על Red Dead Redemption, הדור הבא (או הקודם, בעצם) של סדרת משחקי GTA של Rockstar, כתבו כבר ביקורות רבות ומגוונות, רובן אוהדות מאוד. מאחר וזו לא מטרת הפוסט הזה, אתמצת את התחושות הביקורתיות שלי כלפי המשחק בקצרה; הגרפיקה נחמדה אבל די מונוטונית, הסיפור פשטני אבל עובד, הדמויות קלישאתיות אבל מתאימות, והמכניקה מוכרת ומוצלחת.

התמונה היא פשוטה. המשחק הוא עוד Sandbox עם עלילה חצי-לינארית, המתרחש בסוף עידן המערב הפרוע, כשהקאובויים של פעם מתחילים להיות זקנים ממורמרים המדברים על "הימים הטובים" בהם לא היו עגלות בלי סוס ואקדחים שיורים 500 כדורים בדקה. למעשה, המשחק מהווה הצצה נדירה ללידתה של האשמה הפולנית, שמסתבר שבכלל מקורה במחוז פיקטיבי בארה"ב.

הדמות שאותה מגלם השחקן, ג'ון מרסטון, היא זו של פושע לשעבר שפרש מחיי הרציחות והשוד על מנת להקים חווה ומשפחה עם אישתו המעצבנת והילד ה"מיוחד". כמובן שחיי השלווה נקטעים כשמשפחתו נחטפת על ידי הממשלה, וזו משלחת אותו להרוג את שותפיו הותיקים לפשע. עד כאן הרקע.

הדבר הכי מהותי במשחק הוא האווירה – המרחבים הענקיים בהם ניתן להסתובב עשירים בצמחייה, בחיות ובעוברים ושבים, כשאלו באים באינטרקציה מבדרת כזו או אחרת אחד עם השני. למרות שאפשר לדלג על רוב המסעות לאורך המדינה, מהר מאוד הבנתי שזה שווה את הטרחה, בגלל כל החוויות הקומיות שנצברות כתוצאה מזה.

בשביל להמחיש, אני אחלוק את אחד מסיפורי המסע המרתקים שלי.

כהרגלי, אני קאובוי אמיץ על סוס, שמטייל לו במרחבי ארה"ב הדמיונית. אך לפתע, צעקות! אי שם במרחקים, אדם זועק לעזרה. אני כמובן שועט לעזרתו, והוא מסביר לי שאשתו נחטפה על ידי פושעים. אנחנו רוכבים ביחד למקום בו הם מחזיקים אותה, ואני במהרה הורג את כל המקסיקנים הרעים ומשחרר את אישתו מחבל התלייה. לאחר המעשה, הוא בא להודות לי ולתת תשלום סמלי. "תודה רבה", הוא אומר, "הצלת את אשתי! אני כל כך מודה לך."

בזמן שהוא מעניק לי סופרלטיבים מדויקים, אני מסתכל מאחוריו. אשתו, שבינתיים קמה על רגליה, הספיקה לקבל ביקור מזאבים, שהחלו לקרוע אותה לגזרים בזמן שהיא צורחת והוא ממשיך להודות לי על מעשה ההצלה ההירואי. "אה, אולי… תעזור לאשתך?" אני אומר לעצמי. "תודה! תודה שהצלת אותה!" הוא עונה.

"אין בעד מה.", עניתי לבסוף ביאוש, ועליתי בחזרה על סוסי בזמן שהזאבים התחילו לאכול גם אותו. וכך, רכבתי לי אל השקיעה, מרוצה על כך שעשיתי עוד מעשה טוב למען האנושות.

סיפורים כאלו יש הרבה, החל מגניבת סוס שנכשלה והובילה את הגנב והסוס הגנוב מעבר לצוק, וכלה בקטיף פרחים לילי שנגמר במכות נמרצות על ידי דוב הגריזלי המקומי. בעוד שאני מניח שלא לזה התכוונו ב-Rockstar כשיצרו את המשחק, אין ספק שאני מרוצה.

