץ של "זה יקר לי מדי", אבל זה לא שאתם בקנדה, או משהו.

אז תלכו. תהנו. ואז תספרו לי איך היה.

שלום 🙂

אז ארצה להתחיל בדבר הכי חשוב שיש לי להגיד – :ם.

עכשיו אפשר לדבר ביזנס – שמי אבישי רויטבלט, כבר הייתי שותף בהכנת הפודקאסט האחרון (פרק 5), ועכשיו הגיע הזמן שגם תראו ממני תוכן עצמוני.
אז הפרסום הראשון שלי כאן בבלוג הוא הפוסט האחרון בבלוג הקודם שלי – www.avishee.com. בפוסט אני מדבר בקצרה על שני דברים – ביקורת חפוזה מאוד על BattleField Bad Company 2 – משהו שהקהל שלי ביקש ממני לעשות זה זמן רב, וביקורת חפוזה אפילו יותר על Medal of Honor Beta שיוצא עוד יומיים.

בנוסף, אם אני נראה לכם בחור מגניב שאתם רוצים לדעת עלי יותר, אז הרי לכם פרק הפתיחה לבלוג הקודם שלי, עוד מהתקופה שבה לא הייתה לי מצלמת Flip ולא ידעתי שהמים במזרקה מלאים בעצות.

נא להיות רגישים עם הטוקבקים. אני לא טוב בלקבל ביקורת ואני אתחיל לבכות בחושך.

חברת L+E Pictures תפיק סרט שמבוסס על Just Cause. למה? Fucked if I know! (אם לא גיחכתם עכשיו, רוצו לראות את הביקורת של יאצי ל-Just Cause 2)

כבר הוכח הרבה פעמים בעבר שגם אם לוקחים משחק מחשב עם עולם עשיר, סיפור טוב, דמויות מעניינות והרבה קונספטים ייחודיים, והופכים אותו לסרט – הסרט ייצא סביר-פלוס במקרה הטוב. ל-Just Cause אין אף אחד מהדברים האלה. אם קראתם את הביקורת שפורסמה כאן לא מזמן למשחק ההמשך, אתם יודעים בדיוק מה הולך שם: סוכן CIA נשלח לאי טרופי אקראי כדי לזרוע הרס. זהו, זה הכל.

המשחק עצמו מכיל כמה דברים שהולכים טוב במשחק – עולם פתוח מאוד גדול ומלא דברים להרוס, כלי רכב שכיף לנהוג בהם, ומנגנון משחק די זורם – אבל אף אחד מהם לא משפיע על הסרט, ובסופו של דבר זה יהיה, כנראה, סרט אקשן גנרי עם קצת יותר הרס מבדרך כלל, ו"מותג" שכמנגנון הייפ הוא כנראה אחד הפחות מוצלחים שהיו יכולים לבחור – משחק עם ביקורות פושרות יחסית, שמכר בכל הקריירה שלו (כולל ההמשך) פחות, למשל, ממה ש-Halo: Reach עשה ביום אחד.

מצד שני, בעולם שבו מפיקים סרט שמבוסס על Asteroids, אני מוכן להאמין לכל דבר.

קיירון גילן הודיע היום שהוא עוזב את Rock, Paper, Shotgun.

חלק מכם אולי שואל עכשיו, בתגובה, "מי?". חלק מכם אולי זוכר את הכמות המכובדת של האזכורים שהוא זכה לקבל בבלוג במשך השנים. חלק אחר מכם בטח מזהה את השם שלו, ומרגיש על כך לא-מעט עצב. וחלק מכם בטח כבר מזמן הפסיק לקרוא את הפוסט הזה כי הנושא הזה לא מעניין לו את התחת.

אבל בשבילי, מדובר בחדשות הכי עצובות שקיבלתי השבוע. עוד כשהייתי טינאייג'ר זב-חוטם, שקרא כל גיליון של PC Gamer מתחילתו ועד סופו כי היה לו יותר מדי זמן פנוי בחיים (וכי אני ממש חנון, אבל נעזוב את זה), השם של קיירון גילן היה הראשון שלמדתי להכיר. הוא (וג'ון ווקר, אבל זה לא חשוב עכשיו) היה הכתב האהוב עלי במגזין הזה – מסוג המבקרים שלא הייתי צריך לקרוא את הקרדיט בראש הכתבה כדי לזהות לפי הסגנון הייחודי שהוא כתב ביקורת מסויימת. אין הרבה אנשים בתחום הזה שאני יכול להגיד בכנות שהערצתי אותם. אבל קיירון היה כזה. וכשהוא, ביחד עם עוד שלושה מבקרי משחקים נוספים (אחד מהם היה ג'ון ווקר, אבל זה לא חשוב עכשיו) הקימו את Rock, Paper, Shotgun, ידעתי שזה הולך להפוך לאחד מאתרי המשחקים החביבים עלי.

ועכשיו הוא עוזב. משאיר מאחוריו נאום על כמה הוא אוהב את כולם, ועל כמה מבקרי משחקים הם האנשים הכי מגניבים ביקום. במשך היום יצא לי לקרוא כל מיני אנשים, כמו עורכת החדשות של Gamasutra, כותבים על כמה זה חבל. כל מה שאני יכול לעשות זה רק להזדהות איתם.

טוב, לפחות יש לי עדיין את ג'ון ווקר (אבל זה לא חשוב עכשיו).

למרות כל מיני שמועות שונות שהופצו ברחבי האינטרנט בחודש האחרון, נינטנדו החליטה להשאר נאמנה יחסית להכרזה ראשונית שלה על הפצה "עד סוף מרץ". ה- 3DS תופץ ביפן ב- 26 בפברואר, ובשאר העולם במהלך החודש שיגיע לאחר מכן. המחיר הצפוי הוא כ- 300$.

אני עדיין מתלבט אם לעשות את זה בחודש/חודשיים הראשונים אחרי ההשקה, או לחכות קצת (כי  זה לא שחסרים לי דברים לשחק בהם, בכל מקרה, ויש יתרונות לא-מעטים לקניית קונסולה בתאריך מאוחר יותר מתאריך ההשקה), אבל אני בהחלט שוקל לקנות אותה. יש כאן עוד מישהו חוץ ממני שמתכנן לעשות את זה?

מאז שהוא נפתח, סיפרנו כאן כבר מספר פעמים בעבר על כל מיני משחקים חדשים שהופצו ב- Good Old Games. רובם היו, כמשתמע משם האתר, טובים למדי. אבל המשחק שהכי רציתי לראות במסגרת השירות הזה, יותר מכל משחק אחר, היה Planescape: Torment. זה לא רק שהוא משחק טוב – אחרי הכל, במשך השנים שיחקתי במשחקים טובים ממנו (אם כי היו ממש מעט כאלה). זה השילוב של האיכות שלו, עם חוסר הנגישות המוחלט שלו לגיימר המודרני. אני הצלחתי למצוא אותו לפני כמה שנים במעין אריזת משחקי "Budget" שמכרו בבאג, אבל בשנים שעברו מאז הספקתי לאבד אותו. אבל זהו. התקופה החשוכה הזו הסתיימה. Planescape: Torment הגיע ל- Good Old Games, ועכשיו תוכלו להמשיך ולשחק בו כל עוד השרתים של Good Old Games ישארו בחיים.

אם אתם מסוג האנשים שמתלוננים על דברים כמו "וואו, איזו גרפיקה גרועה יש למשחק הזה", כנראה שלא תשרדו את מאות-אלפי שורות הטקסט שהמשחק הזה הולך לזרוק עליכם בכל מקרה. אבל אם אתם רוצים לשחק במשחק, ופשוט חושבים שזה יהיה קצת יותר נחמד לשחק בו בגרפיקה סבירה יותר, תשמחו לשמוע שבשנים שעברו מאז שהוא יצא לחנויות יצא לו מוד שמאפשר להריץ אותו על רזולוציות גבוהות ומודרניות יותר מ- 640 על 480. חוץ מזה, קניית המשחק ב- Good Old Games תאפשר לכם להוריד גם את הפס-קול של המשחק (שהוא מוצלח במיוחד בפני עצמו).

דברים כאלה גורמים לי ממש להיות שמח על כך שהאתר הזה לא באמת נסגר.

ריאליזם במשחקי מחשב הוא סוגיה בעייתית. מצד אחד, זה יותר כיף ומעניין כשהעולם מרגיש הגיוני (אני בכוונה לא אומר “מציאותי”, כי אני מתייחס פה גם (ובעיקר) לעולמות של פנטזיה ומד”ב); מצד שני, זה עלול לפגוע בגיימפליי של המשחק או סתם להעיק, וגם דורש הרבה מאמץ תכנותי שבהרבה מקרים לא שווה את זה. חוץ מזה, לפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה לאסוף מטבעות ולהציל את הנסיכה, ובמקרים כאלה המציאות רק מפריעה.