לפני כחודשיים, מישהו מהעבודה התחיל לדבר איתי על משחקי מחשב (זה קורה לפעמים, במפתיע), ותהה איך זה שמשחקים ש”מאוד מזכירים את החיים”, ומצפים מהשחקן לעשות פעולות די משעממות שחוזרות על עצמן פעמים רבות, הם כל כך ממכרים. הוא דיבר, באופן כללי, על The Sims מצד אחד, ומשחקי תפקידים המוניים מהצד השני. אחרי הכל, אף אחד מאתנו לא מתמכר לפעולות יומיומיות ומחזוריות אחרות, כמו להוריד את הכלב, או לעשות כביסה.

ההשערה שלי, שנאמרה בצורה אינטואיטיבית לחלוטין ובלי שקראתי שום מחקר בנושא בשביל שיהיה לי משהו לתמוך בה, היא שמשחקים מסוגלים לתת גם על פעולות סיזיפיות חיזוקים חיוביים, והם מסוגלים לתת אותו באופן מיידי לאחר ביצוע הפעולה. כלומר, בחיים האמיתיים – סביר להניח שאם אני אשקיע בעבודה המשכורת שלי תעלה, ואולי אני אפילו אקודם, אבל אני אראה את ההשפעה הזאת רק בעוד מספר חודשים, כשקשר הסיבה והתוצאה בין המאורעות כבר יהיה חלש יותר עבורי. לעומת זאת, כשאני משחק ב- The Sims, אני יכול לדעת בכל רגע בדיוק מה אני צריך לעשות בשביל לזכות לקידום, וכשאני עונה על התנאים האלה – הקידום הוא בדרך כלל מיידי. אם רוצים ממש להסחף – זה גם מתייחס ליחסים בין-אישיים. ברור לי שלתת הרבה תשומת לב לאשתי זה מתכון למערכת יחסים בריאה ואוהבת, אבל לא בכל פעם שאני מדבר איתה מופיע לנו פלוס ירוק קטן מעל הראש שמעדכן אותי מה הערך המספרי שמייצג את טיב מערכת היחסים שלנו כרגע.

זה הזכיר לי את ההרצאה של Jesse Schell, מכנס DICE שהתרחש רק לפני מספר חודשים (ניתן לצפות בהרצאה דרך האתר של TED, אפילו שהיא לא שלהם). בהרצאה, שנקראת When games invade real life, ג’ס דיבר על כמה נושאים תחת קורת הגג של הקשר בין משחקים לחיים האמיתיים. אבל לקראת הסוף, הוא דיבר על מערכות כמו מערכת ה- Achievements של ה- Xbox, או העובדה שאנחנו רואים את הניקוד של החברים שלנו במשחקים בפייסבוק, והסביר שככל הטכנולוגיה הולכת ונהיית יותר ויותר זולה, אנחנו הולכים לראות את הקונספטים האלה מגיעים לכל תחום ותחום בחיים שלנו.

ואז הוא התחיל לדבר על איך יראו החיים שלנו בעתיד. על איך נקבל, כמעט על כל פעולה שאנחנו עושים – ניקוד. ועל איך נוכל להשתמש בניקוד הזה בשביל לקבל הטבות ממי שמביא לנו את הניקוד הזה, או רק בשביל להתחרות עם חברים שלנו. ממש בתחילת סדרת הדוגמאות שלו, הוא נתן דוגמה לכך שיצרנית מברשת השיניים שלכם תתן לכם ניקוד על כל דקה שאתם מצחצחים שיניים ביום – ואם תצחצחו שיניים לפי כמות הזמן המומלצת – תקבלו בונוס. ואם תצחצחו שיניים פעמיים ביום במשך שבוע לפי כמויות הזמן המומלצות – תקבלו עוד בונוס. האינטרס שהוא תאר הוא עדיין מסחרי – ליצרניות משחות השיניים יש אינטרס שתצחצחו שיניים כדי שתקנו את משחות השיניים שלהם. אבל אף אחד לא יכחיש שהתוצאה של האקט המסחרי הזה היא מצוינת – מעבר לשיפור בריאות הפה האישית שלי, זה גם כנראה ישפר את ריח הפה של הרבה מהאנשים שמסתובבים סביבי. אני לא יודע אם קולגייט הולכים ומפתחים מערכת כזו בעקבות ההרצאה של ג’ס, אבל אם כן – אני תומך בהם לחלוטין.

אבל זה לא משנה, חשבתי לעצמי. העתיד שהוא מתאר מאוד רחוק מאתנו. ג’ס אומר שאחת הסיבות לכך שהעתיד יראה בצורה הזאת היא שהטכנולוגיה הולכת ונהיית כל כך זולה, עד שבעתיד – אפשר יהיה לשים שבב מחשב, מצלמה ומסך קטן על כל פחית קולה. זה לא שאני חושב שהיום הזה לא יגיע, בעתיד, אבל הוא עדיין נראה לי רחוק מדי. הטכנולוגיה הולכת ונהיית זולה מרגע לרגע, אבל לא בצורה כל כך קיצונית, נכון?

נקפוץ קדימה. כמה שבועות אחרי השיחה הזאת, קיבלתי את Pokemon SoulSilver ל- Nintendo DS. מדובר במשחק מצוין, תודה ששאלתם (הביקורת שלי עליו תתפרסם ב”וואלה!” בקרוב), ואין לי שום בעיה שתרדו עלי על זה שעברתי את גיל 8 ואני עדיין משחק בפוקימון, אבל זו לא הפואנטה של הפוסט. כאן אני רוצה לדבר על ה- Pokewalker.

ה- Pokewalker הוא מכשיר קטן שנראה כמו טמגוצ’י, שמצויד במקלט אינפרה-אדום קטן. מה שהוא מאפשר לכם לעשות זה לטעון לתוכו את אחד הפוקימונים שלכם מהמשחק, ואז “לקחת אותו לטיול” ולשחק איתו בכל מיני משחקים. במהלך הטיול הזה הוא יוכל להרוויח נקודות ניסיון, ובמהלך המשחקים שתשחקו איתו הוא יוכל לעזור לכם לתפוס פוקימונים חדשים או למצוא חפצים שתוכלו להחזיר מאוחר יותר לתוך המשחק שלכם על ה- Nintendo DS. אבל מה שמניע את כל הסיפור הזה זה צעדים. ה- Pokewalker מצויד במד צעדים, וככל שאתם הולכים יותר, כך הפוקימון שלכם מרוויח יותר נקודות ניסיון, ולכם יש יותר נקודות שאתם יכולים לנצל בשביל לשחק במשחקים (כל משחק עולה כמות מסויימת של נקודות). בנוסף לזה – ככל שאתם הולכים יותר צעדים ביום מסוים, כך תמצאו פוקימונים וחפצים יקרים יותר במשחקים שעל ה- Pokewalker. למעשה, בשביל להשיג את החפצים היקרים ביותר, תצטרכו ללכת לפחות 5000 צעדים ביום (ובמקרים מסוימים – אפילו 10,000 צעדים ביום).

הקטע המעניין הוא שהמכשיר הזה לא מייקר את מחיר המשחק. למרות שהוא כלול עם כל עותק של Pokemon HeartGold ו- SoulSilver שנמכר, המחיר שלו הוא מחיר של משחק Nintendo DS סטנדרטי לחלוטין.

אפשר לפתוח כאן דיון אחר לחלוטין על השיווק החכם של נינטנדו (אקטיוויז’ן בטח היו מתמחרים את המשחקים האלה ב- 20$ יותר, ומפיצים לחנויות Pokewalkes עם סכמת צבעים אלטרנטיבית ב- 15$ כ”א), אבל מה שמעניין זה כמה מהר קיבלתי הדגמה לרעיון של ג’ס מההרצאה המדוברת, ויותר מכך – כמה מהר קיבלתי דוגמה למישהו שעושה את מה שהוא מתאר בצורה טובה.