לאחרונה התחלתי לשחק בשני משחקים של Bethesda – ב-Oblivion על ה-PC וב-Fallout 3 על האקסבוקס – והגעתי למסקנה שאני מעדיף בלי ריאליזם. או לפחות יצור הכלאיים הזה שבתסדה קוראים לו “ריאליזם”.

ב-Bethesda Softworks מאוד מקפידים על העניין הזה. המשחקים שלהם שמים המון דגש על דברים שברוב העולם מתעלמים מהם לחלוטין. למשל, אני מאוד אוהב את הקטע של סדרת The Elder Scrolls שכדי לעלות בדרגות צריך לשפר את הכישורים הבסיסיים שלכם, ולא להיפך. או שיש משמעות אמיתית ליום ולילה. למעשה, אני יכול לפרט פה רשימה ארוכה של רעיונות מאוד מוצלחים כאלה, שקיימים רק במשחקים של בתסדה, אבל זה יהיה הרבה פחות מעניין מהרשימה המשלימה – רשימת הדברים שחסרים.

עכשיו, אני חייב לסייג ולומר שרוב הדברים ברשימה הזו הם כל כך הרבה מעבר למה שיש ברוב המשחקים האחרים, שאין בכלל על מה לדבר (למשל, אייטם מס’ 2 ברשימה לא היה יכול להתקיים בכלל בלי מערכת הקרב המאוד ריאליסטית של Fallout 3). אבל כשהמשחק מקפיד על ריאליזם בכל כך הרבה מקומות, זה ממש מדגיש את המקומות שבהם פיספסו. ולי, בתור איש קטנוני, זה מאוד מציק.

אז הנה רשימה חלקית של דברים שהפריעו לי ב-30 שעות משחק בלבד (במצטבר) בשני המשחקים הנ”ל: (ראוי לציין שמתוך 30 השעות האלה, בערך 25 מתוכן ב-Oblivion, אז רוב הרשמים שלי הם משם)

1. יצירת הדמות מעורבת באופן ריאליסטי במשחק. ב-Fallout 3 זה בולט במיוחד, והמשחק מתחיל ממש מהלידה של הדמות שלכם, שבה אתם קובעים את המין ואיך הדמות תיראה. איפה זה נשבר? כשיוצאים מהאיזור הראשון והמשחק שואל “רגע, לפני שאתה יוצא החוצה, אולי אתה רוצה בעצם לשנות את כל הדברים האלה? שקרו כשנולדת?”
2. (ב-Fallout) מה זאת אומרת “Critical strike”?! הרגע דפקתי למישהו כדור בפרצוף ממרחק של 2 מטר, אני מצפה לפחות ל-“His head a splode”. (להגנתם ייאמר שגם זה קיים)
3. (Oblivion) ובאותו עניין – רמות קושי זה טוב ויפה, אבל כשאני צריך יותר מ-20 מכות עם חרב כדי להרוג דג, זה לא הופך את המשחק לקשה אלא למטומטם.
4. (Oblivion) אם אתם עושים אופציה של התמחות ב-stealth, תדאגו לממש אותה כמו שצריך. למשל, שלא יקרה מצב שאני נמצא 10 מטר מעל חבורה של גובלינים, מתחבא מאחורי פסל, וכשאני יורה חץ על אחד מהם כולם מיד מסתובבים ורצים לכיווני.
5. (Oblivion) אי אפשר להשתמש בנשק בזמן שאני רוכב על סוס?! הפרשים מימי הביניים היו מאוד מבואסים לשמוע את זה.
6. (Fallout) איך לעזאזל משתנה יכולה לרפא מישהו? מה, הוא שותה את המים מהמשתנה?

וכל זה בלי לדבר על פיצ’רים שהיה קל מאוד להוסיף והיו משפרים מאוד את הריאליזם של המשחק (אני מדבר על Oblivion כרגע), למשל להשתמש במערכות הקיימות של יום ולילה, שינה ואוכל כדי לדאוג שהדמות תצטרך לאכול ולישון באינטרוולים כלשהם.

בסופו של דבר Oblivion הוא משחק מאוד מוצלח (ל-Fallout פחות התחברתי), אבל כל הדברים האלה מציקים לי באופן קבוע כשאני משחק.