כי בואו נחשוב על זה מנקודת המבט של שני הצדדים. האינטרס של נינטנדו ברור: אתה משחק יותר זמן במשחק שלהם, ואתה מסתובב איתו יותר זמן ברחוב, מה שתורם גם לפרסום שלו בקרב אנשים אחרים. ובכלל, נראה שהמטרה של כל המשחקים בסדרת פוקימון היא לדאוג שתשקיע בהם מחשבה במשך אחוז גדול ככל האפשר משעות היממה – מהסיבה הזאת הם הוסיפו שעון פנימי לקלטת של Pokemon Silver לפני עשור, הרבה לפני שהמכשירים שלהם היו יכולים לזכור מה השעה.

ומהצד של השחקנים? לא נותנים להם המון – את כל החפצים והפוקימונים שהם יכולים להשיג מה- Pokewalker הם יכולים להשיג גם במשחק ה”רגיל”. מה שנותנים להם זה בסך הכל קיצור דרך. אבל בעוד שמשחקי פייסבוק (Farmville, למשל) דורשים מהשחקן לשלם כסף על קיצור דרך כזה, מה שה- Pokewalker דורש מהשחקן זה ללכת – פעילות גופנית שמאוד קשה להפוך ללא-בריאה.

אז התחלתי לשחק ב- Pokemon SoulSilver, ולפני ששמתי לב, קיבלתי הדגמה של התיאוריה הלא-מתוחכמת שלי ושל ההרצאה של Jesse Schell באופן אישי. פתאום התחלתי לקבל חיזוק חיובי קטן בכל פעם שאני מרים את התחת שלי ויוצא להליכה קצרה. כל הליכה קצת מיותרת (קפיצה לירקן כדי להביא עגבניות, להוריד את הזבל, ללכת הרבה רק כי לא מצאתי חניה קרובה למשרד) פתאום זכתה לבונוס קטנטן – משהו שהמתיק את הגלולה. שהפך את ההליכה הזאת למועילה במשהו. אחרי זמן קצר, מצאתי את עצמי אפילו מעדיף לעלות במדרגות ולא במעלית. מעלית לא נחשבת כצעדים ב- Pokewalker.

בארה”ב, במקום שבו המשחקים האלה קצת יותר נפוצים (וגם בקרב שכבות גיל קצת יותר מגוונות), יש אפילו יותר השפעות חיוביות להליכה עם ה- Pokewalker. מדובר בדרך מעניינת לפגוש אנשים חדשים. בארץ אני מפחד לחטוף מכות בכל פעם שאני מוציא אותו מהכיס, אז זה פחות נפוץ – ובכל זאת, יותר מפעם אחת, הוא סיפק לי נושאים מאוד מעניינים לשיחה.

והנה הדוגמה שג’ס כיוון עליה בסוף ההרצאה שלו. זה מה שקורה כשמעצב משחקים מוצלח מחליט לחבר בין משחקים לבין העולם האמיתי. נכון, הכל בכל זאת נובע מאינטרס מסחרי של נינטנדו, אבל הם עדיין עוזרים לי להוסיף חיזוק חיובי לפעולה שמועילה לי. הם יכולים לעשות את זה כי הטכנולוגיה שנדרשת לכך היא מספיק זולה, עד שהם יכולים להרשות לעצמם לזרוק מכשיר עם מעבד, מסך ברזולוציה נמוכה, מקלט/משדר אינפרה אדום ומד-צעדים על כל קלטת משחק שהם מוכרים.

אני מניח שבעיני ג’ס, דוגמת ה- Pokewalker היתה נחשבת כדוגמה טובה. אבל בנוסף לדוגמת מברשת השיניים, הוא נתן עוד הרבה מאוד דוגמאות לאיך עלולים להראות החיים העתידיים שלנו. ובמרבית הדוגמאות שהוא נתן, הכוח המניע מאחורי כל זה היה פרסום. בעולם של ג’ס, אנחנו מקבלים ניקוד על צפייה בפרסומות. אנחנו מקבלים נקודות על חשיפת החברים שלנו לפרסומות. בשלב מסוים, הוא אפילו מתאר על מכשירים שיכולים להשפיע על החלומות שלנו, ועל קבלת נקודות בתמורה לכך שנסכים לשלב בחלומות שלנו מותגים כלשהם. והחלק הזה של ההרצאה היה די מזעזע – כי הפסיכולוגיה האנושית שלנו עלולה לגרום לכך שהחזון הזה שג’ס הציע יכול לעבוד.

אני מאוד שמח על כך שנינטנדו נתנו לי דוגמה מוצלחת לאיך כל המערכת הזאת יכולה לעבוד, אבל אני קצת חושש מהכיוונים שאליהם זה יכול להתפתח בעתיד. עוד כשהתלהבתי מה- Pokewalker בהתחלה תהיתי איך המכשיר הזה היה נראה בידיה של חברה קצת יותר צינית ומרושעת. אחרי האזנה חוזרת להרצאה של ג’ס, הקונספט מזעזע אותי. נקווה שזה לא יגיע לשם.

תולעים.

אחרי שהתולעים האהובות זנחו את ה-PC לפני כמעט 10 שנים (לא, אני לא מחשיב את הגירסאות התלת-מימדיות), ועברו להתגורר במבחר קונסולות, Worms חוזר למחשבים שלכם ב-26 באוגוסט. המשחק החדש מופץ דרך steam, ויש לו 3 מצבי משחק לשחקן יחיד, מולטיפלייר מקומי (כמו בימים הטובים לפני 10 שנים) או אונליין, הרבה מאוד אפשרויות קסטומיזציה כולל עורך שלבים שנראה מאוד מרשים, וכמובן הרבה ארטילריה.

המחיר – $20 – קצת מוגזם לדעתי, אבל בעולם שבו משחק כמו Peggle עולה $20, אין ספק שגם Worms מצדיק את זה. ואם תזמינו preorder, תקבלו 10% הנחה (כלומר 2 דולר שלמים!!!). אישית, הטריילר הזה העלה בי נוסטלגיה לתקופה של מלחמות הכבשים, הבננות וחבלי הנינג'ה; אבל האמת – אם כבר, נראה לי הרבה יותר סביר לקנות את גירסת ה-XBox…

בכל רחבי העולם, כמויות גדולות של אנשים התכנסו מסביב לחנויות המשחקים בציפיה לקראת Starcraft II. עקב היחס המזלזל-משהו לתרבות הגיימינג כאן בארץ, לא ציפיתי להתעניינות דומה גם אצלנו. אבל בכל זאת, זכרתי שעשו בארץ עניין גדול מסביב לאירוע ההשקה של חבילת ההרחבה ל- World of Warcraft. אז הגעתי, חמוש במצלמה ובכסף מזומן, להשקה הלילית של Starcraft II במדיה-גיים בגבעתיים. היה… נחמד.

נתחיל מהחלקים המאכזבים: למרות המספרים הלא-רעים של עותקים שנמכרו ברחבי הארץ (Games.co.il מדווחים על כאלף עותקים שנמכרו בליל ההשקה) ולמרות שהתור לקנייה נראה מאוד מרשים עקב העובדה שהוא השתרך עד מחוץ לחנות, כמויות ההתעניינות מסביב למשחק הזה בליל ההשקה לא היו גדולות כפי שקיוויתי. גם התחושה היתה של מאורע קטן בהרבה מכפי שאפשר לצפות – בסופו של דבר, היה מדובר בכמה עשרות אנשים שמנסים להדחס לתוך חנות שלא ממוזגת מספיק בשביל להכיל בתוכה כמה עשרות אנשים, כשברקע מסכי טלוויזיה מציגים סרטונים מתוך Starcraft II.

ובכל זאת, זה היה מגניב. היה מגניב לראות כמה עשרות גיימרים שמתעניינים מספיק במשחק בשביל לוותר בשבילו על כמה שעות שינה יקרות-ערך. היה מגניב לגלות שכמה אנשים שהכרתי ממסגרות אחרות גם משתייכים לקבוצה הזאת. היה מגניב לדבר עם אנשים על המשחק, ועל הנקודות שבהן חשבנו שהוא יאכזב או יצליח. למרות סדר הגודל הקטן, בכל זאת היה מדובר במאורע כיפי.

ברחבי העולם היתה יותר התרגשות מסביב למשחק, ולמרות שנתוני המכירות הסופיים עוד לא ברורים, עדיין מדובר במספרים מרשימים למדי. כמו כן, 48 שעות אחרי, כבר היה ניתן למצוא בכל מיני מקומות ביקורות ראשונות על המשחק (ששיבחו והללו אותו כאילו מדובר בלא פחות מביאת המשיח), אבל משהו אומר לי שאי אפשר ממש לקחת את הביקורות האלה ברצינות. הרבה יותר אהבתי את ה- Liveblogging של Rock, Paper, Shotgun שנכתב בערב ההשקה.

אם מתחשק לכם לראות קצת תמונות מאירועי ההשקה, צילמתי בשבילכם ממש מעט תמונות מההשקה במדיה-גיים, ו- Games.co.il בשיתוף עם ynet צילמו כתבת וידאו באירוע ההשקה בפריק.

עכשיו אני רק צריך למצוא זמן לשחק בדבר הזה…

מכיוון שאני כנראה אחד הגיימרים היחידים בעולם שלא משחק כרגע Starcraft 2, זה מפנה לי קצת זמן לכתוב בבלוג. אני רוצה להעלות נקודה שמאוד הציקה לי לגבי SC2: למה בעצם כל כך חשוב לכולם לשחק במשחק בדיוק ביום שהוא יוצא?

אנשים עשו preorder חודשים מראש, הלכו לאירועי השקה, עמדו בתור בחנויות משחקים, והכל כדי לשחק במשחק עכשיו, ולא חס וחלילה מחר, או עוד שבוע. וזה קורה כל פעם מחדש. זה קרה עם האייפאד בארה"ב לפני כמה חודשים, זה קרה עם האייפון כשהוא הגיע לארץ, זה קרה עם H&M. אנשים יעמדו שעות בתור, ירמסו אנשים אחרים, ישלמו יותר – הכל כדי לקבל את מה שזה לא יהיה עכשיו.

אבל Starcraft 2 יהיה קיים גם מחר, גם עוד שבוע, ואפילו עוד שנה. אם הוא באמת מוצלח כמו SC המקורי, כנראה שגם עוד 10 שנים אנשים עדיין ישחקו בו. אני מסכים שאחרי כל כך הרבה ציפייה, אתם כבר מתים לשחק במשחק. אבל אני חושב שההתייחסות לזה היא קצת מוגזמת. אנשים משקיעים כל כך הרבה מאמץ, ובשביל מה?

זו לא שאלה רטורית, אני באמת לא מבין. בשביל מה? חיכיתם 12 שנים, כמה נורא כבר יהיה לחכות עוד יום אחד?

עוד לפני Left 4 Dead 2 חשבתי לעצמי שחרם כנגד מוצר כלשהו שניתן לקנייה זה דבר מטופש. בעולם הקפיטליסטי של היום, אם אתה רוצה להביא את חוסר שביעות הרצון שלך ממוצר מסוים, הדרך הכי פרקטית לעשות את זה היא פשוט לא לקנות אותו. הכרזות על חרם (במיוחד בהתחשב ברקורד של גיימרים רבים) בדרך כלל לא מחזיקות מים, ורק מראות לחברות עד כמה אכפת לאנשים מהמוצר שלהם, ונותנות להן סיבה להתבצר עוד קצת בעמדה שלהן. ולכן, בלי הרבה רעש, כשאני רואה משחק שלדעתי לא שווה את המחיר שלו, ממגוון סיבות, אני פשוט לא קונה אותו. בלי לפתוח קבוצת חרם בפייסבוק, בלי רעש ובלגן. אני פשוט לא קונה אותו.

ואז הגיע לו Starcraft 2. משחק עם כמויות אינסופיות של ציפיה מסביב. המשחק שגורם לכמויות מסיביות של אנשים (מתוכם, כשליש הם קוריאנים) לפרצים בלתי-נשלטים של התרגשות. ולא ברור איך ומתי זה קרה (אם כי רוב המעריצים יגידו שזה קרה ברגע שבו בליזארד מכרה את נשמתה לאקטיוויז’ן), אבל נראה שבעשור שעבר בין המשחק הראשון לשני, בליזארד התמקמה לה בנחת בעמדה שמאפשרת לה להשתין בקשת על אחוז מכובד מהעקרונות שיש לי וקשורים בצורה כלשהי למשחקי מחשב.

זה התחיל בכך שנראה שלבליזארד אכפת הרבה יותר ממיליוני המעריצים של המשחק הראשון מאשר ממני, שחקן האסטרטגיה הותיק. מילא, חשבתי לעצמי. מגיימרים כמוני לא באמת עושים כסף. חדשנות ומהפכנות לעתים רחוקות מתורגמים להצלחה כלכלית, במיוחד כשעוסקים בחברה כמו בליזארד, שידועה בכך שרוב הרעיונות הטובים שלה כבר נהגו ע”י אנשים אחרים קודם.

אחר כך הם הכריזו שב- Starcraft 2 לא יהיה אפשר לשחק על רשת מקומית. מילא, חשבתי לעצמי, כמה כבר יוצא לי לשחק על רשת מקומית בלי חיבור לאינטרנט?

אחר כך הם הכריזו ש- Starcraft 2 יעלה 60$. כאן כבר התחלתי להתעצבן. הרי כבר הבטחתי לעצמי, בתקופה ש- Modern Warfare 2 יצא, שאני לא הולך להוציא 60$ על משחק PC (וגם במשחקי קונסולות אני בדרך כלל מוצא אלטרנטיבות זולות יותר). אני שונא את העלאת המחירים הזו שאקטיוויז’ן מנסה לדחוף לשוק משחקי ה- PC, וכידוע, הדרך היחידה להביע את חוסר שביעות הרצון שלי משטויות כאלה היא לא לקנות את המשחק. אבל מילא, חשבתי לעצמי, Starcraft 2 לא יהיה Modern Warfare 2. המשחק לשחקן-יחיד שלו (שהוא מה שאכפת לי ממנו באמת) לא ייגמר בתוך 6 שעות. כנראה שהוא יהיה שווה קצת יותר כסף. למרות שאתם יכולים לסמוך על חברות המשחקים הישראליות שיהפכו את זה לעסקה אפילו פחות כדאית מקנייה של המשחק ב- 60$.

ואז הם הכריזו ש- Starcraft 2 לא יזכה לביקורות שילוו את ההפצה שלו לשוק, כי העיתונאים לא יזכו לשחק במשחק עד ה- 27 ביולי – אותו התאריך שבו הוא יהיה זמין לכל שאר העולם. PC Gamer ניסו לשחק בו, וקיבלו הודעת שגיאה משעשעת. זה פשוט לא יעבוד. לא לפני ה- 27 ביולי.

וזה כבר ממש מעצבן, כי הצעד הזה מזוהה אצלי עם קלולסיות מהסוג שגורם למפיצי הסרטים למנוע ממבקרי קולנוע לראות סרטים גרועים בהקרנות עיתונאים מקדימות. אין שום סיבה לעשות את זה אם אתם לא רוצים להרוויח מכירות על חשבון אנשים שלא יודעים שהמוצר שלכם גרוע. Starcraft 2, כנראה, לא יהיה גרוע. לכן אני לא יכול על סיבה כלשהי למנוע מעיתונאים את הגישה אליו. בליזארד טוענים שהסיבה היא טכנית – שהמשחק מסתמך על שרתי ה- Battle.Net החדשים, שיעלו לאוויר רק ביחד עם המשחק. אבל בכל מקרה המוני אנשים ברחבי העולם כבר זכו לחוות ולדווח על המשחק מרובה-המשתתפים של Starcraft 2. בשביל שמבקרי המשחקים יסגרו את הפינה של הביקורת, הם רק צריכים גישה ל- Single Player של Starcraft 2. ולמה מונעים מהם את הגישה לדבר הזה בגלל Battle.Net?

והחלק העצוב באמת? שאחרי כל זה, אני עדיין הולך לקנות את המשחק. כל העקרונות שלי, שאומרים לי שבעולם הקפיטליסטי של היום, הדרך המשמעותית היחידה להביע מחאה כנגד צורת ההתנהגות של חברות היא לא לקנות את המוצרים שלהן – כל אלה נזרקים לפח.

כי Starcraft 2 עדיין הולך להמשיך את העלילה והעולם שהכרתי כבר לפני עשור. כי עדיין מעניין אותי מה יעלה בגורלם של ג’ים ריינור וקריגן. כי אני יודע שעם כל העצבים שלי על חוסר החדשנות של בליזארד, עדיין יש מעט מאוד חברות שמשתוות אליהם במידת הליטוש שהם משקיעים במשחקים שלהם. וכי הבליזארד האלה יודעים לעשות טריילרים.

זה מטריד אותי. כי אני מרגיש שאני חלק מהתקדים. אני חלק ממה שייתן לאקטיוויז’ן-בליזארד תמריץ לוותר לחלוטין על אפשרות למשחק ברשת ביתית, או תמריץ להעלות את המחיר של כל משחקי ה- PC, גם אלה בעלי הפרופיל הנמוך-יותר, ל- 60$. או תמריץ לנשל לחלוטין את מבקרי המשחקים מהזכות לבקר את המשחק באמצעות גרסאות מקדימות. ואני עושה את כל זה בשביל משחק שלא מאוד הלהיב אותי מלכתחילה.

והאמת, אני ממש לא מסוגל להסביר את זה.

אני רוצה לקחת רגע בשביל להתנצל על חוסר הפעילות המזעזע בבלוג במהלך החודש החולף – כל אחד מחברי הבלוג היה עסוק במגוון רחב של עניינים שקשורים לעולם שמחוץ לאינטרנט (כמו תקופות מבחנים, או במקרה שלי, מעבר דירה ונופש ביוון). והאמת היא שדווקא יש לנו (או לפחות, לי) די הרבה דברים לכתוב עליהם (שלא לדבר על לשחק בהם).

אז נתחיל במשהו קטן, כדי שהפוסט הזה יהיה קצת יותר מסתם התנצלות: PopCap הכריזו על גרסת Xbox ל- Plants vs. Zobmies, שהתוספת החשובה ביותר שלה היא אפשרות למשחק מרובה-משתתפים, גם במצב Versus וגם במצב שיתופי. אני קצת תוהה איך זה יעבוד – האם שני אנשים יוכלו לשחק על אותה הקונסולה, או שהמשחק מרובה המשתתפים יעבוד רק דרך רשת ה- Xbox Live. אבל אם אני כן אוכל לשחק במשחק ביחד עם אשתי על אותה הקונסולה – הם קנו אותי.

טוב, על מי אני עובד. הם כבר קנו אותי בכל מקרה.

(תודה ל- swym על כך שהפנה את הנושא לתשומת לבי)

כל מיני עיתונאים ברחבי העולם קיבלו אתמול את ההודעה הזאת מ- PopCap, שעומדים מאחורי מכונת חיסול הזמן הפנוי, Plants vs. Zombies:

כל מיני עיתונאים כבר התחילו להעלות השערות לגבי Plants vs. Zombies 2, אבל האפשרות שנראית לי הרבה יותר סבירה היא הכרזה על גרסת Xbox או אנדרואיד של המשחק. בכל מקרה, אני לא אתנגד לאף אחת מהאפשרויות. עבר הרבה זמן מאז התקופה הנהדרת שבה היו זומבים על המדשאה שלי.